רחובות לבנים

Tharkun 02/01/2021 165 צפיות 3 תגובות

הגשם נקש על החלון בעדינות, בימים האחרונים זה נראה כאילו השמש לא תזרח שוב.
הוא אף פעם לא יוכל לשכוח את הפנים האלה שפגש בבית הקפה הקטן ליד הפארק, איך היא עמדה שם מאחורי הדלפק עם השיער האדום שלה, יפיפיה. שעות הוא היה מבלה שם ומתכנן איך יציע לה לצאת איתו אך תמיד היה מתחרט ברגע האחרון וחוזר שוב למחרת, מבטיח לעצמו שהפעם הוא יעשה את זה.
בסוף היא ניגשה אליו ומסרה את מספר הטלפון על פיסת נייר קטנה ואמרה שהוא לא היה צריך לקנות כל כך הרבה קפה רק כדי לראות אותה.
היה להם הכל.
בסופי השבוע היו נוסעים ברכב החיפושית הקטן באיזורי הכפר ומאזינים למוזיקת רוק שקטה. היא הייתה מצלמת הכל, בונה אלבומים של זכרונות כדי שלעולם לא יצטרכו לשכוח.
כשעברו לגור יחד היא הביאה איתה את כל הצמחים לאדן החלון וגם חתול קטן, בכל בוקר הייתה משקה אותם ומאכילה את החתלתול בקערת המתכת הקטנה, הוא היה צופה מן המיטה, מאוהב בכל תנועה שלה.
כשהשלג היה מכסה את הרחובות בשכבה לבנה הם היו מתכסים יחד בשמיכה הגדולה, שעונים על החלון, צופים בשקט שסרר בחוץ כשבידהם כוסות הקפה המהביל.
בתקופת החגים הראשונה היא לקחה אותו אל בית הוריה, אביה העמיד פני קשוח בתחילה אך אחרי מספר דקות כבר הציע לו כוס וויסקי , אמא שלה הייתה מכינה את פאי התפוחים הכי טעים שאכל בחיים שלו.
ביום ההולדת שלה הם נסעו לבקתת עץ קטנה בהרים, היא ישבה על כיסא מתנדנד בחוץ וצפתה בו חוטב עצים להוסיף לאח הבוערת.
בבוקר המחרת הציע לה להיות שלו לנצח.
הכל היה מושלם עד שלא.
ביום חמישי אחד בערב של סתיו היא נסעה ברכב הביתה מבית הקפה, בצומת הגדולה שנמצאת במרחק של מייל וחצי מהבית בסך הכל בחור צעיר אחד התפרץ עם הרכב שלו באור אדום.
היא נהרגה במקום.
הוא בדיוק הכין ארוחת ערב כשהטלפון צלצל ובקו השני יכל לשמוע את הקול של אביה, המילים נשמעו אך המוח סרב לקבל את משמעותן, הכל החל להיראות מטושטש.
הוא צנח על ברכיו בעודו אוחז בשפורפרת הטלפון.
בבית הקברות הוא צפה בארון מורד באיטיות אל האדמה, לא מאמין שהבחורה שהייתה על עולמו נמצאת בתוך קופסת העץ הזו ושלעולם לא יראה אותה יותר.
הוריה היו מזמינים אותו מידי פעם בהתחלה והוא היה הולך, אך הכאב היה כבר יותר מידי כשראה את כל התמונות שלה בבית אז הפסיק להגיע.
השלג ירד מחוץ לדירה הקטנה הערב כשישב עם החתול הקטן ליד אדן החלון כשאלבומי התמונות בידו, צופים יחד ברחובות מתכסים בשכבה לבנה.
הוא לא זכר מתי השמש זרחה בפעם האחרונה.
אולי גם לא רצה שתזרח.

רחובות לבנים
דרוג הסיפור 4.8 | 4 מדרגים

תגובות (3)

R

מהמם… אהבתי מאוד, זה כתוב מעולה!

03/01/2021 15:49

    תודה רבה!

    04/01/2021 21:46

פשוט ונוגע..

05/01/2021 22:29
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך