השמן על הפסתנר

28/09/2019 413 צפיות אין תגובות

יום ראשון היום בתחנת רכבת תל אביב מרכז.
התחנה מלאה בהולכים ושבים. כל אחד בעולם משלו. לובשי החליפות עם האוזנייה לא מפסידים רגע של עבודה וכבר מתחילים לשכנע את הלקוח העקשן מאתמול שהפעם שווה להשקיע במניות החדשות- ״זאת השקעה שתשדרג את מצבך הכלכלי פלאים אני מבטיח!״
זהו עמיתי, הוא בסה”כ בן 25, פעם ראשונה שהוא מנסה לעבוד ב״עבודה אמיתית של גדולים״. ככה אבא שלו אמר. ״גבר כמוך עם ראש כזה לא יכול לבזבז אותו על שטויות, צריך לעבוד, ללמוד, להרוויח ולהכיר את המיועדת לך תוך כדי״. עמיתי תמיד חשב לעצמו כמה מגוחך זה נשמע, הוא מרגיש עדיין ילד, רק בן 25. ״יש לי עוד זמן אני רוצה לחיות ולחוות, לנסות דברים חדשים. אולי להירשם ״ללוחמים ללא גבולות״ כי זה אף פעם לא מאוחר מדי כדי להתנדב, או שאולי בכלל יירשם לקבוצת גלישה ובמקום לשים בבוקר חליפה ייצא מוקדם אל הים עם הבגד ים הזוהר שקנה לפני שנתיים ביוון כשזה עוד היה באופנה״. בינתיים כל המחשבות נשארות בגדר מחשבות. עמיתי אולי לא מסכים עם אבא שלו אך בכל זאת ממשיך באותו המסלול. הוא קם בבוקר ולובש את ״החיוך הגדול שמשדר הצלחה״- עוד אחד מהמשפטים הקבועים של אביו. הוא פשוט התעייף מהוויכוחים. לפעמים עוברות בו המחשבות שהוא לובש מסכה שכזאת, הרי הוא עובד באיזה משרד מרשים ובכל זאת ממשיך לנסוע ברכבת לעבודה. מאיפה יש לו כסף להחזיק עכשיו רכב ובכלל הוא מעדיף את הנסיעה ברכבת גם ככה. זה לא שלא הציעו לו רכב מהחברה, ואפילו אימו הציעה לעזור ולקנות אבל משהו בנסיעה ברכבת זאת המחאה הפרטית שלו, מה שדואג להזכיר לו שהוא עוד אדם פשוט כמו כולם. והרכב, אם הוא יקנה אותו, הוא מפחד לא להישאר אותו דבר. אז הוא יישאר עם הרכבת, לפחות לבינתיים.
את עמיתי עוברים עוד רבים ברכבת. אחד מהם, חייל, בן 18, הוא בדיוק סיים את הקורס בבה”ד 20 והוצב בחטיבת שריון שם בצפון. אין לו כוח להגיע בכלל, הוא רק חושב על הנסיעה הארוכה וכבר אין לו מצב רוח. הוא בכלל לא אוהב את התפקיד, הוא ניסה להגיד להם אבל לא אכפת להם שם בצבא לכל בעלי הדרגות. בראיון כניסה הוא ניסה לדבר עם השלישה, להגיד לה שהוא לא מבין כלום במקצוע הזה של חימוש, שהוא לא מסוגל לעמוד על הרגליים כל כך הרבה זמן ושנמאס לו להריח כמו גריז. הוא התכוון להתעמת איתה שם ולהגיד לה שהוא לא יוצא לה מהמשרד עד שהיא לא מחליפה לו שיבוץ, פעם ראשונה שהוא מתכוון לעמוד על שלו. אבל היא הייתה ככ נעימה ורגועה שהמילים והכעס לא יצאו ממנו. כל מה שהוא הצליח להגיד לה היה ״ בסדר, אני אשתדל לתת לזה צ׳אנס״ הוא באמת התכוון לעשות בלאגן אבל מה לעשות שהוא לא באמת כזה. זה אפילו לא הוא, הוא קצת מתחיל להבין את החשיבות של התפקיד אבל אמא שלו לוחצת עליו. היא רוצה שיהיה קרוב לבית, שיעזור למשפחה, שיצא לעבוד. והוא אוהד אולי לא מספיק מבין בעולם אבל הוא יודע שהמשפחה היא מעל הכל, שאמא שלו תמיד דאגה לו ורק בזכותה הוא והאחים שלו קמים כל יום בבוקר כשמחכה להם סנדוויץ עם קוטג׳ וזיתים שמודבק אליו פתק של בוקר טוב עם סמיילי. זה תמיד הדהים אותו, אמא שלו עובדת במשמרת מלאה כטכנאית רנטגן, חוזרת כל לילה לבית מבולגן שעבר יום שלם עם שלושה בנים ומסדרת כמה שניתן. אם היא ממש עייפה היא תוותר על הכלים או שאולי על הכביסה אבל לא משנה מה על הסנדוויץ קוטג׳ עם זיתים ופתק, זה לא יפסק לעולם. אוהד חשב לעצמו שעם השנים אולי היה נחמד אם הייתה מגוונת מדי פעם בממרחים, זה לא שהוא אוהב רק קוטג׳ זיתים אבל לא היה מסוגל להרוס לאמא המקסימה שלו.
את עיניו של אוהד תופסת בחורה צעירה, הוא מהמר שהיא בערך בת 20-23 אבל עם הבנות בימינו אי אפשר לדעת. היום לכל בת 16 יש גוף של אישה.
הוא עוד בטראומה מהפעם ההיא בים עם הבחורה בבגד ים הורוד. זה היה סתם יום שישי בצהריים באמצע אוגוסט, כולם היו בים. הם ישבו ביחד החברים, צחקו, עישנו ובחנו בעיניהם את הבחורות שפקדו את החוף. בעודם מנהלים שיחה קולחת על הדרך הקצרה ביותר להגיע לכנרת היא עוברת שם. הבחורה הכי יפה שהוא ראה עד היום.המראה שלה לכד את מבטו. היא הייתה שילוב של הכל- גוף ופנים. אם יותם חבר שלו היה שם הוא היה נותן לה 8 לפחות.היא הייתה מכלול מרשים של גוף קטן ושזוף שניכר שבילה זמן רב בשמש, עם עגיל נוצץ בפופיק שמדגיש את הבטן השטוחה ותחת עגלגל ומעוצב כזה שמסגיר שהיא משקיעה זמן רב בחדר כושר. הוא כל-כך שמח שחברים שלו לא שמו לב ליצור המופלא הזה שהגיע לכאן והיו עסוקים בנסיעה לכנרת שמימלא לא תיכנן להצטרף אליה. הוא החליט לגשת אליה, מעולם לא התחיל עם בחורה בים אבל משהו בו אמר לו שההזדמנות הזו חד פעמית, זאת בחורה שספק אם היא בכלל רווקה ואם כן אז זה כבר רק המזל. בעודו עושה צעדים ראשונים אליה הוא כבר מדמיין איך הוא מגיע איתה לחברים, כולם נדהמים מהבחורה שאוהד הביא, והיא צוחקת צחוק קטן וחמוד והוא רק מאושר שהיא שלו. בעודו חולם על עתידם המשותף מסתבר שהוא כבר עומד ובוהה בה כמה דקות. דווקא היא זאת שמנערת אותו מהחלום- ״ היי, אתה מסתיר לי את השמש״. אוהד פתאום התעורר מהחלום בהקיץ והתחיל לדבר ״כןכן, אני.. אני רק…חשבתי שאולי יהיה לך בקבוק מים אני פשוט נורא צמא״
״מטומטמם שכמוני, מי מבקש מים! אם היא סטרילית או שהיא תחשוב שאני עני ואין לי כסף למים והכי גרוע אם אין לה אז בכלל תיגמר השיחה. אבל בשונה מהמחשבות של אוהד בחיוך רחב היא הציעה לו מהמים שלה, והיא דיברה ודיברה. ״ אז באיזה מגמה היית בבית ספר? אני בדיוק מתחילה אז אני מתה לשמוע רעיונות״. ״מתחילה? בת כמה בת?״ אוהד שאל את השאלה הזו בחצי חיוך מבויש מנסה להסתיר את הפחד מהתשובה שלה. הוא מקווה שהיא תענה את התשובה שרצה לשמוע- שהיא איזה גאונה שעד עכשיו עשתה תואר במתמטיקה או משהו כזה ולא היה לה זמן למגמות. ״ 14, אבל בסטפמבר יש לי יומולדת אז תכל’ס אני קצת בת 15 כבר״.
מאז הסיפור הזה הוא מפקפק ביכולות שיפוט שלו. איך בכלל נזכר בסיפור הזה עכשיו, הוא שונא אותו. מאז שהוא סיפר עליו ליותם זאת נהייתה הבדיחה של החבורה. כל פעם כשעוברים ליד ילדה קטנה ברחוב זורקים לו הערה מעליבה, מאז גם נדבק אליו הכינוי- פדו מלשון המילה פדופיל. כינוי שלא הצחיק אותו בכלל, ובעיקר גרם לכל בחורה שעברה לידו לעקם פרצוף.
מאז יש לו תחרות קטנה עם עצמו, הוא מתאמן בלהבחין בסימנים קטנים שיכולים להעיד על גילה של הבחורה- תסרוקת, לבוש, שעון, אפילו סוג טלפון.
הוא חוזר ומישיר מבט את ההיא שמולו עם הקארה בניסיון לנחש מה גילה, משהו בה היה נראה לו מיוחד.
רומי לא מבינה למה הבחור ההוא נועץ בה מבט. היא לא מהבנות האלה שמסובבות ראשים ברחוב. היא חושבת שהיא נראית סבבה, אולי אפילו סבבה פלוס. כשהייתה ילדה תמיד לא הייתה מרוצה- היא התעכבה על הירכיים העגולות, החזה שהיה די שטוח וכל נמשים על הפנים. עם השנים היא התרגלה וזה פשוט עבר, תחושות התסכול וההתעסקות הבלתי פוסקת במראה נעלמו. היא התרגלה להיות מי שהיא וזהו.
״הרכבת לכרמיאל שיוצאת מרציף 3 תתעכב בשמונה דקות״
תמיד זה קורה לי חושבת לעצמה רומי. לא משנה מה ברגע שרומי נכנסת לתחנות אפשר לחשוב שרכבת ישראל עושה לה דווקא. הן תמיד יאחרו לה, ואז כשהיא תצטרך אותן הן יצאו בול בזמן והיא תפסיד אותן במאית השנייה. לפחות אם היא לא נוסעת שתלמד בינתיים. לימודי הפיזיותרפיה היו הדבר הקשה ביותר שעשתה אי פעם. מעולם לא התמידה כל כך במסגרת ונשארה בה עד הסוף. גם כשהייתה בצבא, היא אומנם סיימה את שירותה הצבאי בכבוד ואפילו עם תעודת הצטיינות אבל תמיד היה ברור שכל הצלחה שלה מלווה בעזרה רבה של האנשים מסביב ועליה להתחלק בה עם השאר,הרי הם השקיעו לא פחות מאמץ ממנה בהצלחה הזו. אבל מה זאת אשמתה שהיא נולדה במשפחה הלא נכונה. מזאת אשמתה שביום אחד כשאבא שלה נפטר חרב עליה עולמה וכל חייה השתנו. אמא שלה לא הצליחה להתרומם מהשכול. לא שזה הפתיע את רומי, היא תמיד חשבה שאמא שלה חלשה מדי ותלולית באבא וזה בדיוק מה שהיה. עם הפטירה שלו היא לא התמודדה, אז היא התחילה טיפול פסיכיאטריים ומאז את אמא שלה החליף גוף ריק שניזון מעשב מעושן. כמה דקות בודדות של חיוך אפשר להוציא ממנה בעזרתו ואז היא חוזרת שוב לקונכיה שלה, מתחפרת בתוך עצמה. מתחבאת מהעולם. בצבא אפילו לא נדרשו יותר מדי הסברים על המצב, היא הוכרה כחיילת בודדה. כולם מסביבה התלהבו-״ איזה כיף לך שאושר לך ככה בקלות, שתדעי שזה בכלל לא מובן מאליו וזה מאוד חריג״. משפט קבוע שנאמר ע״י כל משקית ת”ש שפגשה בצבא. אחת כזאת שמדברת בקול מתוק וחושפת חיוך רחב ושיניים לבנות שיצאו עכשיו מפרסומת לקולגייט. לא יודעת מה איתך אבל אני לא מצליחה כל כך להבין איך זה מלהיב שמכירים בזה שאני לגמרי לבד בעולם. בסוף היא הסתדרה ומזל שהיו לה מפקדים מדהימים שם במרפאה שלימדו אותה גם דבר אחד או שניים ועזרו לה להתקבל לתואר ולממן אותו. אבל עכשיו לראשונה היא באמת לבד. אין מפקדים ואין הורים, ואין יועצת וחבר שמכיר חבר והסיפור חיים העצוב שלה כבר לא מעניין אף אחד. זאת רק היא מול הספרים.הלימודים הרבה יותר קשים משחשבה והמחיר של השכירות בתל אביב לא מקל עליה. היא חושבת אולי לעבור לחיפה, הלימודים שלה שם, השכירות הרבה יותר נמוכה ומשהו בשקט של העיר אולי יתן לה קצת מנוחה. תל אביב רועשת, עמוסה ויקרה. הדירה שלה ברחוב בן יהודה היא לא בדיוק מציאה. היא באמת צריכה לעבור היא יודעת, אבל קשה לה להיפרד מהעיר בה גדלה, בה היא מכירה כל ספסל ציבורי וכל פלאפליה טובה שמפנקת בכדור אקסטרה ככה על חשבונם.
רומי כשהיא שקועה במחשבות על העתיד מנסה להתרכז בספר פיזותרפיה שלה, קוראת את אותה השורה שוב ושוב כשצליל מנגינה נעיף מלטף את אוזניה.
היא מרימה את הראש מסיפרה ומבחינה באדם עגלגל שהתיישב לנגן על הפסנתר באמצע התחנה. היא ממשיכה לבהות בו. יש לו קרחת מבריקה ופנים שמנמנות. היא לא מצליחה בדיוק לקלוט אותו אבל המוזיקה סוחפת אותה, היא סוגרת את הספר.
המנגינה מתנגנת והיא עוצמת את עינייה, מחייכת לעצמה חיוך קטן ומסופק ומתרכזת בכל צליל שבוקע מהפסנתר. רומי מתפלאת לה איך אדם אחד יכול להוציא צליל כה יפה מכמה לחיצות על קלידים.
המנגינה מרגישה לה כמו סיגריה טובה של בוקר עם קפה שחור. ואו איך בא לה סיגריה, בדרך כלל היא יוצאת לעשן ברגע שהיא מרגישה את העקצוץ הזה בגרון שדורש ומכריח אותה להכניס אליו מעט עשן. הפעם היא מסרבת, הגוף שלה משאיר אותה שם. היא נתונה להשפעת צליליו של השמן על הפסנתר, הנשמה שלה רוקדת מבפנים וכל המחשבות וההתלבטויות מתפוגגות ברוח.
היא פוקחת את עיניה לרגע. כולם עומדים דום, כל האנשים שברכבת עצרו את חיהם. השאלה מתי ימשיכו את היום ואם יאחרו לפגישה תלויה בידיו של הפסנתרן. כשיפסיק לנגן יחזרו לחייהם, לרעש, להמולה ולבלאגן במחשבות. איש לא זז, נראה שאף אחד מהם לא ממהר לחזור למציאות. זהו איחוד מטורף, עם ישראל במלוא הדרתו. כולם עוצרים מלכת.
אוהד מסתכל על כולם. כל עשרת האנשים שברכבת נפעמים מהמוזיקה המדהימה, כמה אהב לראות אנשים מאושרים ממוזיקה. הוא הרגיש כל כך רגוע ושליו, תקופה שלא הרגיש ככה ואיזה מוזר להרגיש ככה ביום ראשון של השבוע. כנראה זה סימן למשהו טוב, היום אני אשתדל קצת יותר חשב לעצמו כשהוא מתכנן איך הוא הולך לזרוק לאשפה את פחית ה XL שזרוקה על הרצפה.
הוא מחייך לעצמו, צופה בה קמה מהספסל, אוספת את תיקה ומסדרת את השמלה הקצרה שהתקמטה מהישיבה הממושכת. סוף סוף הוא מצליח ולוכד את מבטה. גבר צעיר בחליפה ומשקפיים מצתלב במבטו יחד איתם.שלושתם מחייכים, חיוך קטן ומבויש.
הם לא מכירים אחד את השני, אף אחד לא יודע מה תומן בחובו היום של האחר ולאן פניו מועדות.
כל זה לא משנה, כי אין ספק שאפילו לכמה רגעים בזמן מנגינת הפסנתר הם היו כאחד.

השמן על הפסתנר
דרוג הסיפור 3 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך