Edenashley
"טביעת אצבע" הוא הסיפור העשרים וארבעה מתוך אוסף סיפורים קצרים על גברים בודדים.

טביעת אצבע

Edenashley 20/09/2020 568 צפיות אין תגובות
"טביעת אצבע" הוא הסיפור העשרים וארבעה מתוך אוסף סיפורים קצרים על גברים בודדים.

כמו עם נייר קופי, הוא מנסה לשרבט את טביעת האצבע שלה. הוא משתמש בעט דק כזה, שגורם לקווי המתאר שלה לבוא לידי ביטוי באופן מושלם. הוא מנסה שוב ושוב, מצייר כשעיניו עצומות ונותן ליד לשרבט בחופשיות. אף אחת מתוך 462 התוצאות הקודמות לא הייתה מספיק מדויקת. עוד קצת, הוא מבטיח לעצמו, זה יעבוד.

הוא לא צייר או משהו, אבל פעם היא אמרה לו שהוא מבחין היטב בפרטים הקטנים. והנה הוא כאן, מנסה להוכיח לה. האייפון שלה מונח על שידת הטלוויזיה כבר שבוע. הוא מטפל בו יפה, מנקה את המסך עם אלכוהול מיוחד מחומץ תפוחים ומטעין אותו מידי לילה. כל מה שנותר הוא להצליח לפתוח אותו. ניסיון 463 יגיע בקרוב, הוא רק ממתין לשמש שתגיע לזווית הטובה ביותר, בה כף היד שלו לא מטילה צל על הדף.

ואז מה?

הוא ימצא דרך להפוך את הציור למשהו מוחשי יותר. אחרי הכל, גם היא הייתה רק ציור באתר אינטרנט לפני שהם הכירו. בדייט הראשון היא בכלל לא הוציאה את האייפון שלה מהתיק. זה היה כל כך מקסים שלרגע הוא חשב שיש לה טלפון ישן כזה, ואולי היא מתביישת בו. ככל שהדייטים התקדמו, האייפון לקח חלק גדול יותר בפגישות. מלהיות מונח בצד השולחן, בין המפית לקצה, הוא הפך להיות באמצע, כמו תחתית לכוס יין, לתעד כל מנה, לענות לכל הודעה, לפעמים גם לחבב תמונות של אנשים שמי-יודע-מתי-ראתה-אותם-לאחרונה. אבל אני פה מולך, מה עם לחבב אותי?

היו לה דרכים משונות להחמיא לו. בעיקר על דברים שלא הייתה לו שליטה בהם, כמו, זה שהוא שמאלי. היא חזרה שוב ושוב על העובדה שאנשים שכותבים ביד שמאל הם מוכשרים יותר. תודה באמת, הוא עבד מאד קשה כדי להיות שמאלי. מעבר לזה, לא היו עוד הרבה מחמאות.

הוא, מצד שני, מעולם לא הצליח להחמיא לה. החששות נעו בין חיפוש אחר הטיימינג הנכון לבין דרך בה זה לא-ישמע-מתחנף. לא עבר זמן רב עד שהיא העירה לו ואמרה שזה מערער את הביטחון העצמי שלה. לפחות יש לה ביטחון עצמי. חוץ מזה, הוא היה מחמיא לך בדרכים שלו; לא היה רגע בו הייתה לידו והיה מסיר ממנה את העיניים. ואם עיניה לא היו עסוקות בלהביט במסך, במקרר או במראה, אולי הייתה גם שמה לב.

אבל חוץ מזה הכל היה בסדר, עד אותו הלילה. לשים את האייפון על מצב שינה לא היה בלקסיקון שלה. לא מגיע גם לו קצת לנוח? הרטט לא היה מעיר אותה, או שמא זה השובע שלה מהאייפון לאחר ששיחקה בו כל היום. אבל באותו לילה זה היה מוגזם. הרטטים והאורות לא הפסיקו, אולי קרה משהו? הוא פקח את עיניו וניסה להרגילם לחושך. הדבר הראשון שהצליח להתרגל אליו זו היא. העיניים שלה סטטיות כמו שאר הגוף שלה. היא בוודאי במעבר בין חלום לחלום.

כשהמסך שלה לא התעייף מלהבהב, הוא הבין כי משהו בטח קרה. הוא הושיט את ידו אל עבר הצד-שלה-במיטה ולקח את האייפון. הוא לא זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שנגע בו. אך המכשיר המתוחכם שלה לא שיחרר, כאילו הפנטגון בכבודו ובעצמו ייצר אותו עבורה. נדרשת טביעת אצבע. מכשיר-מתוחכם-ממש-כמוה.

בעדינות כמו של פעם ראשונה שאתה אוחז בתינוק שלא שלך, הוא אחז בידה והרים אותה לכיוון המסך. האצבע שלה פתחה בקלילות את האייפון, גם כן פנטגון, חשב לעצמו. ערימות של הודעות, מסודרות לפי תמונות, אפליקציות, מילים, צבעים והקלטות קוליות- אולי היא מרגלת?

אך בזמן שהוא ניסה להחליט לאיזו הודעה להיכנס קודם, השובע של אתמול כבר נגמר והיא, כבר ערה, הביטה בו בנשימות עמוקות ושקולות, חיכתה שישים לב. שניות ספורות לקחו לו כדי להבין שהעיניים הבוהקות שלה מביטות בו.

״מה אתה עושה?״ היא שאלה. הוא לא ידע איך לענות לה. זה הרי ברור מה הוא עושה. חוץ מזה, כשהוא ממש נלחץ, המילים נאחזות אצלו עמוק במסדרונות הגרון ומסרבות לצאת. אך בשלב בו השקט הפך ליותר גרוע מכל דבר אחר, הוא החל לשקר, או שמא לסלף את המציאות בכך שטען כי הוא ניסה לשים את האייפון על מצב שינה. היא הקשיבה בשקט עד שיסיים את הנאום המגמגם כדי לצאת מהמיטה, מהחדר ולבסוף מהדירה.

יום למחרת היא לא ענתה, רק הגיעה מאוחר לדירה, חמושה במזוודה ריקה, ועזבה כשאותה מזוודה מלאה. בקושי נותר זכר ממנה בארון, היא השאירה שם את מה שלא היה לו כוח לזרוק. את הכל כמעט היא רוקנה, מהמטבח אספה את סט קערות הקורנפלקס עם ההדפס הפרחוני שהוא למד לאהוב, מהמקלחת לקחה את כוס מברשות השיניים, את הכרבולית הלבנה הרימה מהספה בסלון, את הכריות היא דווקא השאירה, וגם את האייפון.

הוא רצה לומר לה שעל ראש הגנב בוער הכובע, הוא רצה להוכיח לה שיש סיבה שהיא נלחצה מזה שהוא הביט לה באייפון, להראות לה שמפחדים רק ממה שמסתירים. היא, מצד שני, הוכיחה שלא אכפת לה.

קשה לו להבין איך היא השאירה דווקא את האייפון מאחור, מילא אותו, אבל את האייפון שלה היא אהבה הרבה יותר, למרות שהוא לא שמאלי. שעות רבות שהביט במברשת השיניים הבודדה שלו, שעונה על הכיור, וחשב לעצמו האם זהו סוג של מבחן? האם היא מחכה שהוא יפתח את האייפון? האם ברגע שיצליח לפתוח את האייפון הוא יגלה שהיא לא הסתירה דבר? האם הכובע שלה בכלל לא בער? האם בכלל אין לה כובע?

תמיד קיימת האפשרות שהיא שכחה אותו ופשוט לא רצתה לחזור, אבל על האפשרות הזו, הוא פחות אוהב לחשוב.

טביעת אצבע
דרוג הסיפור 4.9 | 8 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך