Edenashley
"מילקשייק בטעם מרקר" הוא הסיפור התשיעי מתוך אוסף סיפורים קצרים על גברים בודדים.

מילקשייק בטעם מרקר

Edenashley 13/02/2019 185 צפיות אין תגובות
"מילקשייק בטעם מרקר" הוא הסיפור התשיעי מתוך אוסף סיפורים קצרים על גברים בודדים.

הוא הולך לסופר עם רשימה מודפסת. שורות-שורות של מדפים. מוצרים צבעוניים שמושכים מבטים ובמקביל מסתירים ערך תזונתי מגוחך להפליא. הוא הולך עם שני מרקרים. האחד, צהוב, על מנת לסמן מוצר שכבר מונח לו בעגלה. השני, ורוד, על מנת לסמן מוצר שעדיין לא נמצא. אסור לו להתבלבל, אסור לו לשכוח. היא תמיד אומרת שהוא קונה את כל מה שכבר יש ושוכח את מה שצריך באמת. הוא שוב ושוב טוען שהיא טועה, בזמן שהיא שוב ושוב פותחת מולו את המקרר והארונות במטבח, כמו תיאטרון, רק של מוצרים, ומוכיחה לו אחרת. הפעם הוא מתכוון לעקוב במדויק אחר ההוראות המודפסות שלה. הוא לא ייקח דבר שלא נמצא ברשימה. היא טוענת שיותר מידי ירקות ירוקים פשוט נרקבים במקרר. הוא חושב שזה בריא וחשוב שיהיו כמה שיותר. למרות שלבסוף הוא מוצא עצמו מתעצל ובוחר קורנפלקס שאמור להיות בריא אך עם כמות סוכר שמנחמת בסתר. הוא אוכל אותו בקערה עם חלב 3% שומן.

עד כה, הוא לא מצא תמצית וניל ושניצל דינוזאורים. פעם שעברה הוא הביא שניצלונים קטנים ורגילים והיא, במקום להתנהג כאילו הכל כרגיל, אמרה לילדים: “לא כזה נורא שזה לא דינוזאורים נכון?”. נו באמת. לא, כי הדינוזאורים באריזה ממש נראים כמו דינוזאורים. יותר כמו צורה אקראית ומעוותת. וחוץ מזה, מי הפך אותה לפליאונטולוגית?!

הוא ניגש לקופה הראשית ושואל לגביי שני המוצרים החסרים בפאזל הנורא שהיא כתבה לו. הקופאית מסבירה לו שתמצית וניל היא באגף האפייה ואין כל קשר לאגף הפירות והירקות. הוא לא מבין את זה. “אין תמצית וניל טבעית?” הוא ידע שאם הוא יביא דבר כזה, אשתו תצרח עד התקרה. הקופאית הסתכלה עליו במבט מזלזל. “מה לגבי השניצל דינוזאורים?” המשיך לשאול. היא הפנתה אותו לאגף הבשר הקפוא. באמת? הפעם הוא זה שהביט בה בזלזול, אך כל מה שמצא במקררים הוא תווית מחיר של שניצל דינוזאורים. לא נותרה ולו אריזה אחת. הוא צוחק לעצמו בלב על העובדה שהדינוזאורים נכחדו גם מן המקררים, חיוך קל עולה על פניו. הוא מביט לצדדים ורואה גבר המביט עליו בתמיהה, בזמן שהוא מושיט ידו אל המקרר ולוקח אריזת שניצלונים קטנים ורגילים. “טירון”, חושב לעצמו.

כשהוא הולך אל עבר הקופה הוא מתחיל לחשוב שאולי לא היה זה טירון, אולי לאשה שלו לא אכפת אילו שניצלים הוא קונה מלכתחילה. המחשבה הזו כאבה לו בבטן. הוא מניח שקיות-שקיות בעגלה ומתקדם לכיוון הרכב. מה הוא יעשה עכשיו? הוא לא יכול לחזור הביתה בלי שניצל דינוזאורים. אסור היה לו להתבלבל, אסור היה לו לשכוח, היום הוא הבטיח לעצמו שהוא יוכיח לה שהיא טועה. היום, תיאטרון המוצרים חייב להיות שלו.

הוא נוהג ברכב ומחפש סופרמרקטים נוספים, תוך כדי שהוא מנסה לתפוס את הרמזורים הצהובים. הוא מת על זה. כשהוא מגיע לרמזור אדום הוא רואה מימינו דיינר קטן, עם סמל של מילקשייק מהבהב. הוא אוהב אורות מהבהבים, הם מזכירים לו את הרמזורים הצהובים. במקום להמשיך ישר, הוא פונה ימינה ומחנה את הרכב מול הדיינר. הוא מביט על המרקרים והשקיות במושב האחורי, מה כבר יכול להתקלקל? לפעמים הוא מרגיש שיותר קר בחוץ מאשר במקרר.

הוא נכנס לדיינר, הבטן שלו עוד כואבת מהמחשבה על הגבר שלא חייב להביא אך ורק שניצל דינוזאורים. הוא לא ידע שיצורים כמוהו עוד קיימים. הוא יושב על הבר והברמנית מביאה לו תפריט שתייה בלבד. “סגרנו מטבח” היא אומרת. הוא מביט ברשימת המילקשייקים המפנקת ושומע את הבטן שלו מתחננת לרחמים. הדבר האחרון שהיא רוצה עכשיו זה תוספת חלב לכאב שכבר יש. לא אכפת לו. הוא בוחר מילקשייק וניל על בסיס חלב. כשהוא מוכן, הוא מבריק וזרחני בדיוק כמו המרקרים שלו. הוא לוקח שלוק ענק והקש משפריץ עליו. נקודות שקופות נחות על בגדיו השחורים. עדיין ניתן לראות אותם.

גשם התחיל לרדת, הוא לא דואג, השקיות בטוחות בתוך הרכב. כרגע כל האנרגיות שלו מתרכזות בנוזל הסמיך שנשאב ונפלט אל תוך הקש פעם אחר פעם. יש לו טעם מוזר. אם למרקר יש טעם זה בוודאי אותו הטעם. הגשם מתחזק והשלפוחית שלו כעת אף יותר זועמת מהבטן. הוא לא אוהב ללכת לשירותים ציבוריים, אבל אין ברירה. הוא קם ומבקש מהברמנית לשים עין על המילקשייק שלו. מי יודע מה אנשים יכולים לשים לו במשקה כשהוא לא שם? כעבור מספר צעדים הוא מביט לאחור, ורואה כי הברמנית כלל לא מסתכלת. הוא מחליט לקחת את המילקשייק איתו לשירותים. כשהוא חוזר, מחכה לו מפית חדשה ונקייה. הוא מחייך לברמנית אבל היא שוב לא מסתכלת. התקליט ברקע הסתיים וכעת ברקע יש רעש של גשם ומכונת קפה שהייתה רוצה להיות בשימוש. לילה זה זמן לא קל עבור מכונות הקפה, הוא חושב לעצמו. הוא מביט דרך חלון מלוכלך על המטבח שמאחור, צ’יפסר וטוסטר וופלים משומן להפליא. בא לו להקיא. בטח גם לצ’יפסר בא להקיא מרוב צרבת. הוא לא יכול להישאר כאן יותר, אבל מה הוא יאמר לאשתו כשיחזור הביתה?

לא עברו הרבה שלוקים והוא שוב צריך לשירותים, המילקשייק חצי-ריק כרגע. הפעם הוא לא לוקח אותו איתו. המראות בשירותים מלוכלכות בדיוק כמו החלון המשקיף אל המטבח. אין מצב שהוא הולך לשירותים האלו פעם נוספת. הוא יוצא מהשירותים ומבקש את החשבון. המילקשייק שלו עולה בדיוק כמו אריזה אחת של שניצל דינוזאורים. בזמן שהוא משלם הוא גם רואה את השעה. מאוחר, והיא אפילו לא מתקשרת. לפעמים הוא סבור כי אכפת לה מהדינוזאורים יותר ממנו. בדרך החוצה הוא רואה אקווריום גדול, ליד פסנתר מאובק. נראה כי הדגים מצפים למוזיקה שתתנגן. גם הוא. כל השקט הזה גורם לו לאי נוחות. דג אחד מביט מבעד לזגוגית בציפייה, העיניים שלו גדולות והוא לא ממצמץ. כאילו הסנפירים שלו רק מחכים לפזז לצלילי הקלידים. מעניין כמה זמן הוא כבר ככה. הוא לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא ציפה ככה למשהו. הוא לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו בכלל ציפה לו. הוא ממשיך להביט על הדג, על הברמנית, ובחזרה על הדג. לרגע חושב על לקנות את הדג ממנה, ואולי גם לקנות לו פסנתר, ברגע הבא הוא נזכר באשתו, מביטה בו בעיניים גדולות וכועסות, מבלי למצמץ. הוא לא היה חלק מהרשימה.

מילקשייק בטעם מרקר
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך