זיקוקים

Tharkun 12/02/2020 200 צפיות אין תגובות

כשהלכתי לסופר באותו בוקר לא היה לי מושג שאני הולך לגמור את היום בתחנת משטרה.
התור לקופאית היה ארוך מן הרגיל היום, כולה רציתי קצת חלב בשביל הקפה, הבחור הצעיר שעמד לפני החל להתווכח עם אחד המנהלים בקול רם, שהם גנבו אותו ולמה המבצעים האלו נגמרים כל כך מהר,שכל הישראלים גנבים.
ככל שהוויכוח בין השניים נמשך כך גם התגברו הצעקות, ככה זה תמיד מתחיל.
אגל זיעה קטן שמתחיל בקדקד ראשי וזוחל לו באיטיות אל עבר הגב, חם לי, צעקותיהם מרגישות עכשיו כאילו הם נובחים ישירות אל תוך האוזן שלי.
הגוף מתחיל לאבד שליטה, לרעוד, להתכווץ בחוסר נוחות.

וכמו מתעורר מתוך חלום בבת אחת אני שם, בעזה, באמצע מחנה הפליטים רפיח כשאזולאי המפקד צורח עלי שיורים עלינו ושצריך להתקדם במהירות אל עבר מחסה, אני מביט ימינה ורואה את אוהד הקשר, החבר הכי טוב שלי מהיום הראשון של הטירונות חוטף ישר לפנים, הכדור נכנס מצידו האחד ויוצא מהשני, הוא עף אחורה ונופל על האדמה. ברקע אני שומע את אזולאי צועק משהו על מארב, שני טנקים מגיחים מאחורינו, מפגיזים את הבתים שמהם הגיעו היריות, מחריבים אותם עד עפר.
ופתאום שקט, לא שקט נעים כזה כשיושבים בחיק הטבע.
שקט של מוות, כזה שאי אפשר להסביר, שגופות חבריך מוטלות מימינך ומשמאלך.
ואז הלוויות, כל שבוע אחת אחרת, אותו הטקס, אותם יריות באוויר, עוד משפחה שמבקשת לדעת מה קרה, שרק רוצה שתספר להם על רגעיו האחרונים של בנם.
לך תסביר להם שראית איך המטען מפוצץ את הבן האהוב שלהם לחתיכות או איך הכדור שרק לך מעל הראש ועף ישירות אל תוך פניו של יפה התואר של הפלוגה.
ובין כל ההתרחשויות האלה אתה רק רוצה שיקברו אותך ביחד איתם.
בלילות אתה רואה אותם שוב, חווה הכל מחדש, אזולאי המפקד צורח עליך בכל
לילה שוב ושוב, גם שעברו כבר חמש שנים מאז.
ילד בן עשרים ושש משתין במיטה, מכבס סדינים באמצע הלילה כדי שההורים לא ידעו, שאף אחד לא יגלה, כולם יודעים.
בסך הכל רצית לתרום למדינה, לקחו אותך בגיל שמונה עשרה והפקידו בידיך את הנשק, אמרו שעכשיו תורך, שכולם עשו, ואפילו עבודה אתה לא מצליח להחזיק עכשיו.
פעם אחת היה זה רעש המכונות במפעל שהזכיר לך את תורג’מן ורעש המאג שלו מרסס לכל עבר, איך העמסתם את הגופה שלו על הנגמש. ובפעם אחרת התפטרת אחרי שבוע כי מי יכול להיות מרוכז בשירות לקוחות שלא ישנת כל הלילה.
יום העצמאות הוא השיא, זיקוקים ורעשי חגיגות, יום ניצחון למדינה הצעירה הזאת, הרחובות מלאים באנשים שמחים ורק אתה מקופל מתחת לשמיכה, כל זיקוק שמתפוצץ לוקח אותך אחורה אל אותם רגעים.
הנכות הכי גרועה היא הנפשית, זאת שאף אחד לא רואה, היה זה הרבה יותר קל אם לא היתה לי רגל או יד, משהו מוחשי שאנשים יוכלו להבין, אבל את נזקי הנפש אף אחד לא מבין, תהיה חזק הם אומרים, תתגבר על זה, תהיה גבר.
כל זה רק הופך את הכל ליותר גרוע, ובנוסף למחלה שלך אתה צריך להתמודד עם הבושה.

כשחזרתי לעצמי הייתי אזוק במושב האחורי של ניידת משטרה, בדיעבד סיפר לי השוטר שזינקתי אל עבר הצעיר המתלונן, מטיח את גופו דרך חלון הזכוכית, מכה בו שוב ושוב באגרופים ולא מרפה, נדרשו ארבעה גברים כדי להוריד אותי ממנו.
השנאה העצמית מכה חזק עכשיו, למה לעזאזל הכיתי בחור שאני לא מכיר, למה אני לא מצליח לחיות חיים נורמלים, כל חברי מתקדמים קדימה, מתחתנים ומקימים משפחות ורק אני יושב במרתף של ההורים, מפרק שקיות של ג’ראס אחת אחרי השניה, רק להשקיט קצת את הכאב הזה, לתת למוח לנוח.
בסוף הבחור מהסופר לא הגיש תלונה, מסתבר שאבא שלו לחם ביום כיפור והיה מקבל התקפי זעם כאלו כל הזמן.
מי יודע עוד כמה כאלו יש, שסובלים בשקט, מתחבאים ולא רוצים שישפטו אותם.
שיחררו אותי מהתחנה באותו הערב, הרחובות היו שקטים בחוץ, בדרך חזרה ישוב מאחורה בסוברו הישנה של ההורים חלפנו על פני זוג שישב על ספסל אוחזים ידיים,
תהיתי לעצמי אם גם לי יהיה סוף טוב.

זיקוקים
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך