ספה בצבע תכלת

14/08/2019 187 צפיות אין תגובות

עמדנו שנינו במטבח פנים אל פנים. כל אחד מחזיק בספל הקפה שלו או שלה כאילו היה זה קמע או אולי נשק.
היא דיברה.
אני יודע בוודאות שהיא דיברה כי מבעד לערפול החושים שהייתי שרוי בו חשתי בשינויים בלחץ האוויר בתוך האוזניים שלי.
האוזניים הפלומתיות שלי לדבריה.
הערפול החושי לא חסם את תנועות שפתיה ולכן זו הייתה עדות נוספת לקיומה של שיחה.
יהיה נכון יותר להגדיר זאת כמונולוג, פשוט מהסיבה שהיא דיברה ואני שתקתי.
שתקתי ומדי פעם הנהנתי בראשי.
“אני חושבת שחום ממש יתאים כאן. עדיף חום חם כזה, אולי עם איזה טוויסט אדום. מה אתה אומר?”
הנהנתי בראשי, קצת כמו בובת הכלב על הדשבורד של הטויוטה שלנו.
“יופי. איזה כיף שאנחנו מסכימים” היא קיפצה משמחה.
“…ובגלל שהרצפה תהייה בצבע חום מהגוני והקיר יהיה בלבן, אז הספה צריכה להיות בצבע תכלת. אהה, ואולי נוסיף קצת נגיעות של חרדל. נגיד, כריות נוי או מסגרות של תמונות” היא פיזזה חסרת מנוחה.
“מה דעתך שנעבור באיקאה ונסתכל על ספות…יווו איזה התרגשות ממי, לא?” היא לא הפסיקה.
שקלתי להתפרץ ולהוציא לאוויר העולם את מה שרבץ עליי, אחיי היקרים לצרה, קוראות יקרות ומתלהבות מפלטת הצבעים שאתן רואות ברגע זה לנגד עיניכן, אך לצערי לא עשיתי זאת.
למה? למה לא עשיתי זאת?.
כניעה. כניעה יסודית ועמוקה שנלמדה במשך שנים, לא רק לזוגתי שתחייה אלא לחיים עצמם.
לא עצרתי את הרכבת האבודה הזו, את הסוף הידוע מראש, דטרמיניזם של חיים זוגיים בעת בחירת צבע הספה.
התהום הזו שאני עומד על פיה לא נפערה פתאום היום בשעת שתיית הקפה במטבח, היא הלכה והתפתחה במשך כמעט חצי שנה. חצי שנה שניתנה לי במתנה, לעשות בה ככל העולה על רוחי מבלי לדאוג להשלכות הכלכליות.
ממש זכייה בלוטו.
הלוואי והייתי זוכה בלוטו, נגיד איזה 50-100 מיליון. זה היה מסדר אותי והיה מוריד ממני את כל הלחץ. אבל זה לא קרה וגם כנראה לא יקרה.
למה אתה כזה שלילי? אתם בטח שואלים את עצמיכם. לפעמים חלומות כן מתגשמים.
אז רק כדאי שתדעו:1. חלומות אף פעם לא מתגשמים אצלי – אני יודע, נולדתי ואמות פסימי. אין צורך לומר לי זאת שוב. 2. אני לא ממלא את הטופס של הלוטו. תודו שהסיבה השנייה די חזקה.
בהתחלה הייתי כמו ילד קטן, נהניתי מכל הזמן הזה שנפל לחיקי, התענגתי על החופש, הרגשתי שהגוף והנפש נרפאים אחרי שנים של עבדות קשה.
אבל ככל שהזמן התקדם עוצמת העונג דעכה.
כי להרגל, טוב ככל שיהיה, אתה כבר לא מצפה, עורג.
כל דבר שאתה מתרגל אליו, בסופו של דבר מאבד מן הזוהר שהיה לו בתחילה.
ערב אחד, אחרי שהילדים הלכו לישון, שנתי נדדה כך שמצאתי את עצמי בוהה בשני האוגרים שלי, בן ותמי. תמי הסתובבה מעט בתוך הכלוב ארגנה לעצמה את פינת השינה ואח”כ התכרבלה לה בין שבבי הנסורת, גבה מופנה אל מרכז הכלוב. בן לעומתה היה קצת חסר מנוחה וחיפש לעצמו תעסוקה. הוא רץ על הגלגל הממוקם בקומה השנייה של הכלוב. רץ לשום מקום.
“בן, לאן אתה רץ? לך תנוח, תאכל, תזיין את תמי ותעשה לה אוגרים קטנים וחמודים. חבל על האנרגיה שלך. אם לא תנצל את הרגע מי יודע מה יקרה אחר כך”.
יומיים אחרי, השיחה שלנו קיבלה גוונים פחות ידידותיים.
“ממי, מה אתה אומר על הספרייה הזו? נראה לך שהיא תשתלב עם הספה התכלת שאנחנו מתכננים לקנות? היא הסתכלה עליי במבט מרוכז וציפתה לתשובה.
“מי את ומה עשית לאשתי?” רציתי לומר לה “את עוברת התקף פסיכוטי שאני לא יודע עליו?” רציתי לצעוק אבל החלטתי למען שלום בית לומר לה שזה חמוד.
“מה זאת אומרת חמוד? אתה חושב שזה לא מתאים לצבעים האחרים? הבנתי, נראה לך שהעיצוב פלצני מדי?” היא לא הרפתה.
“תגידי, את שמעת אותי אומר שהצבע לא מתאים או שהעיצוב פלצני?” התפלצתי בשלב הזה.
“לא, אבל עשית מין פרצוף כזה”.
“איזה פרצוף?”.
“לא יודעת, מן פרצוף לא מרוצה”.
“את חושבת שאני לא מרוצה ממשהו?”.
“אם להיות כנה, כן. אתה מסתובב כבר לא מעט זמן עם פרצוף מבואס ואני לא מבינה מה הבעיה. אתה אמור להיות בשיא חייך והכי שמח שיש”.
“אבל אני לא. וזה לא מסתדר לך עם התוכניות על הספה בצבע תכלת, נכון?” שאלתי בהתרסה.
היא הסתכלה עליי במין מבט לא ברור.
לא, היא הסתכלה דרכי, כאילו הייתי אוויר.
בעצם היא כן ראתה אותי אבל בתור איזשהו חפץ שמפריע לה לראות את התמונה הגדולה והמושלמת שלה.
.
הנייד שלי צילצל וחשבתי שהוא יציל אותנו ואותי מלשקוע עמוק יותר.
טעיתי.
הקשבתי בריכוז למה שהיה לדליה ממחלקת השמה בחברת “אנשים=עבודה” לומר.
“הבנתי. אוקי אז נחכה. יש לי זמן וסבלנות” אמרתי, מזייף שמחת חיים.
“להתראות דליה” ניתקתי את הנייד.
“דליה מאנשים=עבודה?” היא שאלה.
“כן” נאנחתי והודיתי ביני לבין עצמי שנשמעתי די מובס.
“מה היא אמרה?”.
“שלמשרות שאני מכוון צריך זמן וסבלנות”.
“אחלה. שמעתי שאמרת לה שיש לך זמן וסבלנות, זו תגובה טובה ממי”.
חשבתי שהיא סיימה ושהיא הולכת אבל אז היא הוסיפה:
“…בכל מקרה ממשיכים עם השיפוץ נכון? כי כבר דיברתי עם החנות והם ישמרו לנו את הספה עד מחרתיים, שזה באמת מאוד יפה מצדם. בדרך כלל הם שומרים את הסחורה רק יום אחד”.
ואז זה קרה.
שמעתי מן “פק” כזה קצת כמו פקיעה של מיתר או אולי בורג שהשתחרר בלחץ מהמקום. לא יודע בדיוק, אין לי שמיעה מוזיקלית.
“הספה המזויינת בצבע תכלת שלך לא מעניינת אותי. וגם לא איזה עיצוב יהיה לספרייה או איזה נגיעות חרדליות בא לך כדי לשבור את המראה של הסלון” צרחתי בטירוף.
היא הייתה בהלם כמה שניות, אבל התעשתה די מהר והחלה לצרוח עליי בחזרה: היא צרחה שהיא לא עושה את זה בשביל עצמה אלא בשבילי ובשביל כל הבית שלנו ושאני כפוי טובה, ושהיא השקיעה כל כך הרבה כדי שיהיה לנו טוב אבל אני רואה רק את עצמי ולא מתחשב באף אחד.
אחר כך עברנו לעלבונות אישיים כולל פקפוק שלי ביכולת בחירת הצבעים או בעבודת העיצוב שלה. וזה היה המסמר האחרון בארון המתים או שמה נאמר בספה. פרשנו כל אחד לצד אחר של הבית. רחוקים אחד מין השנייה עד כמה שאפשר.
התיישבתי מול הכלוב של בן ותמי. נראה אחרי הכול שתמי מבשלת משהו בבטן שלה.
הטמבל הקטנצ’יק הזה בכל זאת עשה משהו מועיל, חשבתי לעצמי.
הוצאתי את בן מתוך הכלוב, החזקתי אותו בידי השמאלית וליטפתי בימנית בעדינות.
אני מוכן להישבע שהוא הסתכל וקרץ לכיווני לפני שהוא תקע בי את הביס הכי זדוני שקיבלתי כבר הרבה זמן.
זרקתי אותו בחוזקה והוא צייץ במין חריקה צורמנית.
לרגע נבהלתי שאולי פגעתי בו באופן בלתי הפיך, כי הוא לא זז לכמה שניות. אבל אז הוא התנער חישב מסלול מחדש ונע במהירות לתוך הכלוב. תמי רחרחה אותו. היא הראתה סימני סלידה קלים תחילה אבל אז כאילו חיבקה אותו והם התכרבלו יחדיו בקצה הכלוב המרוחק ממני.

ספה בצבע תכלת
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך