Edenashley
"קו 142 ללונדון" הוא הסיפור העשירי מתוך אוסף סיפורים קצרים על גברים בודדים.

קו 142 ללונדון

Edenashley 21/02/2019 202 צפיות אין תגובות
"קו 142 ללונדון" הוא הסיפור העשירי מתוך אוסף סיפורים קצרים על גברים בודדים.

היא לידו ברכב. “אתה יכול להנמיך?”, הוא לא עונה לה, הוא אפילו לא מסובב את הראש. הוא מביט שמאלה, לעבר האוטובוס הדו-קומתי שעצר במקביל. הוא בוחן את אט אט את האנשים באוטובוס, את הקבלות היוצאות אל עבר האנשים שמצמידים את הרב קו שלהם. הם מתעלמים מהקבלות בדיוק כפי שהוא מתעלם ממנה. לעומתה, הוא לא מתעלם מהבחורה שיושבת בקומה השנייה באוטובוס. היא עם אוזניות גדולות ולבנות, כאלו שמשתיקות את שאר היקום. היא מביטה בו גם, כחלק מתנועת ההישענות על החלון, אותה תנועה שמרטיטה את לחייה. ובזמן שהוא קורץ לה ומקווה שהיא לא תשים לב להיא ברכב, היא מחזיקה לו את היד. הוא לא מתייחס אליה. הוא רוצה לאחוז את היד לבחורה באוטובוס, לבחורה עם האוזניות הלבנות. היא מלטפת את האצבעות שלו, תחושת צמרמורת קלה זורמת בעצמותיו. “ירוק”, היא אומרת. הוא לא מקשיב לה. הוא ממשיך לחייך לבחורה באוטובוס שלפתע נעלמת יחד עם האוטובוס. הצפירות שבחוץ מעירות אותו והוא עוזב את הבלם וממשיך לנסוע. קו 142, הוא עוקב אחריו. “למה אתה לא נוסע לפי הוויז?” היא שואלת. הוא לא עונה לה. כשהשיר מתחלף ברדיו יש שקט קצר, קצר מידי. הוא שומע אותה מקליטה הודעה קולית שלא נגמרת וכל מה שעולה לו בראש זה האצבע המזיעה שלה על מסך הפלאפון. זה מזכיר לו את הפיתה השומנית שהיא הביאה לו אתמול לעבודה. במקום לנטוף טחינה היא נטפה שמן. והוא בכלל לא אוהב טחינה. הוא בכלל לא אוהב אותה. בכל פעם שהיא מביאה לו אוכל הוא כבר אוטומטית לא רעב.

שיר של סטינג מתחיל ברקע והוא מחייך. הוא חושב על הבחורה באוטובוס, מדמיין אותה פוסעת ברחובות לונדון, מתעלמת מגברים שיכורים שרק חיכו להאפי האוור בשביל לשתות 4 ליטר בירה לפחות. הוא מדמיין איך הוא הולך לצידה, כבר לא קורץ לאף אחת אחרת וקונה לה עוגיית צ’וקלט צ’יפס. השיר מסתיים ובמקומו: “אתה זוכר שהולכים היום למסיבת הפתעה של שיר נכון?” היא שואלת. כל מה שעובר לו בראש זה מה לעזאזל עבר להורים של שיר בראש שהם העזו לקרוא לה שיר? רק מהמחשבה על הקול שלה הוא רוצה לקפוץ מהלונדון ברידג’. הוא מביט בה וזורק לאוויר “בטח” קצרצר. הוא מחזיר את המבט אך רואה שהאוטובוס ברח.

שיט.

כתרים רבים נמצאים על השולחן, מחכים להיענד, לצדם שרשראות הוואי צבעוניות. זה או לונדון או הוואי? הוא שואל את עצמו בציניות. היא מניחה עליו את הכתר שהיה על ראשה והוא חושב על כל הקשקשים שלה שכרגע מועברים אליו. כל החפיפות בעולם לא יעזרו. הוא פותח את הפלאפון ושולח הודעה למוטי לגבי מכונת הגילוח שלו. בזמן שהוא מתעמק במסך, היא מנצלת את זה לטובתה. “תצלם אותנו מאמי”. הוא מיישר אליה את המבט ורואה חמש בנות שנראות אותו דבר, אותם עקבים, אותה שמלה עם כפתורים שנראים וינטג’ אבל כמובן שהשמלה הזו נלבשה היום בפעם הראשונה. שני קליקים לא מספיקים לה. היא דורשת הרבה יותר. שנתיים של קליקים, שנתיים של סקס עם קונדום כי שיר סיפרה לה שסקס מעביר מחלות, שנתיים של קול ועקבים גבוהים, של דיאטת מיצים ואז דיאטת גבינות, שנתיים של “מאמי תחליק לי את המאחורה של השיער אני לא מגיעה”. שנתיים של דיי.

הוא יורד להוציא את חנוך, הכלב של שיר, לטיול. כי ברור שהיא לא תעשה את זה. מסכן הכלב, חושב לעצמו, דווקא כלב טוב. השעה עשר בלילה ופנסי הרחוב ערים יותר מאי פעם. חנוך עושה פיפי ארוך מהרגיל, והוא מבין שגם לו יש. מה בירה אחת יכולה לעשות לבנאדם. בזמן שהוא מסתובב בחזרה לכיוון הבניין, קו 142 חולף. הוא מביט באוטובוס, מביט בחנוך, ובחזרה באוטובוס. כשהאוטובוס נעצר מולו הוא רואה את הבבואה שלו, עדיין עם הכתר המטומטם שהיא הניחה לו על הראש. דלתות האוטובוס נפתחות, והוא נשאב פנימה תוך כדי שהוא מרים את חנוך. הוא מרגיש לרגע כמו מלך אנגליה שהשערים נפתחים עבורו. כמה זמן הוא לא נסע באוטובוס. הוא תולש את הקבלה מהמכונה, בדיוק כפי שהיא עשתה, מכניס לכיס ומתיישב בקומה השנייה של האוטובוס. הוא לא יודע לאן הוא נוסע, אבל העובדה שהוא יכול להישאר בלי סוף על האוטובוס מרגיעה אותו, כמה סיבובים שצריך. בינתיים, גם גלגלי המוח שלו מסתובבים. יש בונזו גם בלונדון, חושב לעצמו, תוך כדי שהאוטובוס עוצר בתחנה הבאה.

קו 142 ללונדון
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך