סיפור אהבה אינדיאני

Tharkun 03/06/2020 437 צפיות 2 תגובות

כשאתה ישוב בתוך המכונית קשה לפעמים להרגיש ולהנות מהנוף שבחוץ.
כשבין רגלייך יושב לו מנוע רועם ומשקשק והאוויר נושב על פניך, רק אז תוכל באמת לנשום את אבק הדרכים.
את המסע הזה התחלתי במישיגן, לא באמת ידעתי לאן אני נוסע ולכמה זמן, רק ידעתי שמחיי היומיום המשעממים נמאס לי.
ג’ון הציע שנקנה זוג אופנועי הארלי, כאלה כמו שרואים בסרטים, אז התייצבנו בסוכנות המכירות ורכשנו שני אופנועים מסוג “הארלי איירון 883 ספורטסטר” שנת 2010. לשנינו לא היה שום נסיון ברכיבה על אופנועים כבדים שכאלו, לי היה טוסטוס קטן באוניברסיטה אבל לא משהו שמשתווה למפלצת הזאת שעמדה אל מולי עכשיו.
יומיים לפני שיצאתי לדרך ג’ון התקשר והודיע שהוא משתפן, פחדן קראתי לו, הוא אמר שבדיוק קיבל את העבודה החדשה בבנק ושהוא לא רוצה לפספס הזדמנות, הוא לא הבין שאת ההזדמנות הכי גדולה של החיים שלו הוא מפספס עכשיו.
יצאתי לדרך בדיוק ביום העצמאות האמריקאי, ברביעי ביולי יצאתי מדטרויט לכיוון שיקגו במטרה להמשיך הלאה מערבה אל עבר וויסקונסין ומינסוטה. בסוף היום הראשון הגעתי לשיקגו והמחשבות כבר החלו לנקר, מה אם עשיתי טעות, לאן אני בכלל מתכנן לנסוע ולמה אני עושה את זה, הנוף האורבני והעמוס של שיקגו רק גרם לי להרגיש יותר גרוע, אז במקום לחפש מקום לבלות בו את הלילה המשכתי לרכב, אני לא עוצר עד שאני יוצא למרחבים הפתוחים המשכתי להגיד לעצמי במין מנטרה משכנעת.
ואכן בחלוף רכיבת לילה שלמה הבוקר קיבל את פני עם שדות פתוחים ויערות אשר יחודיים לויסקונסין, כבר מזמן הפסקתי להרגיש כל תחושה ברגליים והעיניים שלי החלו להיעצם, הטיול כמעט ובא לקיצו במפגש חזיתי עם משאית סמי גדולה שסוף סוף החלטתי לעצור בשולי הדרך ולהקים את האוהל שלי שהיה קשור בצידו של האופנוע.
כששכבתי לנוח בשדה ירוק בשולי עיירה קטנה פתאום כל רגשות החרדה פגו ופינו מקום לתחושת ההתרגשות על כל ההרפתקאות שאני עתיד לחוות.
כל מי שמבין דבר או שניים באופנועים, וביחוד בהארלי יוכל להעיד שהדגם שבחרתי בכלל לא יועד לנסיעות טיול ארוכות מסוג זה, נפח המנוע היה קטן יחסית והספק הדלק אילץ אותי לעצור שוב ושוב ולתכנן את המסלול לפי תחנות הדלק הבאות.
אבל היה משהו אחד למכונה המתכתית הזאת שלא מצאתי בשום דגם אחר, הייתה לו נשמה, גם לא הזיק שהמחיר היה זול.
ככל שהתקדמתי בטיול כך גם הוא הפך להיות הבית שלי, צבעו היה שחור, במוטות הקדמיים שלו קשרתי את המזרון המתגלגל שהפך כל חלקת עפר לא נוחה למיטת מלכים, בחלקו האחורי נקשרו שני תיקי צד בשני הצדדים, שם אחסנתי את בגדיי, אוכל, גזייה קטנה עם סיר ומספר חפצי הישרדות בסיסיים. מאחורי המושב נחו להם האוהל ושק השינה.
בשבוע הראשון רכבתי ללא הפסקה, חולף על פני תוואי שטח מכל הסוגים, עוצר רק כדי למלא דלק או לקנות אוכל. גמעתי את הנופים והמרחבים הפתוחים בשקיקה, כל הר שטיפסתי כל יער שעברתי מילאו את ליבי בתחושת שלמות, פתאום העבודה שלא מחכה לי בבית כבר לא שינתה יותר מידי, החברה לשעבר שהתקשתי לשכוח פ נראתה לי עשיו כמשהו זניח בהשוואה לחוויה המדהימה הזו שאני חווה עכשיו.
הפעם הראשונה שהחלטתי לעצור ליותר מלילה בודד הייתה בדרום דקוטה, שם המנוע שלי החל לעלות עשן ונאלצתי לעצור בצידי הדרך של כביש ראשי באמצע שום מקום. בעודי מתכופף לצידו של האופנוע, מעמיד פנים כאילו אני בודק בדיוק מה הבעיה שבעצם לא היה לי מושג, נעצר לו טנדר אדום גדול ומתוכו יצא בחור שבמראה ראשוני הזכיר לי את האינדיאנים שהייתי רואה עם אבא במערבונים בטלוויזיה. הסתבר לי שקראו לו בודווי שמשמעותו “מצית האש” באינדיאנית. למעשה הוא היה האדם הראשון ששוחחתי איתו בכל הטיול הזה, מבלי לחכות ליותר מידי הסברים או הוראות העמסנו את האופנוע בחלקו האחורי של הטנדר.
מעולם לא נתקלתי באדיבות מסוג זה, כשהגענו לביתו ששכן בפארק לאומי שנקרא “סלע עומד” בודווי סירב לבקשתי בעזרה במציאת מלון דרכים סמוך ואמר שאצלהם עזרה לזולת עומדת מעל הכל, הוא הציג אותי בפני משפחתו שכללה אישה ושני ילדים קטנים וחמודים. באותו ערב אשתו בישלה לנו מן נזיד בשרי עם תפוחי אדמה שאהבתי מאוד ובבוקר המחרת בודווי העיר אותי עם אור ראשון ואמר שעכשיו הגיע הזמן שאני אלמד איך לטפל במכונה הזאת שלוקחת אותי ממקום למקום.
במשך כמעט שבוע שלם פירקנו כמעט כל חלק באופנוע כשבודווי מסביר לי בסבלנות מה תפקידו ומה לעשות כשהוא מפסיק לעבוד. הוא תמיד התבדח ואמר שאני מסתכל על האופנוע כמו שהוא מסתכל על אשתו, “סיפור אהבה אינדיאני” צחקתי בחזרה. בכל אותו הזמן באופן קבוע הצעתי לשלם לו על שירותיו ועל האירוח הנפלא שמשפחתו סיפקה לי, הוא סירב כמובן. בתום שבוע ימים עמדנו ברחבת הכניסה לביתו של בודווי נפרדים לשלום, חיבקתי אותו ואת משפחתו וניסיתי לומר כמה אני מעריך את כל מה שעשו בשבילי. לפני שיצאתי לדרך אשתו ג’ינה נתנה לי פיסת פרווה גדולה שהייתה עשויה מעורו של הבאפלו שהיה מצוי באיזורים אלו כדי שאוכל להניח על מושב האופנוע ובכך להקל על הרכיבה הממושכת.
לא היה בין חפצי דבר שחשבתי שיכל להיות ראוי למתנה בשבילהם, אך לאחר נבירה בתוך התיקים מצאתי דגל ישראל קטן שתכננתי לתלות על גב האופנוע ושכחתי ממנו, הם שמחו מאוד על המתנה והבטחתי להם שאם אי פעם יעשו את המסע לארץ אני אדאג לכל צרכם. יצאתי לדרכי כשהיעד הבא היה ההרים הגבוהים של מונטנה, שם בודווי סיפר לי באחד הערבים על מעיינות חמים ופסגות הרים שאסור לי לפספס, אז חזרתי כמנהגי לרכיבה ממושכת, התמכרתי להרגשה הזאת של טרטור המנוע ששואג בדרכו ליעדים חדשים, למבטים המשתאים של ילדים קטנים כשאני חוצה עיירות קטנות ולאדיבות המקומיים שתמיד קיבלו את פני היכן שלא עצרתי בדרכי.
כמו בכל הרפתקאה את המשבר הראשון חוויתי לאחר מספר ימים שבהם לנתי בקרבת מעיינות חמים בפאתי עיירת הבוקרים ליוינגסטון שבמונטנה, היום התחיל כאשר משאית גדולה חתכה אותי בכביש ושלחה אותי היישר אל שולי הכביש שם חיכתה לי רחבת עפר גדולה שעליה נמרחתי כשהרגל שלי נמחצת תחת משקלו הכבד של האופנוע. בנס יצאתי ללא נזק מלבד כמה חבלות יבשות, שריטות וקרעים בג’ינס. בזהירות העמדתי את האופנוע והתחלתי לחפש אחר נזקים בדיוק כמו שבודווי לימד אותי. שוב למזלי לא נעשה דבר מלבד נזקים קוסמטיים. מה שלא ידעתי הוא שהסיוט של אותו היום רק עומד להתחיל.
החלטתי לעצור למספר שעות בצידי הדרך על מנת לנוח ולהחלים במעט מהתאונה שעברתי, הגזייה דלקה ובדיוק הקפה החל לרתוח כשמאחורי שמעתי קולות צעקה, בתחילה לא ייחסתי להם חשיבות אך לפתע הרגשתי משהו פוגע בגבי, מה שהסתבר לי שהייתה אבן קטנה, מעיל העור שלבשתי עצר את המכה.
את פני קיבלו עכשיו שני בחורים, שבמבט ראשון הבנתי שנראו דיי מסוממים, בכל סיטואציה אחרת הייתי עולה על האופנוע ועף משם, אך כל הציוד שלי היה פרוש ולא יכולתי להרשות לעצמי לעזוב אותו שם לרשותם, ובנוסף אחד מהם אחז באקדח קטן. “תביא את הכסף ואת האופנוע” שמעתי אותם עכשיו אומרים, פני החווירו וליבי צנח. קיוויתי בכל ליבי שהם יקחו את הכסף אבל לא את האופנוע, הראש התחיל לרוץ עכשיו, אין ביכולתי לעשות דבר, הם נראים כמו אנשים שלבטח ירו בי אם אנסה להתנגד. הבחור עם האקדח שעמד מולי עכשיו חייך חיוך שחשף שאין לו שיניים.
בהבזק של תושייה החלטתי לשלוח יד מאחורי גבי על עבר הכבל שחיבר את הבטרייה של האופנוע, אם הכבל הזה מנותק הם לא יצליחו להניע וכך אולי יחליטו לוותר על האופנוע. הכל קרה בתוך דקות שנראו כמו נצח, מסרתי את המזומנים שהיו ברשותי ואת המפתחות , הבחור השני התיישב על המושב, כמה רציתי באותו רגע לתפוס את האבן הראשונה ולרסק לו אותה ישר לפנים, הוא התיישב לו שם עם חיוך זחוח. באותו רגע דמיינתי את בודווי מגיח מאחד הגבעות על סוס ובצהלות אינדיאניות בא להושיע אותי, ובדרך מסויימת הוא בהחלט עזר לי כי בזכות ההחלטה הזאת שני האדיוטים לא הצליחו להניע אותו, הם ניסו שוב ושוב וכשמכוניות החלו להופיע בצד הדרך בחרו להתחפף משם, שוכחים גם את המפתחות עדיין בתוך האופנוע.
אני לא יכול לתאר כמה שמחתי באותו רגע, כל כך נקשרתי למכונה הזאת שלא היה אכפת לי לשלם את כל הכסף שבעולם כדי לא לאבד אותה.
הבעיה היחידה עכשיו הייתה שנותרתי בלי כסף חוץ משטר יחיד של מאה דולר שהחבאתי במגף הימני שלי בדיוק למקרה חירום.
רכבתי אל תוך העיירה הסמוכה והתיישבתי בתוך בר מקומי, הזמנתי בירה והתיישבתי לנסות לתכנן מה אוכל לעשות עכשיו, 96 חשבתי לעצמי בקול, זה כל הכסף שנשאר לי, תהיתי לעצמי אם בזבזתי עכשיו ארבעה דולר על בירה מסכנה.
בזווית העין פתאום ראיתי לוח מודעות קטן ובוא פורסמו מספר הודעות לתושבים המקומיים, באחד מהם נכתבי שחוות סוסים מקומית מחפשת ידיים עוזרות בתשלום סימלי ומקום להישאר. כנראה שהבירה הזאת כן הייתה שווה את זה חשבתי לעצמי.
כמות הנסיון שלי בעבודה בחוות סוסים הייתה עוד פחותה מנסיוני בטיפול באופנועים, אך עוד באותו היום כבר התייצבתי בשערי הכניסה הגדולים לחווה שם פגשתי אדם גדל ממדים עם שפם עוד יותר גדול בשם בוצ’, הוא צחק ואמר שיש לי מבטא מצחיק ושאל אם יש לי נסיון כלשהו בעבודה עם סוסים, עניתי שלא אבל שהייתי בצבא שיש לי מוסר עבודה טוב ושאני מוכן ללמוד. הוא חשב לכמה רגעים ופתאום אמר “אז הרגת כמה מהטרוריסטים המלוכלכים האלה בחור?” עניתי שכן. זאת אומרת הייתי עם הפלוגה בעזה, כולנו ירינו שמה לכל הכיוונים אבל האמת שאין לי מושג אם באמת הרגתי מישהו אבל עכשיו לצורך קבלת העבודה הזאת הייתי מוכן גם להגיד שהרגתי את בין לאדן בידיים שלי.
הוא סימן עם היד לעבר מבנה קטן שישב ליד האורווה, ” שם נמצאים מגורי העובדים, העבודה מתחילה מחר בארבע וחצי”
את המשכורת קיבלנו פעם בשבוע, איתי בחדר ישנו עוד שלושה אנשים, מרסל, ריקרדו ומיגל, כולם הגיעו בצורות שונות ומשונות לאמריקה כדי לעבוד ולשלוח כסף חזרה למשפחותיהם במקסיקו. מיגל לקח אותי בתור הפרויקט האישי שלו ברגע שהוא שמע שנולדתי בירושלים, מיגל גדל במשפחה נוצרית אדוקה ומבחינתו כל אדם שגדל בעירו של ישו היה קדוש בעצמו.
וכך הוא לימד אותי את העבודה בכל יום, איך לרכב ולטפל בסוסים, לנקות אותם כשצריך וכל מה שקשור בעבודת חווה. אני חייב להודות שדיי נהנתי, העבודה הייתה קשה אך מתגמלת, כמעט בכל סוף יום שהשמש הייתה יורדת ריקרדו היה מדליק גריל פחמים קטן מחוץ למגורים שלנו, שם היינו צולים בשרים, שותים בירות ומספרים סיפורים עד שהעייפות הכריעה אותנו אל המיטות. החיים היו פשוטים, בכל יום התעוררנו באותה השעה ועשינו את עבודתנו, חיינו את החווה ואת החיות שבה, בוצ’ מאוד התפעל מכמה מהר נכנסתי לעניינים וכעבור חודש הציע לי לעזור לו בניהול החווה, אך פתאום נזכרתי שעלי להמשיך בדרכי ושזוהי רק עצירה בדרך, קצת מצאתי את מקומי בין האנשים האלו אך הדרכים קראו וכבר רציתי לצאת לדרך, לפני שעזבתי מיגל נתן לי פתק קטן והשביע אותי שאמסור אותו לכנסייה בעיר העתיקה בירושלים, בוצ’ אמר שאוכל לחזור ולעבוד כאן מתי שרק ארצה.
ממונטנה המשכתי לאידהו שם אימצתי תחביב חדש שהיה דיג, קניתי חכה זולה שהתפרקה למספר חלקים ומספר פתיונות בחנות דיג קטנה בעיר בויזי והתחלתי לבלות המון זמן בנחלים ונהרות, לומד דרך ניסוי וטעיה. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שדג עלה בחכתי ומצא את דרכו אל ארוחת הערב שלי, זאת תחושת סיפוק שקשה להסביר.
גם כשהמשכתי למדינת אורגון תמיד בדקתי היכן נמצאים הנחלים בדרך כדי שאוכל לתחזק את התחביב, אני חייב לומר שזה חסך לי לא מעט כסף מהעובדה שיכלתי לקבל את ארוחת הערב שלי ישירות מהטבע.
לאורך הדרך פגשתי ברוכבים אחרים, יש מן אחווה כזאת בין רוכבי דרכים. היכן שלא הייתי יכולתי מייד לזהות אותם, עם מעיל הרכיבה המאובק, האופנוע שעמוס ביותר מידי ציוד והחוויות שהיו כתובות על הפנים שלהם. בפורטלנד פגשתי את אנדי שהגיע כל הדרך מוושינגטון על האופנוע שלו ותכנן לנסוע בדיוק בדרך שממנה הגעתי, בילינו ערב שלם יחד, מחליפים חוויות ועצות לדרכים. המסע שלו היה בתחילתו ושלי כבר כמעט הגיע לסופו.
כבר מזמן עברתי את כמות הזמן שהקצבתי לטיול הזה ואת האופנוע תכננתי למכור כשאגיע לוושינגטון, משם כבר אקח מטוס חזרה הביתה לניו ג’רזי. הנסיעה מפורטלנד לוושינגטון הייתה מלאת עצב, כבר הרגשתי את סיומו של המסע ממשמש ובא ולא יכולתי לשאת את המחשבה שאיאלץ להיפטר מהאופנוע שעכשיו כבר כל כך נקשרתי אליו, באחת מהעצירות מחוץ לסיאטל עלתה מחשבה במוחי להתקשר לבודווי, חשבתי שאולי הוא יוכל איכשהו לעזור לי וכך באמת היה, הוא שמח כל כך לשמוע שאני בסדר וקצת מהחוויות שעברו עלי בדרך, הוא קישר אותי לחבר שלו שהתגורר בשמורה האינדיאנית “יקאמה” ואמר שאוכל לאחסן את האופנוע שם לכמה זמן שרק ארצה. שוב פעם הוא הציל אותי, האופנוע נח עכשיו במוסך קטן אצל חברו ג’ו שאמר לי לא לדאוג. עכשיו מצאתי את עצמי ישוב על אוטובוס בדרך לשדה התעופה בסיאטל.
חודש בערך עבר מאז שחזרתי, לקחתי את העבודה במשרד הפרסום שבאופן מפתיע עוד הייתה פנויה כשחזרתי. הימים היו איטיים ומצאתי את עצמי שוקע בעצבות לא מוסברת. העיר הגדולה הקיפה אותי מכל עבר והרגשתי חנוק.
בכל יום הייתי מתעורר למשמע המכוניות שצופרות בחוץ, לוקח את אותה רכבת תחתית עם אותם המוני אנשים לאותו משרד אפור ומדכא. ההורים כבר התחילו לשאול מדוע איני מתקשר יותר, גם החברים כבר התייאשו מלנסות להוציא אותי לבלות. גופי היה כאן אך ליבי כבר לא. על פניו נראה היה שלא חסר לי דבר, העבודה שילמה לי הרבה יותר ממה שהייתי צריך, הדירה שלי בבניין היוקרה עם כל שאר החברה הצעירים, חדר הכושר והבריכה. אך בלב היה חור ששום כסף לא יצליח למלא חור שרק אבק הדרכים והטבע מילאו.

בוצ’ עמד ועישן סיגריה בכניסה לבית באותו בוקר שהוא שמע את נהמת האופנוע המתקרב, מיגל בדיוק סיים את ארוחת הבוקר כשראה בחור עם קסדה ומעיל עור שחור ומאובק מגיח מתוך הערפל.
ברוך הבא הוא חייך וכיבה את בדל הסיגריה בתחתית המגף שלו

סיפור אהבה אינדיאני
דרוג הסיפור 3.7 | 3 מדרגים

תגובות (2)

לילה מוצלח. זהו אחד משלושה סיפורים הלילה, שהיה כיף לקרוא, בלי להתאמץ לקרוא.
יש מצב שהסיפור אמיתי?

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

05/06/2020 01:55

לילה מוצלח ביותר. מאוד שמח לשמוע שנהנת לקרוא את הסיפור שלי.
הוא מבוסס באופן כללי על מספר טיולים דומים שעשיתי :)

05/06/2020 02:39
21 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך