JonathanS
המון זמן (שנים, למעשה) שנבצר ממני לכתוב - מפאת חוסר זמן או סתם מחסומי כתיבה. מקווה שהסיפור הזה, שנכתב בקושי רב, יעזור לבקע את הסכר. אשמח לדעתכם

מותו של העורב

JonathanS 10/04/2018 478 צפיות 3 תגובות
המון זמן (שנים, למעשה) שנבצר ממני לכתוב - מפאת חוסר זמן או סתם מחסומי כתיבה. מקווה שהסיפור הזה, שנכתב בקושי רב, יעזור לבקע את הסכר. אשמח לדעתכם

היה זה לילה ככל הלילות בעיר – קר, גשום לפרקים, רוחות מגלגלות עלי סתיו רטובים על פני המדרכות העקומות. תמיד הייתה שם תחושה של סתיו בלילות, אפילו כשזה לא היה. היה זה לילה ככל הלילות בעיר – ערפל קליל נמתח בין בנייני הלבנים השחורות מפיח, מתפזר באוויר כמו עשן ממקטרתו של ענק. תמיד דבק שם בערפל ריח כבד של עשן, למרות שלא היה כזה. היה זה לילה ככל הלילות בעיר – קולה המייבב של ניידת משטרה נשמע מרחוק, לא מתקרב ולא מתרחק. נערת הליווי שתמיד עמדה שם בפינת הרחוב בציפיה ללקוח הבא שלה לא עשתה רושם שהצליל מפריע לה באופן כלשהו. לרוב עמדו שם נשות לילה נוספות, אך אירועי הזמן האחרון הביאו לירידה חדה במספרן – בטח ובטח בחלק הזה של העיר. היה זה לילה ככל הלילות בעיר – שכן העורב עמד לו על אחד הגגות הרטובים מגשם, משקיף במבט זעוף על העיר ויושביה.

היה זה לילה ככל הלילות בעיר – למראית עין.

כולם הכירו את העורב. חלקם ‘זכו’ לראות אותו, אחרים רק שמעו עליו סיפורים ועלילות. לא היה לילה בו הוא לא דווח כעומד על אחד הגגות, אם כי לרוב הוא היה נעלם זמן רב לפני הגעת הרשויות. הוא היה אורב לאנשים המעטים שהעזו להסתובב בשעות האלו ברחובות העיר הרטובים – שכן הם היו ברובם טיפוסים מפוקפקים למדי, שיכלו להרשות לעצמם להסתובב באופן חופשי רק בחשכת הליל. העורב היה יותר מסתם דמות העומדת גבוה מעל הרחוב, בוחנת את העוברים ושבים – הוא היה מיתוס. לא היה אדם בעיר שלא שמע על הדברים שעולל העורב לאנשי הלילה – על המהלומות, על העצמות השבורות, על פושעים למיניהם שנמצאו מוטלים למרגלות תחנות המשטרה הפזורות בעיר. כל סיפור שכזה כלל אדם אחד לפחות שטען שראה אותו אורב על הגגות, לפני או אחרי המעשה – אם כי אף פעם לא במהלכו. הסיפור העדכני ביותר – והנורא ביותר – תיאר את גופתה המעוותת של אישה צעירה, מוטלת בסמטאה חשוכת-אל. מספר עדי ראיה נשבעו שראו את האישה הצעירה עומדת רק דקות ספורות לפני כן על גגו של בניין בסמטאה זו ממש, ושעל אותו הגג נצפה גם העורב – רגעים מועטים אחרי שנפלה אל מותה.

היה זה לילה ככל הלילות בעיר – למראית עין. שכן האיש שעמד על הגג יחד עם העורב, בעודו אוחז באקדח המכוון ישר לגבו, לא תכנן שזה יהיה עוד לילה ככל הלילות.

האיש לא היה מחסידיו הגדולים של העורב, עוד לפני שהחליט לחפש אותו על גגות העיר ולכוון עליו כלי נשק למיניהם – הוא ראה בו גורם מסוכן שהחליט לקחת את החוק לידיו, ללא אף סמכות לעשות כך. העובדה שהעורב היה האדם היחיד שנצפה בזירת הרצח של אחותו רק הוסיפה שמן רב למדורה שכבר החלה לבעור. הוא רצה תשובות, והוא רצה לבצע מעשים בהתאם לתשובות שיקבל. מעשים שכל אדם אחר היה מצטער עליהם, אבל לא הוא. ‘למה’, הוא רצה לצרוח על העורב, ‘למה עשית דבר כזה? באיזו זכות אתה גובה חיים של אחר? אדם שלא פגע באף אדם אחר מעולם?’. וזה בדיוק מה שהוא עשה, אקדחו רועד בידיו – יותר ממה שהוא רצה להראות. האיש לא רצה שהעורב יראה בו את הפחד, שיחוש אותו. ‘הוא נמשך אל הפחד’, ליחששו הסיפורים עליו ברחובות העיר, ‘הוא צמא אליו’. האיש הכין את עצמו לתרחישים אפשריים לעתיד לבוא – אפשר שהעורב יעוט עליו, במהירות על-חושית, יתפוס אותו ויזרוק אותו אל מותו כמו שכבר עשה לפניו. ואפשר שיתברר שהעורב אינו אלא רוצח פחדן ועלוב, שיתרפס בפניו ויתחנן על חייו.

הוא לא ציפה שהעורב יצחק.

זה לא היה צחוק מאושר, אף לא צחוק של שמחה לאיד – אלא צחוק כאוב ומחוספס, כאילו היה אגור בתוך העורב שנים על גבי שנים, וכעת כשיצא לבסוף לחופשי לא זכר עוד כיצד עליו להתנהג. הוא עמד עם גבו אל האיש, עטוף במעיל שחור ומרופט בעל צווארון גבוה שהסתיר את פניו. האיש לא חשב שיש בתוכו מקום להכיל עוד זעם. הוא טעה. “אתה צוחק? יש בך את שלוות הנפש בכדי לצחוק בפניי?” האיש רצה לצרוח את המילים, אך הן בקאו מפיו כלחישה נדהמת. העורב נשף החוצה אוויר באיטיות.
“לפני שנים רבות הייתי בנעליים שלך, אתה יודע.” העורב אמר בקול עמוק וצרוד, כמו נייר שיוף, “עמדתי מול מישהו שהייתי בטוח באחריותו למשהו איום. הטחתי האשמות. תמיד עניין אותי איך זה לעמוד בצד השני של השיחה הזו.” הוא השתהה לרגע. “לא כואב כמו שחשבתי שזה יהיה. כמה זמן לא דיברת איתה אגב, עם אחותך? שנה לפחות, לא?” העורב אמר באגביות לא אגבית במיוחד. זרם של כאב והפתעה פגע באיש, כמו מכת ברק. “איך אתה-?” הוא ניסה לשאול, לפני שהעורב קטע אותו שוב: “כן, שנה אם אני לא טועה. מאז שהיא החלה לעבוד בלילות בפינת הרחוב הזו, כאן למטה.” הוא הצביע למטה, לאיפה שעמדה כעת נערת הליווי הבודדה תחת אורו המהבהב של פנס הרחוב.

האיש התעשת על עצמו חלקית. הוא לא יכל להרשות לעצמו לאבד שליטה על המצב. “אל תשחק איתי משחקים!” הוא נהם על העורב, “אתה רצחת אותה. אני יודע שזה אתה. כולם בעיר הזאת יודעים מה אתה עושה בלילות.” האיש המשיך לדבר, על סף דמעות. “משטר הטרור של איש אחד שאתה בוחר להשליט. מי אתה חושב שנתן לך את הכוח הזה?!”
“את הכוח הספציפי שאתה מדבר עליו? אף אחד לא נתן לי.” אמר העורב, שוב, באגביות מאולצת כמעט. “זה גם בכלל לא מה שאני עושה. שמת לב שבכל הסיפורים בהם אני מככב אני רק נוכח? לעולם לא מבצע, לעולם לא מכה. רק עומד על איזה גג בקרבת מקום.” קולו נהפך מריר יותר ויותר. “זה נחמד והכל, מה שאתה עושה כאן. לנסות ולנקום את דמה, מאד דרמטי. אבל היא הייתה צריכה אותך בשבוע שלפני, לא בשבוע שאחרי. עכשיו?” העורב הטיח בקול רגוע אך צפון בזעם באיש, “עכשיו זה כבר מאוחר מדי.”
“איך אתה מעז!” איבד האיש את עשתונותיו. הוא לא היה מוכן לשמוע הטפות מוסר מהאיש שרצח את המשפחה האחרונה שהייתה לו בעולם. “איך אתה מעז להאשים אותי במוות שלה! אותי?! מי אתה?” הוא ניסה ללחוץ על ההדק, אך האקדח לא היה עוד בידיו, כאילו חלף עם רוח הלילה. העורב צחק שוב. “אני לא מאשים אותך במוות שלה.” הוא אמר, בעודו מסתובב לאיטו לכיוונו של האיש. עיניו של האיש נפערו באימה כאשר ראו את הפרצוף שנגלה אליהן – פרצוף מבוגר, מלא בדמעות אך מוכר להחריד. פרצופו שלו.

“אני מאשים אותנו.”

האיש נפל לבירכיו, ראשו מסתובב. הוא לא הצליח לקלוט את המתרחש, לנסות ולתפוס כיצד מה שנגלה בפניו הוא אפשרי. העורב כרע לידו, מעילו השחור והבלוי מתנופף בעדינות ברוח הקרה של הלילה. טפטוף עדין של גשם ירד עליהם, כמו בכי עדין של ישות עליונה. “אנחנו נטשנו אותה כשהיא הייתה צריכה אותנו יותר מכל.” אמר העורב, קולו רועד קלות אך עדיין יציב. “כשהיא הייתה ברגעיה הקשים ביותר, כשלא היה לה אף אחד אחר. אנחנו הפנינו אליה גב.” הדמעות המשיכו לזלוג מעיניו, כאילו הן עשו זאת כבר במשך שנים. “כל לילה שאני עמדתי כאן, בעבר או בעתיד – אני לא ניסיתי לסיים את חייה. אני ניסיתי למנוע ממנה לסיים אותם.” האיש הרים אליו את מבטו, לראשונה מאז שראה את פניו. הוא התאמץ שלא לאבד את הכרתו.
“איך… בעתיד?” הוא שאל את העורב, קולו חלש – כמעט נאלם דום.
“כל לילה במקום אחר, בזמן אחר. כך עשו גם לפניי, ויעשו גם אחריי. את ההזדמנות שלי להציל אותה…” העורב עצר לרגע, מתאמץ שלא לאבד את קולו ברגש. “את ההזדמנות שלי כבר איבדתי. בשם כל אלו שבאו לפני, אני מייחל לכך שאתה תהיה האחרון שמנסה. שתהיה הראשון שמצליח.” העורב התקפל בכאב, כאילו משהו מפלח את בטנו. הוא היישיר מבט מיוסר, אך בעל ניצוץ של תקווה באיש. “אל תנטוש אותה גם הפעם.” רעש חזק ואיום נשמע, כמו קריעה של ספר עצום בגודלו, והעורב הישן נעלם. רק המעיל השחור והמרופט נותר אחריו. העורב החדש, דמעות זולגות מעיניו ולא פוסקות, התרומם מברכיו והרים את המעיל שנפל לידו. הוא לבש אותו, והביט מהגג – אורב לא לאנשים שברחוב, אם כי לגגות שמעליהם.

עוד קול קריעה נשמע, והעורב נעלם ללילה אחר, לילה ככל הלילות בעיר – למראית עין.

מותו של העורב
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (3)

זו אולי התגובה הכי מאוחרת שאי פעם כתבתי- אבל אני חושבת שהגיע הזמן.
מאז שפרסמת את הסיפור הוא היה פתוח אצלי במחשב ובכל יום שעבר אמרתי לעצמי שאני אכנס ואקרא אותו, ובכל יום מחדש התעכבתי ולא מצאתי זמן. אז עכשיו עשיתי את זה, ואני חייבת לציין שזה היה שווה את זה בסוף.
יש לך משהו מאוד מיוחד בכתיבה. היא לא חובבנית אלא מנוסה. הכתיבה עצמה מושכת את הקורא לסיפור עוד לפני שהוא יודע בכלל על מה מסופר.
הסוף מאוד הפתיע אותי, לא חשבתי שזה מה שיקרה (הייתי בטוחה שהוא יהרוג אותו או משהו). אבל זה היה מן הפתעה לטובה. משהו בי דווקא לא רצה שהוא ימות, ולא האמין שהאיש יהרוג את העורב.
בכל אופן, אהבתי מאוד (עוד מהכותרת של הקטע).

14/07/2018 21:22

    תודה רבה – חשבתי שהסיפור הזה סתם נעלם לו באתר מבלי שאף אחד התייחס אליו. אני שמח שזה לא המצב, ושלפחות מישהי אחת קראה אותו. תודה לך על הביקורת

    14/07/2018 21:42

סיפור מפתיע, מותח וכתוב היטב, שאפו.

08/09/2018 18:59
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך