סיפור העוסק בדימויי גוף מעוותים ועד כמה הם משפיעים על חייהן של נשים, מוכשרות ומצליחות ככל שיהיו.

מים צלולים

סיפור העוסק בדימויי גוף מעוותים ועד כמה הם משפיעים על חייהן של נשים, מוכשרות ומצליחות ככל שיהיו.

כששרי הולכת על חוף הים יש לה תחושה מוזרה של קלילות. רחש הגלים הכבדים, ריח מי בראשית, אולי האוויר הקל, היא איננה יודעת למה אבל לעתים נדמה לה שהיא יכולה לעוף. כשהיא מגיעה אל החוף היא מסירה לרגע את האוזניות, מסלקת להרף עין את המוזיקה הקצבית ומאזינה להמיה המתמדת של המים. גופה המלא נע בגמישות מתוך אדישות גמורה לאנשים על החוף, חיוני, מלא חיים. אישה צעירה ונאה, שערה הגולש בצבע דבש מתבדר ברוח ים, רגליה פוסעות במהירות על פני השביל לאורך החוף, לעתים נדמה לה שאם תסטה מדרכה ותפנה אל הים היא תוכל להלך על המים.

מזה שנים שרי מכירה את הכבדות. כשהייתה בת שתים-עשרה עברה לבית ספר חדש. תלמידה מצטיינת שהתקבלה לתיכון יוקרתי בתל אביב. הוריה היו מאושרים, נשקו לה כשיצאה ביום הראשון לבית הספר, נושאת על גבה תיק חדש ונועלת נעלי התעמלות אופנתיות שנרכשו יום קודם. היום הראשון היה מרגש, אולם אל תוך השמחה נמהלה איזו בהלה חדשה: כמעט כל הילדות בכיתה דקות גזרה, כמעט שקופות, לובשות מכנסי ג’ינס הדוקים וחולצות שמכסות ניצני שדיים. לעומתם נראה גופה המתעגל של שרי כבד, נטול חן, חסר את הקלילות הנעימה של הבנות, שנדמה לה כי הן נעות כמעט מתוך ריקוד.
“אבל את יפה כל כך” אומרת לה אמה כשהיא מספרת לה בלחש על היום הראשון. לשרי יש פנים אצילים, עיניים ירוקות גדולות, אף נשרי וצר, שיער בהיר חלק מחליק על גבה, מראה שאינו מתיישב על הרחוב הסתמי כל כך בו גדלה. בתים בני שתי קומות נטולי חן, גינה מוזנחת, על הספסל ברחוב יושבים זקנים ובוהים אל החלל ושכנות משתרכות לאטן, נושאות סלים כבדים. גופה של שרי הולם את הנשים המהלכות ברחוב, אולם פניה מתאימות יותר לשדרות הרחבות והמוארות בצפון העיר. אף שהיא לובשת חולצות גדולות בכדי להסתיר את הבטן המשתפלת מעט, גברים מביטים בה בחמדה.
שרי עצובה מעט בבית הספר החדש. הבנות עוברות בין השולחנות בכיתה בזריזות, היא מפלסת את דרכה בזהירות. הן מקפצות בקלילות במעלה המדרגות והיא עולה מדרגה אחר מדרגה. הן הולכות לקניות והיא הולכת הביתה ללמוד. כשהן הולכות להן לשיעורי ריקוד היא לוחשת לאמה “אני שונאת אותן”. האם מלטפת את ראשה, נושקת לה ואומרת “את תראי, בסוף הכול יסתדר. זה גיל קשה.” אבל בינתיים שרי חשה כבדה. לא שמנה, אלא נטולת קלילות. נערה יפה בעלת גוף מגושם, נטול חן: זרועות עבות, שדיים מלאים, בטן עגולה, רגלים רכות. לעתים נדמה לה שהיא כמעט נכה. לו יכלה, הייתה נחלצת מהגוף הכבד. גם כשהיא צמה כמה ימים ומתעלפת בבית הספר, הגוף שהפך לנשי בגיל צעיר שומר על העגלוליות שלו ואינו מרפה, מסרב לשוב ולאמץ צורה ילדותית.
ברוחה של שרי הולך ומתבסס סולם, מהקל אל הכבד. הילדה שיושבת לפניה פחות דקה מהילדה הרזה ביותר בכיתה. הבן הכי מקובל, בעל שיער שחור חלק ועיניים קטנות כחולות, שרירי, אבל קל יותר משרי. הנער שמאוהב בה גבוה ורזה מאוד; שרי אינה בטוחה אם היא כבדה ממנו. המורה לביולוגיה דומה לאמה; לשתיהם יש אגן רחב, דופי שאינו ניתן לתיקון. רצף של צורות אנושיות, שונות ומגוונות, מתייצבות בטור מסודר מן הקל אל הכבד, ורק לעתים נדירות היא מתלבטת מי בא לפני מי. אבל תמיד היא שואלת את עצמה היכן בדיוק המקום שלה, מי קל ממנה ומי כבד יותר.

כששרי הייתה בת שבע עשרה היא הכירה את דניאל, גבר בן ארבעים. נערים בני גילה נטעו בה ייאוש. מחייכים אליה ומביטים בגלוי בגופה, מזמינים אותה לפגישה ומיד מנסים להחליק יד על שדיה, מרמזים שאחרות רזות ממנה, אבל אולי היא יכולה לענג אותם? אין טעם, היא חושבת לעצמה, הם רק יוצקים בי עצבות, מעמיקים את תחושת הכובד. אמה מביטה בה בדאגה, והיא עוטה חיוך על פניה. “אני התלמידה הכי טובה במתמטיקה” היא אומרת לה, ואמה מלטפת רכות את ראשה. אבל מעת שפגשה את דניאל קשה לה להתמסר לחיבוק האימהי; היא חשה כגנבת. גצים ניתזים מעיניו השחורות כשהם נפגשים, גופו נמתח, הוא משתעל מעט ומציע להסיע אותה לכל מקום שתחפוץ.
הוא רוצה לשבת בבית קפה ליד הים, ללכת לסרט, לנסוע לטייל מחוץ לעיר. אבל מעת ששרי גילתה את התאווה שלו היא רוצה לבלות רק בביתו. כשגופו על גופה ופניו מתעוותים מתענוג שנראה יותר כמו כאב, היא חשה איזו קלות נעימה. גופה בהיר כל כך והוא כהה, משי חלק לצד עור שזוף ומחוספס וגוף מוצק, השיער החלק והבהיר שלה והריסים הלבנים בוהקים על רקע הצפית האפורה כהה. אני לא בתולה, היא אומרת לעצמה כשהיא קמה מהמיטה רחבת הידיים, מביטה בראי על עצמה ועליזות לא מרוסנת משתלטת עליה. “למה את צוחקת?” דניאל שואל. היא לא עונה, רק שולפת שפתון חדש ומכסה את פיה בצבע אפרסק בהיר.
“אני רוצה להתחתן אתך” דניאל אומר ערב אחד, כשסומק ניכר אפילו בפניו הכהות. שרי מביטה בו עצובה מעט. עוד מעט לא נוכל להיפגש, היא מהרהרת, תוהה אם שוב תשתלט עליה הכבדות שנעלמה זה מכבר. לאחר כמה ימים היא לא עונה לשיחות טלפון, הודעות, אימיילים, והוא חדל לחפש אותה. שרי לומדת מבוקר עד ערב, תלמידה מוכשרת מאין כמותה. “למה את כבר לא יוצאת לבלות?” תוהה אמה בשקט, ושרי מניחה את ראשה על כתפה ולא עונה. כשאחד הנערים בכיתה מנסה להתבדח על ההצלחות שלה במתמטיקה היא מביטה בו, תוהה כיצד נראית התערובת של תאווה וכאב על פניו, המכוסות פצעונים וזקן דליל. כשהיא מזהה חולשה שמעמידה פני רהב היא מתקרבת ועומדת לידו, שולחת אליו מבט מתגרה, מטילה את שערה הבוהק מצד לצד, משילה את תחושת הכובד ומאמצת כסות חדשה, מפתה ומסתורית; גווה זקוף, החולצה הלבנה מבליטה את שדיה, חיוך דק וכמעט בלתי נראה על שפתיה, והיא אומרת בקול עמוק ורך: “רוצה ללמוד אתי?”
הנער רועד, פוסע צעד ועוד צעד אחורנית ומסתלק.

רגליו של הגבר שיצא מביתה של שרי רעדו כשירד במדרגות והוא מיהר לצאת אל הרחוב. התעלסות עם האישה הזו הותירה אותו אילם. בקושי עלה בידו למלמל את הכתובת לנהג המונית שהמתין לו ברחוב. אלוהים, הוא חשב, איזו אישה, איזו אישה. שרי נותרה על המיטה, מתעטפת בשמיכה העבה, עוצמת את עיניה, רואה שוב בעיני רוחה איך הפך גופה לקל וגמיש, נטול כבדות מעיקה. הפלאפון מצלצל. אימא. ריח הבשר שעדיין עומד בחלל החדר מונע ממנה מלענות. היא ממתינה שישתתק, ואז היא מסירה את השמיכה והולכת למקלחת. עוד גבר, עוד ניצחון, היא מחייכת לעצמה בעוד המים מחליקים על העור הבוהק וצונחים מטה בחוזקה ורוח סתיו נעימה מנענעת קלות את החלון הקטן באמבטיה.

שרי היא האישה השנייה שמצטרפת לצוות של מהנדסים בכירים. כשהיא נכנסת לחדר הישיבות כולם מביטים בה בסקרנות. פניה רציניות והיא מניחה על השולחן אוסף דיאגרמות. היא מציגה את עצמה ומסבירה מה תהיה התרומה שלה לצוות. לידה יושב גבר כבן גילה, שנראה אדיש. משום מה כששרי רואה את כף ידו מונחת על השולחן עובר בה רעד. היא אינה יודעת מדוע. משהו באצבעות המאורכות והדקות, ניצת שיער קטנה על כל אצבע, העור הלבנבן, מעיר איזה פרכוס פנימי לא מוכר. בכדי להניס אותו היא מניעה את שערה הבוהק ומצד לצד ומביטה בו בעיניה הירוקות, ואל פניה מתגנב חיוך מרומז, מסתיר סוד; מבעד למשקפיים שלו עולה מבט תוהה, חסר פניות. היא נשענת אחורנית; הוא מביט הצדה. איזו מחשבה על קריסה חולפת בראשה פתאום, משהו על שביל שמוביל אל תהום פעורה, ותו לא. כשנגמרת הישיבה שרי ממהרת לצאת מהחדר; שאול מהלך לאטו עם עמית.
כששרי מפתיעה אותו במשרדו הוא נדהם, מפיל כמה ניירות שהיו מונחים על קצה השולחן. אך הוא מתעשת ומזמין אותה לשבת, ושואל על הפרויקט החדש. כשהיא מתיישבת לידו בארוחת צהריים הוא שוקע בשיחה עם חברים. בכניסה הגבוהה לבניין, לוחות זכוכית ענקיים המשתקפים זה בזה, שרי רואה אותו עוזב את העבודה עם אישה דקת גזרה ששיערה השחור אסוף בסיכת פרפר גדולה. היא עומדת מבלי נוע ומביטה בהם חולפים על פניה, מחייכים זה של זו ואינם רואים איש.
בחנייה משתקף גופה העגול בחלונות המכוניות. דמעה שקופה מתגלגלת על הלחי החלקה ונוטפת על החולצה הלבנה. בדרך הביתה היא נשבעת שלא לוותר. צופרי מכוניות נשמעים מכל עבר, אך היא שקועה בתוכניות, מוחה דמעות ישנות, מתעלמת מתחושת כובד שהולכת ומתבססת. כשהיא מגיעה הביתה היא מתקשרת אל אמה, מספרת באריכות על העבודה. אמה מאזינה בשקט ולבסוף לוחשת: את בסדר?

ההשפלה, ההשפלה, שרי ממשיכה ומתעמקת בה שוב ושוב, נזכרת בכל מלה, הופכת כל פרט, הכול בכדי לא לראות את התהום שנפרשת תחתיה. הצלצול בדלת, שאול עומד נדהם, המחשוף הנדיב והחיוך, החדר הכהה והרהיטים הישנים, קול הטלוויזיה מהחדר השני, שיער בהיר מבריק מטלטל מצד לצד, חזייה שחורה שקופה, החולשה שתוקפת אותו, סליחה, אני מצטער, את באמת אישה מאוד מושכת אבל לא בשבילי, הכעס הנורא, הצלחת שהשליכה על הרצפה, לא חשוב, אני אנקה, אני לא מבין אותך, למה? למה? הרי יש לך פנים יפות כל כך

שרי ממהרת אל חוף הים, צורחת מתוך בכי. בלילה המים רוחשים בקול חושני, שנבלע בעלטה. גלים שורקים וירח מלא צופה ממעל. ריח מלוח ורסיסי חול באוויר עוטפים אותה, היא הולכת לאטה על החוף. המים כבדים והשמים אווריריים, החול רטוב והשביל המרוצף יבש; הגוף העגול עטוף בשמלה דקה, הרגליים יחפות, והעיניים הירוקות הגדולות, המביטות אל האורות הקטנים המבצבצים באופק, פעורות כעיניה של ילדה מוכת ייאוש. אישה צעירה ונאה, שערה הגולש בצבע דבש מתבדר ברוח ים, רגליה פוסעות בכבדות על פני השביל לאורך החוף, מרימה קונכייה גדולה המונחת על החול ומקרבת אותה אל אוזניה. לו רק יכולתי לשמוע את לחישתה, היא מהרהרת בייאוש, הייתי יכולה ללכת על המים.

מים צלולים
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך