סובל

15/10/2018 187 צפיות תגובה אחת

אני נטוע בגן בשולי שביל מחורבן ומחייך במבוכה לכלוא חוסר שמחה, שכן לא מקובל להפגין בקהל תחושת חוסר חיבה לחלל החיצון תחת שום נסיבה גחמה או רצון. כך ביום מעונן ורקיע מדליף בלי מעיל וצעיף וביטוח מקיף.
אם תשאל למה כך, לא אינני מוכרח- הסברים לנפק, כמו סחורה על דלפק. הגיון קצת קלוקל במוחי מתנהל, על כרעי הנחות וקביעות מופרכות. הוצבתי בגלל צרור סיבות חסויות
בידי כמה אושיות, מכרות אישיות לאחר שעברתי מיון די הגון ואני כבר יושב בתפקיד, לי חושב בזמני, רק שלי, מתאמץ לא לפתח בי יחס שלילי.
לוחשים לי צמחים עלעלים מתווכחים משתדלים להסביר שאני קצת עקשן כמו מין ילד קטן אך אני רק ננעל ופוסל כל אבל, כי אני בביתי אנכי השליט ואיש בשבילי לא רשאי להיחליט.

משמוצמדני לכאן, חרף חוסר ענין זו ממש קריאת תגר, אקט פזיז ומיותר ולאור נסיון עבר שכבר חווה אותו דבר, הוא מתכנס לכתב אשמה, אולי קורטוב של מהומה עלי גחלת של אשמה. אך לא חשוב האיך ומה כי העיקר הוא במשמע ומי נושא בכלל אשמה, אבל אני הסובל כך, מאד רוצה שלא נשכח.

סובל
דרג את הסיפור

תגובות (1)

קצת מבולבל אבל יפה מאוד.

15/10/2018 20:57
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך