פסק זמן

BlueWex 25/07/2020 373 צפיות 2 תגובות

מוזיקת ג’אז התנגנה בראשו כשהתהלך באיזור הגינזה בעיר טוקיו, עיניו עדיין מתרגלות לאורות הניאון הבוהקים ולשלטים הענקיים.
הגשם הפסיק לא מזמן, האורות והצבעים של הרחוב השתקפו באספלט הרטוב והנוצץ, כל זה גרם לראשו לכאוב.
הוא לא התלבש טוב מספיק לקור של העונה, למעשה הספיק לזרוק על עצמו חולצה ומכנס פשוט לפני שיצא בסערה מהדירה, עכשיו הוא ממש נראה כמו תייר מן השורה.
זה היה לילה, ועדיין נדמה שהייתה הסכמה הדדית על שביתת הבילוי. מדי פעם רכב היה חולף, אחרי זה אולי עוד אדם. אבל הרגשה מוזרה שררה בליבו, הרגשה שמשהו בו היה לא רצוי.

הוא חיפש מקום לשבת בו, הגרון שלו כאב משום מה. ובכל זאת טוקיו הייתה מפורסמת בגלל בתי הקפה שלה, ועכשיו כשהוא ידע לאן ללכת.
הליכתו נראתה מחושבת יותר, מבטו ממוקד.
הוא עבר בית קפה אחרי בית קפה, מחפש אחר אחד שיהיה פתוח.
באחד מהם המארח היה איש מבוגר, הוא לא לקח את הסיכון. מספיק פעמים שאנשים מבוגרים זרקו לעברו הערות גזעניות, ביניהם הביטוי המכוער “גאיג’ין” – זר, פולש.
הוא עבר בית קפה פינתי וקטן, שומם לגמרי מאנשים.
המקום היה מרוהט כמעט לגמרי מרהיטי עץ וכורסאות בצבע ירוק ועמום, נראה כאילו הוציאו את המקום מסיטקום של הניינטיז, לא שהוא התלונן, או נתן לזה הרבה מחשבה.
מאחורי בר שעשוי עץ מבריק עמדה אישה צעירה שניקתה את הכוסות, מבטיהם נפגשו לרגע והיא שבה לעבודתה.

הוא היסס כמה שניות לפני שנכנס, ואז הוא הבין שהוא פשוט בוהה במקום מהרחוב בלי לנוע כמו איזה מוזר.
הוא באמת לא רצה להיראות כמו סתם תייר.

כניסתו מבעד לדלתות הזכוכית השמיעה צלצול פעמון וזאתי מיד הפסיקה את עבודתה והתהלכה לעברו במבט צנוע וחייכני.

“קונוצ’יווה, מעשן או לא מעשן?” שאלה המלצרית
“מעשן, מעשן…” ענה, היא הנהנה.
המלצרית הובילה אותו לשולחן קטן, התאורה הייתה עמומה יותר באיזור זה.
מאפרה כסופה חיכתה לו שם, היא הזדרזה לבר וחזרה עם כוס מים קרה.
“אתה לא מפה נכון?” שאלה בפזיזות, שאלה רטורית.
“נכון, אני מישראל. באתי לפני שבועיים בערך.” ענה לה, פיה נמתח לקו דק ועיניה נפתחו מעט.
“או, ישראל? גם שם לא הרבה יוצאים היום?” היא גיחכה בנימוס, היה ניכר שלא היה לה שמץ של מושג על מקום היוולדו. הוא מיהר לשנות את הנושא
“ואת? את מטוקיו?” שאל,
“האי, כן. אממ… מה תרצה להזמין?” הוא שכח לרגע שהוא היה חייב להזמין משהו.
“אממ… הפוך חזק, בלי קצף, ומשהו מתוק בצד”
המלצרית הנהנה והלכה במהירות לבר.
הוא הדליק סיגריה, השאלה ששאלה המלצרית הטרידה אותו מעט.
“גם שם הרבה לא יוצאים?”
בשום מקום לא יצאו הרבה, הוא נשף באיטיות.
האור העמום של המקום לא עזר למצב הרוח שלו, הוא נזרק לאחור באפיסת כוחות.
כמה הוא חלם על המקום הזה, הטיול הזה.
“בבקשה,” קולה של המלצרית נשמע כשהיא הגיחה מפינה במפתיע.
הוא שב לפוזה מכבדת והיה מעט מובך, הוא ידע שהיא הספיקה לראות אותו זרוק על הכיסא.
היא הניחה כוס קטנה של קפה על השולחן, לידה מאפה שלא הכיר.
“תודה רבה” אמר ביפנית גרועה, היא השיבה ב”בבקשה” מהיר.
היא נתנה בו מבט מוזר וחזרה למאחורי הבר, ממשיכה להבריק את הכוסות.

המגיפה כעת אחזה בעולם כולו, הוא זכר שבדרך לטוקיו הוא וחבריו לא הפסיקו להתכתב ולצחוק על כל הסיפור, זה לפני שחברו הטוב נכנס למיון.
וכשנחת נדמה שהעולם לבש גוון אפור ומדכא, רק בלילה הוא הרגיש נחמה כלשהי,
כשהשלטים והאורות זהרו במגוון צבעים והזכירו תקופה שנגמרה לפני כל כך קצת זמן.
וכרגע אין לו אפשרות לחזור, נגזר עליו להסתובב ברחובות הריקים.
בקיצור, למות משעמום.

הוא חרד מלחשוב על כל דבר לאחרונה.
על מה שיעשה כשיחזור,
על מה הוא ילמד בעתיד,
איפה הוא יעבוד,
איפה הוא רוצה לגור,
הכל היה כל כך אמיתי פתאום,
הוא שכח שהוא אדון לעצמו עכשיו.
פתאום לקום ב9:00 בבוקר לא היה מלווה בשיחות שלא נענו ועצבים במהלך היום.
הוא הלך לישון מאוחר רק כי רצה לראות עוד פרק, ולא כי עיניו היו נעצמות מעצמן.
לא צריך אישור לכלום, למעשה אף אחד לא צריך לדעת כלום.
ומספר האנשים שמצבו עניין אותם היה קלוש עכשיו, על זה הוא לא ידע מה לחשוב.

הוא לגם מהקפה, מריר מעט ממה שהוא חשב.
הוא חייב להפסיק להזמין קפה חזק כשהוא שונא את הטעם,
עוד אחד מהדברים המוזרים שעשה ולא הבין למה.
הסיגריה נגמרה, וגם הקפה.

“עוד משהו?” שאלה המלצרית מהבר, קולה נטמע מהגשם שהתחיל שוב בחוץ.
פאק איט.
“שיחה אולי?” שאל בחיוך מובך, לא כאילו שהיה לו משהו יותר טוב לעשות.
“שיחה?” הוא היה יכול לראות את המבט הנבוך שלה עוד מהבר,
כאילו שיכולות שירות הלקוחות שלה הסתיימו בנקודה כזאת.
“אני יושב פה בדיוק עשר דקות, נראה לי קצת לא מנומס לעזוב מיד.” תירץ, משפט שהתחרט עליו
בשניה שיצא מפיו.
היא עזבה לרגע את אקט הברקת הכוסות, עדיין לא בטוחה אם לסמוך עליו.
הוא היה זר אחרי הכל.
“אל תדאגי, אני לא מהתיירים האלה.” אמר לה, על מי הוא עובד,
הוא בדיוק מהתיירים האלה.
היא ציחקקה, וניגשה לשולחן.
כשהגיעה לקחו לה כמה שניות להחליט איפה תשב.
לא קרוב מדי, לא רחוק מדי.
יש מצב שהיא באמת מעוניינת, הוא היסס לרגע.
“אז… איך שם?” שאלה לבסוף
הוא הסתכל על העיניים שלה, התאורה במקום הייתה כל כך עמומה שלרגע חשב שהן שחורות.
אבל לא, חומות. הן היו כה רגילות אבל היה בהן סוג של חום מוזר, מהמבטים שלא גרמו לך להרגיש לא בנוח.
“איך איפה?” מלמל, עדיין שקוע בעיניים.
“בישראל,” ענתה
“אה, כן! מצטער לרגע לא הייתי מרוכז”
“אז במה התרכזת?” שאלה שוב,
ועכשיו הוא היה במבוי סתום, אין טעם לשקר עכשיו הוא הניח.
“בעיניים שלך”
היא חייכה, חצי צחוק עצבני יצא ממנה כשהיא הסתכלה הצידה.
“בעיניים שלי? פעם ראשונה שאומרים לי”
“באמת?”
“כן, אז עכשיו אני מבינה שאתה סתם חנפן”
“אאוץ’, יש אנשים מתרכזים בדברים פחות צנועים.”
איזה אידיוט, פשוט אידיוט.
“טוב, גם לך יש עיניים יפות”
את זה הוא כן קיבל הרבה האמת, ושוב הרגיש במבוי סתום.
“אז את במשמרות לילה הרבה?” שאל והיה שמח שהחלק המביך של השיחה מאחוריהם
גם זאת דרך לשבור את הקרח.
“כן, אני אוהבת את השקט. אתה הלקוח הראשון בכבר כמה ימים שמגיע בשעה כזאת.
מחפש צרות בחוץ?”
“אני? צרות? בבית ספר חינכו אתכם שכל הזרים באים לחפש צרות?” שאל בצחוק, למרות שלא ידע כמה אמת יש במה שאמר.
“ממש לא, אבל בשעה כזאת? אין שד בחוץ”
“האמת שיש שד, הוא גם מסתובב עם מסיכה” אמר ושניהם צחקקו.
“לשאלתך, משעמם לי למוות בדירה. רציתי קצת לחוות את חיי הלילה של טוקיו, מפה לשם אני שותה קפה בשתיים בלילה.” דממה נעימה שררה עכשיו, הוא הרגיש יותר בנוח עכשיו.
“אז איך קוראים לך?” שאל, היא הסתכלה עליו וידה דפקה על השולחן באיטיות, בציפיה.
“שרה” ענתה, הוא הופתע ולא יכל שלא לצחוק.
“מה מצחיק?” עיניה נראו עצובות קצת, הוא חייב להגיד משהו לפני שתיעלב.
“פשוט לא שם… יפני כל כך, סליחה.” אמר בכנות, ועכשיו הוא מבין למה שחושבים שכל התיירים מפגרים.
“כן, השם די נפוץ. האמת צחקו עלי ממש בבית ספר בגלל זה”
“מה, על השם?” עכשיו הוא הרגיש ממש רע.
“כן, כן. על השם.”
“לסבתא רבה שלי קראו שרה, היא הייתה הבנאדם הכי מקסים שפגשתי. אל תתביישי בשם שלך”
הוא שיקר בנוגע לשם של הסבתא, הוא התכוון לחלק השני.
“עבר מאז זמן, ואני כבר התבגרתי.” תשובה קצת ספציפית מדי הוא חשב לעצמו, אבל ככה או ככה הוא שמח שהוא יצא מהסיטואציה שיצר לעצמו.
“ואתה?” שאלה,
“אני יהב, חברים שלי קוראים לי יוב אבל.”
“יהב? יהב… גם השם שלך די מצחיק” אאוץ’, די הגיע לו אבל.
“כן, יש איזה בנק איפה שאני גר עם אותו שם. זה היה רוב הצחוק על השם בילדות” אמר וקיווה שתבין
היא רק הנהנה בחיוך מאולץ, הוא חשב שעדיף להפסיק עם עניין השמות.
“אז, שרה. יש פה איזה מקום טוב שעדיין עובד ששווה לראות?” שאל,
“אממ… יש איזה מקום נחמד, די קרוב לפה. אבל אני בחיים לא אצליח להסביר איפה הוא” אמרה כשהוציאה חפיסת סיגריות קטנה מהכיס. מהסיגריות שאמא שלו הייתה מעשנת, מוזר.
“אז אולי תראי לי?” אמר בנונשלנטיות
“אתה רציני? אני מסיימת לעבוד רק באיזור חמש.” ענתה כשלקחה שאיפה, היא עישנה כמו מישהי שלא מעשנת הרבה. בשביל להרשים אותו? היה קשה לו להאמין.
הוא הסתכל על השעון, שלוש ארבעים ושלוש לפנות בוקר.
“גם ככה אין לי משהו יותר טוב לעשות, אז אני ממש מקווה שזה מקום טוב.”
“אני לא יודעת…” היא אמרה והסתכלה כלפי מטה, הוא גרם לה להרגיש לא בנוח?
“הנה, תראי. אני ארדם לי פה לאיזה שעה-שעה וחצי. תעירי אותי כשצריך ללכת” הוא אמר כשהתרומם מהכיסא וניגש לספה פינתית, הוא הזיז את השולחן ממול באיטיות והתיישב בזווית המאפשרת שינה, שינה לא נוחה במיוחד. הוא העמיד פנים שנרדם והתחיל לנחור באופן קומי.
“לא, אבל אם מישהו יכנס?” שאלה, הוא בטוח היה הלקוח הכי בעייתי שיצא לה להתמודד איתו.
הוא פקח עין אחת תוך כדי שניסה להירדם וסקר בהומור את סביבת החנות.
“אני האדם היחיד שנכנס לפה בשעתיים האחרונות, נראה לי שאני גם אהיה האחרון.”
עם זה היא הסכימה.

“אנחנו עוד שניה שם,”
הגשם לא הפסיק עדיין, חוץ מזה ששרה העירה אותו רק בשש הוא קם עם כאב ראש נוראי.
היא הובילה אותו דרך סמטאות ורחובות ראשיים, כולם מוארים באורות צבעוניים ובוהקים.
והגשם ניתז על המדרכה, והבניינים הגבוהים, וגם עליהם.
לרגע הוא רצה לחזור לחום של בית הקפה, אבל הרגשה של הרפתקה קטנה בערה לו בלב.
ולרגע היה נדמה שמשהו טוב יצא מהטיול הזה.

“הנה, אוי…” אמרה שרה כשלבסוף הם עמדו מול מבנה שנראה קטן למדי בין גורדי השחקים והמלונות הענקיים.
המבנה היה מודרני למדי, רובו משילוב של מתכת וחלונות זכוכית.
דלת קטנה נצבה בצד השמאלי של המבנה, עם שלט קטן ואדום ביפנית שאינו יכל לקרוא.
“מה, סגור?” שאל, עיניה נראו עצובות.
הגשם לא עזר למצב.
“כן… איזו באסה.” ענתה בקצרה והסתכלה שוב על השלט, לראות אם היא אולי טועה.
“למה שלא ניכנס בכל זאת?” שאל, פניה זינקו אליו בבהלה.
“לא יהב, ממש לא, אני לא פורצת לשום מקום.” הוא נאנח, וחשב.
“הגענו עד לפה, חייבת להיות עוד איזה דרך, עוד איזו דלת.” ענה, הוא רק רצה עוד כמה דקות איתה. במקום בלי הגשם המקולל הזה.
הוא סקר את הנוף, סמטה קטנה התחילה ממש בצדו השמאלי של המבנה. ליד הדלת.
“אני לא יודעת… אולי יש אזקה? ואם מישהו נשאר לישון שם אחרי שהם סוגרים…”
הוא תפס את היד שלה וגרר אותה אחריו, אין מצב שהוא נשאר בגשם הזה עוד שניה.
“הכל בסדר, מקסימום תגידי שאיזה גאיג’ין משוגע חטף אותך.” זה גרם לה להיות בשקט לבנתיים.
הוא המשיך בסמטה שירדה למטה מעט עד שהגיע לדלת צדדית קטנה, על החיים ועל המוות.
“מה את אומרת, פתוח או סגור?”
לפני שהספיק לסיים את המשפט שרה כבר פתחה את הדלת בעדינות מוגזמת.
כשהדלת נפתחה היא הביטה לאחורה עם פרצוף מחויך אך ספק אחוז דאגה.
“נשב פה קצת ואז נלך, בסדר?” שאלה בלי לזוז מהדלת, כמו מאין שאלה שמנעה ממנו להיכנס לפני שענה.
“בסדר גמור.”
“טוב אז אני בדרך כלל נכנסת מהכניסה הראשית כמו… אנשים רגילים אז אני קצת שכחתי איפה זה נמצא אם נכנסים מפה.”
הם עלו לבסוף בגרם מדרגות גדול, פנסים סגולים וכיתובים שונים האירו מצדדים שונים בקירות.
רוח חמימה נשבה פה, וטיפות הגשם שהתנגשו נגד חלונות הזכוכית יצרו את רוב הרעש.
הם עלו עד שלבסוף הגיעו לקיר נייר מסורתי, כמו בסרטים.
“תוריד את הנעליים, הגענו.”
מסורתי, לאן היא לקחה אותי?
“אני מקווה שאת לא תכננת להקריב אותי באיזה טקס” אמר בלהט הרגע,
“היית מת” ענתה.
הוא הוריד את נעליו הרטובות ושם אותם על שטיח קרוב.
שרה החליקה את קיר הנייר הצידה,
מכאן הוא ראה שהוא ניצבו בחזית המבנה, אחרי קיר הנייר הפנימי שאר החדר היה כולו מורכב מחלונות זכוכית ומבעד להם הרחוב הראשי.
במרכז החדר הייתה בריכה מקורה גדולה, עם פרחים ודגי קוי שהיה קשה לאמוד את מספרם.
המבנים והגשם השתקפו בבריכה הגדולה, הדגים מערבלים את המים ויוצרים עיוותים באור ובמים.
השמיים שינו את גוום לצבעי כתום-וורוד, עוד מעט תגיע הזריחה.
למרות שעיניו חשו כבדות, הוא הרגיש איזו שלווה מבפנים.
שרה הושיבה אותו על כרית, זה המקום.
“מה אתה חושב?, יש לכם משהו כזה מאיפה שאתה מגיע?” שאלה.
הוא הסתכל על העיניים
“האמת שכן, אבל אצלנו לא שוכחים לנעול דלתות.”
שניהם צחקו.

פסק זמן
דרג את הסיפור

תגובות (2)

אהלן רוני, נעים להכיר. איזה כיף לקרוא יצירה שלך!
אתה מאוד יודע איך ליצור אווירה, מקום וזמן. זה לא קל ליצור ביצירות ספרותיות, ועשית את זה בצורה מאוד חלקה ונעימה. יש לך כאן כיוון עלילה מאוד מעניין!
יש לי כמה וכמה הערות.

1) אני לא יודעת אם אי פעם ביקרת ביפן או לא. אני מאוד רוצה להאמין שכן. אבל איך שהבחורה היפנית שלך מדברת – ככה לא מדברת בחורה יפנית. זו לא המנטליות, וזה בעיניי קצת לא אמין. יכול להיות שעבור מי שלא מכיר את התרבות היפנית, זה יותר אמין. מציעה לעשות תחקיר לפני שאתה כותב דמות אוריינטלית. כי בעיניי זה היה שני ישראלים מדברים. לחלופין, אם היית יוצר קונטרסט גדול יותר בין הדמויות, באופי ובגישה, הייתי קונה את זה גם אם זה לא “יפני” או מה שלא יהיה. אבל זה לא קרה.

2) לעד, לעולמי עולמים, לנצח, בתוך מרכאות יהיה סימן פיסוק. תמיד תמיד תמיד. אין דבר כזה שדמות אומרת משהו, ואין בפנים סימן פיסוק. לא קיים בשפה העברית. בתוך מרכאות, בסופן, יבואו או נקודה, או פסיק, או סימן קריאה, או סימן שאלה וכן הלאה וכן הלאה.
הנה מה לא לעשות:
“שלום” הוא אמר
“אהלן” היא חייכה.
הנה מה כן לעשות:
“שלום,” הוא אמר.
“אהלן.” היא חייכה.
פסיק יהיה אם מה שנמצא אחרי המרכאות קשור ישירות לכתוב בתוכן (הוא צרח, היא לחשה, הוא אמר, היא ענתה וכן הלאה). נקודה תבוא אם מה שבא אחרי המרכאות לא בהכרח קשור. ויש עוד סימני פיסוק נפלאים שאפשר להשתמש בהן. זה גם יצר בלבול, כי חלק מהפעמים היו משפטים שהיא אמרה, אבל מייד אחר כך התייחסת בכלל אל הגבר… בקיצור – דרוש ניקיון והפרדה. וזה מוזר – בעיקר כי חצי סיפור עשית את זה. וחצי לא. בחצי הראשון יש בעיות עם סימני פיסוק, בחצי השני אין. כאילו שני אנשים שונים כתבו את זה. שים לב…

3) יש לא מעט שגיאות עברית ודקדוק, טעויות של תשומת לב ופשוט ניסוחים מסורבלים. זה בסדר, וקורה לכולנו כשאנחנו כותבים. לפעמים המוח יודע מה הוא רוצה, אבל כשכותבים יוצא משהו קצת אחר. זה לא בעיה לפתור באמצעות שתי דרכים שהן לטעמי חובה לכל כותב. קודם כל: הגהה. אחרי שאתה כותב סיפור, תחזור אחורה, ותקרא אותו. תראה אם יש ניסוחים שפתאום לא מסתדרים, סימני פיסוק חסרים, טעויות וכן הלאה. סתם חבל לפספס דברים. ואחר כך, הדבר השני הוא לקרוא בעל פה את הסיפור. זה גם עוזר להבין אם הפיסוק מדוייק (כל פעם שיש עצירה קלה זה פסיק. עצירה לנשימה זה נקודה, אולי לפעמים שלוש נקודות… וכן הלאה). בנוסף, זו השיטה הטובה ביותר לזהות ניסוחים מוזרים או מבלבלים, שלא עובדים. ויש כאן כמה כאלה.

4) זו דעה אישית, ואתה לא חייב להתייחס אליה. יש משהו דושי בגיבור שלך. אני לא סגורה אם זו הייתה הכוונה או לא, אבל הוא יוצר לטעמי קצת ניכור אצל הקורא. כל הסיפור אתה מנסה באמצעות הומור ושנינות ליצור חיבור בין הקורא לפרוטגוניסט, חושף בפנינו את המחשבות שלו והלך הרוח שלו בצורה מקסימה – אבל זה לא עובד! אני לא בדיוק מצליחה להבין למה. יש בו משהו חצי עלוב וחצי חי בסרט. אני לא יודעת אם ניסית לבסס אותו על מישהו שאתה מכיר, על חלום או על חוויות אישיות, אבל משהו שם מתפרש בצורה לא נעימה. כלומר… לא אהבתי את הגיבור. והייתי מופתעת ששרה הסכימה ללכת איתו. אני הייתי ישר בורחת. לא האמנתי שאחרי שיחה כל כך קצרה וסתמית (ועוד אישה יפנית! במקום עבודתה!) היא נענית לו.

המשך לכתוב, ואשמח לקרוא סיפורים נוספים :)

26/07/2020 15:03

    היי! תודה רבה על הביקורת הבונה, באמת מהפעמים היחידות שאני מקבל תגובה כזו באתר או בכלל.

    אני לקחתי ממש לתשומת ליבי מה שכתבת בנוגע לדקדוק, ניקוד, וכתיב. אני צריך להשתפר הזה.

    כן, אין לי באמת ידע על התרבות היפנית. הסיפור לוקח שם מקום כי זה חלום אישי שלי לטוס לשם וגם כי רציתי מקום שמתאים את האווירה של הקורונה, בידוד ומה לא.

    הדמות באמת אמורה להיות דושית! רציתי ליצור איזו דמות שהיא קצת מצ’ואיסטית יתר על המידה כדי לפצה על חוסר ביטחון עמוק, תוך כדי ניסיון ליצור הזדהות.
    אם זה אבד עליך, האמת שזה מעניין מאוד חחח!

    שוב תודה רבה, למדתי המון.

    26/07/2020 21:46
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך