מחלה כרונית

04/07/2021 198 צפיות 3 תגובות

ההגדרה של מחלה כרונית זה מצב שנמשך לפחות שנה, כשאדם זקוק לטיפול רפואי שמגביל את שגרת היום יום שלו.
ואם הבדידות שלי היא כבר עשרות שנים? מהרגע שאני זוכרת את עצמי? וזה מצריך טיפול ומאבק יום יומי? ומעיק ומעיב על שגרת היום יום שלי?
אז כשאני חושבת על זה אני יכולה לומר בלב שלם שהבדידות שלי היא מחלה כרונית, בלתי פוסקת או נגמרת.
עד מתי אשאר עם המועקה התמידית הזו?
אני מרגישה שאני מתקיימת ב2 מישורים, שהגוף והנפש שלי לא מאוחדים.
שאני פיזית מתקיימת ומתפקדת במישור מסויים, שעל פניו הכל מצטייר כרגיל. אבל אף אחד לא רואה שאני ריקה מתוכן, שהאני הפנימי שלי בכלל לא נמצא שם.
שלמרות האופטימיות והשלווה שהאני החיצוני שלי מקרין, האני הפנימי שלי בכלל נמצא במלחמה.
מלחמה מתמדת כנגד הרצון לברוח, להסתגר ולהתבודד. שכל אקט קטן של לחץ מתורגם אצלו באופן אוטומטי לחרדה, חרדה שאוטומטית משתקת אותו.
והפער בניהם הוא מגוחך, עד כדי כך שאני מרגישה שקרנית. כי את רוב היום אני מעבירה עם האני החיצוני- הזה שיודע להתמודד עם כל בעיה, שתמיד שם כדי לעזור ולתמוך בכולם,
שמתבלט ומצטיין בכל מה שהוא עושה. וככה אני מעבירה את היום, עם חיוך. אופטימיות כל כך מוחצנת ככה שמי שלא מסתכל לעומק בעיניים עוד יכול לטעות ולחשוב שהיא אמיתית.
כי מי שקצת מתרכז מגלה שהכל שקר, שלמרות הכיף וההנאה שהאני החיצוני שלי מקרין, דרך העיניים אפשר לראות חלון קטן של האני הפנימי שמסגיר שבסוף אני ריקה מתוכן,
פועלת על אוטומט, פועלת בעיקר מתוך מחויבות ולא מתוך רצון.
ובסוף היום, כשהכל נגמר, האנשים הולכים וזה רק אני לבד. ליתר דיוק, זה רק אני והוא- האני הפנימי. ופתאום הקול שהצלחתי להדחיק ולהשתיק הופך למוחשי, ומתחילה ליפול בי ההבנה שלא באמת הצלחתי להתקדם,
שלא משנה מה אעשה זה לעד לא יעבור. אני תמיד אשאר באותו המקום.
וככה האני הפנימי שלי גדל, לאט לאט משתלט גם על האני החיצוני ותופס את רוב הנפח.
ככה כשאני קמה למחרת בבוקר, יותר קשה לי להלביש את האני החיצוני. לחייך חיוך ולנסות להעמיד פנים שהוא מגיע גם אל העיניים.
ולאט לאט, ככל שעוברות השנים החיוך לעיתו גווע, והפער בין האני הפנימי לאני החיצוני רק הולך וגדל
ולאחר התמודדות ממושכת, מתחילה לחלחל בי ההבנה
שאולי אני לא חולה בבדידות, אלא דווקא בדו-קוטביות.

מחלה כרונית
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (3)

שי, שלום.

קראתי את הקטע ששיתפת, והוא הזכיר לי מאוד מקומות שהייתי בהם עד לא מזמן. אני מכיר את התחושות שאת מתארת ומהמקום שלי אני מתאר לעצמי שמדובר במקום עם הרבה כאב.
קראתי קצת גם מהקטעים הקודמים שפרסמת, והנחתי שהקטע אותנטי ומדבר באמת עלייך והדברים שעוברים עלייך ביום-יום.
אני לא איש מקצוע, אני לא יכול לתת לך עצות שישפרו את איכות החיים שלך. אני כן יודע להגיד שהאופן שבו את בוחרת היום להתמודד עם המצב, הוא מאד קשה ודורש ממך המון אנרגיה, ומשאיר אותך מותשת, מוכה וחבולה.
אני כן מאמין ששיתוף יכול לעזור, אבל את גם צריכה להרגיש שכל שיתוף יתקבל באמפתיה, ויכול להיות שיש חשש לשתף קרובים וחברים. אני חושב שזה נפלא שבחרת לשתף כאן. גם טיפול יכול להועיל. אני מרגיש שאת צריכה לפרוק הרבה, וזה אומר להכנס גם למקומות שהם פחות נעימים לשתף. אני מאחל לך שכן תצליחי להגיע למקומות האלה, אני מאמין שאת יכולה להשתחרר לפחות מחלק מהדברים שאת מרגישה ומתארת, ולשפר את איכות החיים שלך, ועם הזמן ללמוד לראות את הדברים הטובים ולהנות מהם. לפעמים אחת המחשבות שעולות הן שזה מאוחר מדי. אני מבטיח לך שזה לא מאוחר מדי.

אם תבחרי לשתף עוד דברים אשמח לקרוא.

04/07/2021 09:59

היי
קודם כל, הקטע ממש אותנטי ומתואר יפה מאוד. כתבת תחושות שכל אחד יכול להזדהות איתן לפעמים. אני עצמי לא קיבלתי יותר מהצצה לעולם שאת מתארת, ובכל זאת מה שראיתי שיתק אותי לקצת פחות משנה. אני חושבת שאחד הדברים שכן כדאי לנסות זה טיפול, כמו שכתבו למעלה. ויש עוד דבר, קצת יותר קשה. החיים שאת מתארת הם חיים שחוזרים על עצמם, ולך אין יכולת להימלט. את תקועה, לא יכולה ללכת קדימה.מה שכן הייתי מציעה לך לעשות, זה להניח לעצמך להרגיש ככה לפעמים. לבכות ולהסתגר ולקבל את העובדה שקשה לך. זה כואב. זה מאוד מאוד כואב. אבל זה לא יימשך הרבה זמן. וכשתצאי מזה, יהיה לך יותר קל. ואולי את צריכה לא להקשיב לי, בקושי יש לי מושג מה אני אומרת. הכתיבה שלך מדהימה, ואני לא אומרת את זה בניסיון לנחם, אלא כי זה נכון. את צריכה גם לשתף אנשים קרובים, אחרת שום דבר לא יקרה. מקווה שעזרתי ומקווה לקרוא בקרוב קטע על דרך ההתמודדות שלך, זה מה שאני תמיד עושה כשקשה לי-כותבת.

07/07/2021 16:43

מאחל לך שלא תהיי בודדה.
הקול הפנימי יודע יפה מאוד לייסר. אצלי לפחות הכתיבה עוזרת.

11/07/2021 19:56
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך