רכבת הרים

Tharkun 28/01/2020 378 צפיות אין תגובות

בגיל עשרים וחמש הייתי על גג העולם, ובגיל שלושים בתחתיתו.
אחרי הצבא עשיתי כמנהגם של רבים מבני גילי ויצאתי אל העולם הגדול, דרום אמריקה קראה לי, ובמשך מספר חודשים חרשתי אותה לאורכה ולרוחבה.
פרו, בוליביה, אקוודור וגולת הכותרת כמובן ארגנטינה.
ארגנטינה הייתה התחנה האחרונה במסע וזאת שהשפיעה עלי יותר מכולם, על פני השטח מדובר במדינה מרובת שחיתות וכלכלה שלא תבייש מדינות עולם שלישי, אבל בקסם? גם המדינות המודרניות ביותר לא יוכלו להתחרות בה, הטבע הפלאי שמגיע כמעט עד אנטרטיקה, חיי העיר השוקקים, מלאים באנשים צעירים ויפים שיודעים לחיות ולהנות מכל רגע על הכדור הזה, והכדורגל כמובן, לאוהד מושבע שכמוני זאת הייתה המכה של עולם הספורט, עיר הקודש של כל חובב כדורגל, מקום שבו כל משחק שבועי משפיע על הלך הרוח המקומי, שאוהדיו מקדישים את מיטב שנותיהם לקבוצה המקומית.
ואני? נשביתי בקסמה.
החזרה ארצה בתום הטיול הייתה כמו מכונית דוהרת על עבר קיר בטון ללא בלמים, התרסקתי.
כבר עם נגיעת גלגלי המטוס בראשי כבר התחלתי לתכנן איך אוכל לחזור, אולי להישאר, לנסות את מזלי במדינה הרחוקה הזו.
הנופים המוכרים של ילדותי פתאום נראו קרים ומנוכרים, הלב רצה משהו אחר, מקום אחר, התחלה אחרת, חיים אחרים.
כל חיי הרגשתי כך, אדם שנולד במדינה הלא נכונה, בחיים הלא נכונים, מילדותי רציתי יותר, לראות תרבות אחרת, אנשים אחרים.
ערב אחד ישבנו אצל איציק וראינו את המשחק בין בית”ר ירושלים להפועל תל אביב, תמיר נכנס כהרגלו באיחור בדיוק במחצית, התיישב על הספה והסתכל לי ישירות בעיניים.
“שווארמה בבואנוס איירס!” לרגע לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה, ולמה הוא מתנשף בהתרגשות כל כך ישר אל הפנים שלי.
” תחשוב על זה! הם מתים על בשר, אז נביא להם את הגרסה הים תיכונית שלו, עם תבלינים וטעמים שהם לא הרגישו אף פעם!”
בין המלמולים והנשימות הכבדות של תמיר פתאום נפל לי האסימון, הלב החל לדפוק ולהתרגש, באמת למה לא? גם ככה אין לי כיוון מיוחד, סתם עובד וחוסך לקראת עתיד לא נודע, אולי אשקיע את זמני וכספי בהזדמנות שאולי לא תחזור.
בששת החודשים הבאים עבדנו במרץ לקראת היעד, משמרות כפולות שישה ימים בשבוע, לא אוכלים בחוץ, לא יוצאים, כל שקל הולך לחשבון בנק משותף.
בזמן שלא היינו בעבודה תכננו את הפרטים והכנו שווארמה כמובן, מנסים מתכונים שונים, מבקרים בדוכנים ומסעדות רק לבקש עצה, ללמוד מכל מי שרק אפשר. בתום חמישה חודשים כבר הזמנו את כרטיסי הטיסה, ההתרגשות האמיתית החלה, החיים החדשים האלה שרציתי כל כך הרבה זמן כבר כמעט מתחילים.
כשחברים או בני משפחה התחילו לשאול שאלות קשות כמו איך תפתחו עסק באופן חוקי? מה עם אשרת שהייה?
נפנפנו אותם בטענה שהכל יהיה בסדר, שנסדר הכל כשנגיע, החלום עיוור את המציאות, לא רצינו לראות את הקשיים העתידים לבוא.
היום המיוחל הגיע, אליו ייחלנו ועבדנו קשה, טיסת לילה לאירופה ומשם אל יעדנו.
ובחלוף יומיים שלמים של טיסות נחתנו בשדה התעופה הבינלאומי מיניסטרו פיסטריני בבואנוס איירס, תמיר הכיר כמה חברה ישראלים שמתגוררים באיזור ותוך שעה כבר היינו ישובים במכונית קטנה בדרך לדירה במרכז העיר, המזוודה שלי מלאה בבגדים שלנו והמזוודה של תמיר בתבלינים מכל הסוגים.
הקשיים הראשונים הכו בנו כבר בהתחלה, הראשון שבהם היה מחסום השפה, הספרדית של שנינו הייתה ברמה מאוד בסיסית, תמיר לקח כמה שיעורים בארץ ואני הצטרפתי לאחותי בצפייה בטלנובלות ככה שבחודש הראשון התמקדנו בלנסות ללמוד כמה שיותר, לדבר עם אנשים גם אם קצת מביך וקשה.
הקושי הבא נפתר מהר באופן מפתיע, באחת מארוחות שישי בבית חבד המקומי פגשנו בחור בשם דוד שקישר אותנו אל בחור יהודי מבוגר יותר, בעל עסקים בתחום המסעדות והברים בתקווה שהוא יתעניין מהרעיון שלנו וישקיע, כאן גם תיפטר הבעיה החוקית, השם שלו יופיע בכל המסמכים הרשמיים, אנחנו נהיה על תקן שותפים סמויים ונצא לדרך.
את דוד פגשנו בלובי של בית מלון במרכז העיר, המהירות שבה הוא התלהב מהרעיון שלי קצת גרמה לי לחשוד, אך כל כך רציתי כבר לצאת לדרך שלא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת, דוד עשה רושם של אדם רציני עם רזומה שמלא במסעדות מצליחות וברים מקומיים, ההסכם היה פשוט כל אחד מאיתנו יקבל שליש, שם החברה של דוד יתנוסס על המקום והמסמכים הרשמיים וכולנו נהנה מהרווחים.
נשמע מדהים נכון? זה גם מה שאנחנו חשבנו.
כשהכל התחיל הייתי האדם הכי מאושר בעולם, כל מה שרציתי התגשם, התגוררנו בשותפות בדירה נחמדה במרכז העיר, בסופי שבוע הייתי נוסע לראות כדורגל באצטדיונים שונים ברחבי המדינה, אפילו אימצתי כלב קטן שיארח לי לחברה.
המשכנו לעבוד במרץ על המתכון הסופי, בחירת מיקום, ריהוט המקום ותוך כמה חודשים כבר הכרזנו על אירוע הפתיחה שכלל מבצעים ושתייה חינם לכל מי שיגיע.
הרכבת יצאה לדרך, ובניצוחו של דוד מכרנו שווארמה ישראלית אמיתית בלב ליבה של בירת ארגנטינה.
את מריה הלנה פגשתי בחנות תבלינים בזמן שקניתי מצרכים לשווארמה, בחורה מקומית יפייפיה שחשבה שאני עובד במקום בגלל ארגז התבלינים שאחזתי, אך ברגע ששמעה את המבטא כבר הבינה את הטעות, ואני עם התעוזה הישראלית שלי הצחקתי אותה קצת והזמנתי אותה לבירה באותו ערב, התעוזה הזאת עשתה את שלה ואת הערב סיימנו בדירה שלי.
לפעמים פשוט נראה שהכל בחיים הולך לפי התכנית וכך היה בתקופה הראשונה. המסעדה התחילה לקבל קהל לקוחות קבוע ושם מוכר יותר בשכונה, מריה הלנה ואני בצעד מהיר עברנו לגור יחד ואפילו זכיתי להכיר את משפחתה שדיי אהבו אותי, תמיר הכיר מישהי חדשה כל שבוע והיה לו טוב עם זה.
כל מי שרכב פעם על רכבת הרים יודע שהעליה היא איטית ומרגשת, הגוף מתוח אך שמח לקראת החוויה הקרבה, ואז ברגע אחד הרכבת שועטת במהירות שיא אל הקרקע ולפני שאתה מספיק להבין מה קרה הנסיעה נגמרת.
ככל שעבר הזמן והתרגשות המקומיים מהמאכל החדש שכחה, פחות ופחות לקוחות פקדו את המקום מידי יום, היה נראה שאנשים העדיפו לחזור אל המאכלים המקומיים והמוכרים להם, מידי פעם תיירים היו מגיעים אך גם זה לא היה מספיק, תמיר החל להתייאש ואני ניסיתי להילחם בירידה המתמשכת.
פרסום ברשתות החברתיות, חלוקת פלאיירים מלאי מבצעים ברחבי העיר ופתיחת המקום גם בחגים ואירועים מיוחדים, אך ללא הועיל ובכל חודש שעבר הדוחות החלו להראות את מגמת הירידה הרצינית. רובו המוחלט של הכסף שחסכנו בעמל רב כבר הושקע בשכירות הראשונית, באישורים מהממשלה ובקמפיין הפירסום שיזמתי, דוד שכבר היה למוד נסיון לקח כמה צעדים אחורה והודיע לנו רשמית שהוא לא מוכן להשקיע יותר כסף מעבר להסכם הבסיסי שלנו.
בבוקר בהיר אחד תמיר התייצב במסעדה ובלי שום הכנה מוקדמת הכריז שהוא חוזר לארץ ואם אני או דוד מעוניינים לקנות את החלק שלו, הוא תירץ את ההחלטה בגעגועים רבים הביתה ובתחושת השייכות שמאוד הייתה חסרה לו, החרדה התחילה לטפס על הגב, במשך זמן רב ניסיתי לשכנע אותו שישאר אך הוא היה בשלו, קצת הבנתי אותו, גם אני רציתי לברוח הביתה אל חיק המשפחה לנסות לשכוח את כל הצרות.
אך מה מחכה לי חזרה שם? ללא השכלה או כסף האפשרויות נראות מועטות, לא הייתי מוכן לקבל את זה, כל חיי רציתי לגור במקום אחר, לפרנס את עצמי בכבוד ולחיות את חיי ופתאום החיים סטו ממסלולם, פתאום הקלפים שחולקו לי לא נראו כל כך טובים, אני לא מוותר.
בצעד נואש פניתי למשפחתי, בבקשה להלוות לי את הכסף לקנות את חלקו של תמיר, לבדי לא הייתי מסוגל לעשות זאת. המשפחה מעולם לא החסירה ממני כלום, בית ירושלמי ממוצע עם הורים שעובדים קשה לפרנס את ילדיהם, הם לא תמכו ברעיון וניסו לשכנע אותי שאולי כדאי לוותר ולשקול מחדש את האפשרויות.
התעקשתי, בדיעבד התברר לי שאמי היקרה נאלצה לקחת מספר הלוואות על מנת שיוכלו לעזור.
תמיר נעלם ברגע שקיבל את הכסף, לא כעסתי עליו, הוא נבהל מהמצב, פתאום הדברים לא הלכו לפי התכנית ובקושי יכולנו לגמור את החודש, הלחץ מדוד לא פסק מכיוון ששמו הטוב עמד במבחן ותמיר רק רצה לצאת.
בהתחלה עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שעשיתי החלטה נכונה, ברגע שתמיר עזב נאלצתי לשכור עוד מישהו שיעזור במקום מה שרק הוסיף להוצאות שלי, דוד כבר בקושי ענה לטלפונים שלי, ערב אחד הוא הגיע למקום במפתיע בדיוק שעמדתי לסגור והסביר שהוא לא יכול שהחנות תיקרא על שמו יותר, הוא הציע לתת מחצית מהאחוזים שלו במקום ולאפשר לי לקרוא לו על שמי או בכל שם אחר שאפשר, הוא אפילו הציע לשלם את שלט חדש, הסכמתי.
עדיין האמנתי שאולי עם שם חדש ופרסום חדש המקום יחזור לעצמו, רק לאחר מכן הבנתי שזו הייתה הדרך שלו לצאת מזה, רוב הבעלות הייתה שלי עכשיו, האחוזים הקטנים של דוד רק החזיקו את הרישום הרשמי.
תמיד ניסיתי להסתיר את הקשיים ממריה הלנה, היה לי טוב איתה, בסופי שבוע היא הייתה לוקחת אותי לטייל ולראות מקומות חדשים וזה היה מחזיק אותי לשאר השבוע, באותו סוף שבוע של טיול היא הציעה לי שנתחתן וכך אוכל לקבל מעמד רשמי של תושב ושנוכל להתחיל את החיים שלנו ביחד.
בהתחלה שמחתי מאוד, הסכמתי ורק אמרתי לה שאני רוצה לשתף את משפחתי ברגע המיוחד הזה, באותו ערב כבר טילפנתי למשפחה, השקט מצידו השני של הקו הפחיד אותי, בקרות רוח מוחלטת הודיעו לי שהם לא מוכנים שאתחתן עם מישהי לא יהודייה, שהם תמיד תמכו בי ובחלומות שלי אך לא עוד, ערכי השבט והמשפחה היו מאוד חשובים להם ופה הם מציבים את הגבול.
אימי אמרה לי שאני אדם בוגר ויכול לקבל כל החלטה שארצה בעצמי אך בנושא הזה לא אקבל את תמיכתם.
איך אני מתחיל להסביר דבר כזה למריה הלנה? אהבתי אותה כל כך אך לא יכולתי לשאת את המחשבה שאתחתן עם מישהי ללא תמיכת משפחתי.
ובדיוק כמו שחזיתי היא לא הבינה ובכתה הרבה באותו לילה, הרגישה פגומה, כאילו לא היה טובה מספיק בעיני ובעיני משפחתי, היה ברור לה מאוד שהחתונה הזאת מותנית בהמשך מערכת היחסים שלנו.
בסוף החודש היא כבר עזבה את הדירה.
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי לגמרי לבד בעולם, נאלצתי לעבור לדירה יותר קטנה, המסעדה הייתה ריקה רוב היום והכסף החל להיגמר, כל חודש נאלצתי לשלם מכיסי על רוב הוצאות המקום.
התייאשתי.
לא הצלחתי לראות שום דרך מוצא, דוד החל ללחוץ שצריך לסגור ולדעת מתי לוותר, פיטרתי את העובד הנוסף כי גם ככה בקושי נכנסו לקוחות.
המצב הנפשי שלי החל להתדרדר, ימים שלמים ביליתי במיטה, לא טורח אפילו לפתוח, את הכלב נתתי למריה הלנה כשעזבה, לא ראיתי מוצא.
בפחד הקשתי את הסיסמא לחשבון הבנק, אני לא אצליח להחזיק פה מעמד יותר מידי זמן.
במעטפה קטנה הנחתי את המפתחות ומכתב שכתבתי לדוד ושלחתי אותם לכתובתו.
מובס הובלתי את עצמי למחרת בבוקר אל שדה התעופה, מנצל את שאריות הכסף האחרונות בשביל כרטיס טיסה הביתה.
כך נגמרו להם כמעט חמש שנים.
בשער הנחיתה בבן גוריון חיכתה אימי, כשחיבקתי אותה כבר התפרצתי בבכי, מעולם לא הרגשתי יותר מושפל, תמיד חשבתי שאחזור לבקר כמנצח שהצליח בחיים ועכשיו אני נשרך אחרי אימי אל המכונית המשפחתית שתיקח אותי אל חדר נעוריי, ילד בן שלושים.
עכשיו אני יושב בבוטקה בכניסה לבניין משרדים בירושלים, עובד בחברת שמירה, מנסה לקחת את חיי בחזרה, להתאושש מרכבת ההרים של החיים שלי.
לימים טובים יותר.

רכבת הרים
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך