זה סיפור שכתבתי בנושא פרידה. אשמח לתגובות.

פרידה כואבת

01/09/2019 155 צפיות 2 תגובות
זה סיפור שכתבתי בנושא פרידה. אשמח לתגובות.

באחת מהסמטאות הישנות של העיר העתיקה, אותה אחת מהסמטאות מהן היה אפשר להריח את ריח הדגים הנצרב באפי המוכרים והקונים, עמד איש זקן למדי, בעל זקן ארוך ומושלג, לבוש בכותונת הקצרה ממידתו, וניגן שירי ערש וחמלה לעוברים והשבים אשר עברו במקום. החצוצרה יבבה בקול צורם אך הרמוני, כאילו מבקשת מפלט ותמיכה, אולי אפילו עזרה מהאנשים החולפים על פני הזקן. הזקן נראה כטרוד, אך למרות זאת לא הפסיק לנגן, אפילו לא לנשימה קצרה כדי להתרענן. קמטיו, שלפתע השמש המתחזקת האירה אותם והוסיפה להם גוון מבוגר, החלו להיסדק על פני פרצופו החלוד. האיש עמד שפוף ברחבה המרכזית של העיר, מנגן שירים שמבקשים את התייחסות ההמון אליו, במטרה להשיג פרוטות אחדות, שיעזרו לו להתקיים. והנה בחור צעיר, הנמצא ככל הנראה בשנות העשרים לחייו, התקרב אל הזקן והסיר את משקפיו המכסות את עיניו. הזקן פתע נבהל, אך המשיך לנגן כאילו לא קרה דבר. הצעיר התקרב אליו צעד נוסף, צעד שהוא בא לקראת הזקן יותר מאשר בא להפחידו, ורכן לעבר המגבעת העמוקה שהייתה שמוטה על הארץ, המחכה לפרוטות אחדות שייפלו לתוכה. המגבעת, כובע ישן וקרוע, עשוי טלאים – טלאים, הייתה שחורה כולה, כאילו עומדת לבשר רעות. ובכן, אותו צעיר שמט את משקפיו למגבעתו של הזקן. הזכוכיות הממוסגרות נפלו בקול חיכוך קל עם דפנות המגבעת המרופטת ונשארו לשכב שם, מחכות לפרוטות נוספות שינעימו ויפרו את בדידותן. כעבור שנייה לא היה זכר לאותו צעיר, אותו צעיר תמהוני שזרק את משקפיו בכובעו של הזקן. אמנם הקריב את ראייתו למען הזקן החולה, אך נתן לו תרופה למחלה שאינה פוקדת אותו. ובכן, תמהוני הדבר ככל שיהיה, הפסיק מיד הזקן את נגינתו, מה שהפר את האווירה ההרמונית והשקטה במרכז השוקק והביט סביבו בחיפוש אחר אותו צעיר, שהבחין בו מזווית עינו במהלך נגינתו. איה הוא ולשם מה בא? מלמל הזקן. תוך התכופפות שנראתה דומה לשבירת צלעות, הבחין הזקן בזוג משקפיים המונחות ברשלנות בתוך כובעו. פשפש ופשפש במטרה למצוא פרוטות אחדות, ולא מצא! התאכזב הזקן ופניו החווירו. ניכר היה שמצבו החמיר בעקבות הציפייה והאכזבה שבאה בעקבותיה. לרגע, נשאר האלמוני במקומו, לא זע ולא נע, מביט על מגבעתו ועל המשקפיים השרוטים, וברגע השני כבר הרים אותם ונשף עליהם בכדי לנקותם. הוא תהה מדוע הצעיר הביא לו משקפיים אלו, הרי הוא כלל לא צריך אותם. לפתע, גופו הסתחרר ומוחו סער ממחשבות, תהיות וחששות. הוא נפל על ברכיו, אוחז בידיו את המשקפיים השבורים. לרגע שקל מה לעשות: האם להרכיב אותם על אפו או לזרוק אותם לעזאזל… אבל הוא כבר ידע את התשובה. הוא ידע זאת, כי התשובה נגלתה אל מול עיניו. באותיות גדולות בכתב חרטומים, שרק הסבא הזקן יכול היה להבין, נכתבה לנגד עיניו של הסבא, ומשבי הרוח הנעים הפנו את מבטו לכיוון מזרח. בתחילה לא ראה דבר. ראה הכל מטושטש וחסר צבע. שתי דמויות הולכות לסרט, אישה מבוגרת מוציאה כסף מהכספומט, מוכר דגים מציג את קורבנותיו לראווה ומכריז עליהם בגאווה כלפי העוברים והשבים. אך לאחר דקות מספר, התחלפה התמונה בתמונה אשר עורבבו בה צבעים שונים שחיממו את ליבו וגרמו לו להרגיש שייך. כחול, ירוק, אדום עם כתום. שלל צבעים בנקודה אחת. הזקן הבחין בדרך שניתבו בשבילו הצבעים, דרך שבסופה ראה צהוב, זהב, היהלום שבכתר והמענה לכל שאיפותיו ובעיותיו. פתע, החזיר עצמו למציאות ושמע את קול נקישת המטבעות בכובעו. לרגע, הביט סביבו וחשב. האם יהיה באמת נכון לעזוב למקום אחר? קשה לעזוב את הכל, את הדרך שבה גדל ובה חונך ובה ניגן ובה התחנן לרחמים, הדרך אותה הכיר יותר טוב מאת ליבו, הדרך אשר היא ביתו היחידי. אינו יכול לעזוב אותה. לא. פשוט אינו מסוגל. אינו יכול לשכוח את הנופים המשכיחים כל דאגה, את העוברים ההולכים ומביטים בו מנגן. אינו יכול לעזוב את החצוצרה הרכה, החלודה ורבת – השנים, שצליליה כה ערבים ונעימים לאוזן השומעת אותם. אינו יכול לעזוב ולשכוח את הרגשת הרחמים שהוא מבקש מהעוברים והשבים. לא. אינו יכול לעזוב את המקום הזה. הזקן החזיר את המשקפיים למקומם בכובעו, הזכוכיות המרובעות שאפשרו לו לראות את האור ולהבין שאינו רוצה את האור ושטוב לו כך. לפתע שמח במתנתו של הצעיר האלמוני, הרי לולא מתנתו היה עוד מחליט לעזוב את המקום בו גדל ולנטשו, ואז כבר היה יכול להיות מאוחר מידי! וגם מכובעו שמח, שמח ששמר את מגבעתו יחידה זו שניתנה לו בגיל העלייה לתורה ועליה שמר מכל משמר בכל יום ויום ואותה עטף בחום וברוך שהיא הייתה זקוקה לו. מגבעת זו היא למעשה מגילת – קלף שפורשת את חייו של הזקן ברובע הנידח הזה, שהוא כל עולמו. במקום מילים- מופיעים הקרעים, המעידים על יושנה, והקלף- הוא ההימור שהזקן צריך לקחת בעזיבתו את מקום הולדתו המחודשת. היה לו קשה להשאיר את כל ילדותו מאחוריו ולהתנתק מכל הנופים של הרובע הזכורים מתקופת ילדותו וחייו הבוגרים. בכל אופן, היה חייב להגיע להחלטה. פתע, עברה מעליו גברת גנדרנית עם כובע קש והשליכה מטבעות אחדות למגבעתו. קול הרשרוש של המעות הציף את ראשו של הזקן במחשבות ותהיות שהיה מוכרח לבחון אותם בקפידה. לכן, לקח פעם נוספת את המשקפיים, ניקה את הזגוגיות והחזיק אותם ברעד קל. הוא הרגיש את החום הנפלט מהם והתובנות שהן מעבירות אליו. ואז הרכיב אותם על אפו וראה צבעים דהויים מתמזגים לצבע בוהק אחד, שגילה את התשובה אותה צריך לקחת הזקן.
באחד מרחובות העיר, רחוב קטן המוביל לדיזנגוף בו שררו רעש והמולה רבים למדי ושבו לא היה שום ריח מיוחד, למעט חנק מעשן האוטובוסים, ישב איש זקן, איש זקן עם זקן לבן וארוך וחליפה מאובקת הקטנה ממידתו, מנגן בחצוצרה הישנה שלו שירי ערש ושירים ערבים לעוברים והשבים שמברכים את מנגינותיו באמצעות פרוטות אחדות, תוך שמשקפיים ישנות שעונות על אפו ומנחות אותו לאט ובזהירות אל עבר העתיד ומניחות מאחור את המגבעת הנושנה שלו שנותרה הרחק אי שם, בפאתי השוק ההומה של העיר העתיקה, בעל ריח הדגים המהפנט שנשכח מעברו.

פרידה כואבת
דרג את הסיפור

תגובות (2)

הלוואי ויכולתי למשוך דימויים מקסימים כאלה לאורך כל-כך רב. הוקסמתי ואני מטורפת לדעת מה היה קורה לו כתבת משהו ארוך מזה (אם לא כתבת כבר). ההבנה שלי (שהיא כמובן אינדיבידואלית) היא שמדובר על אדם שכבר רגיל לדרכיו שנים רבות במקום אחד והוא מקבל הארה שעליו לעבור למקום אחר וכאן מצויה הפרידה, אולם ניתן לשים לב מאוד בבירור כי דרכו של האדם ממש לא השתנתה למרות שינוי מקומו וזה היופי פה (פרט לדימויים כמובן).

04/09/2019 21:16

    תודה רבה!

    04/09/2019 21:24
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך