לא ממש סיפור קצר, יותר שיתוף של אדם שמתמודד עם התקפי חרדה ופאניקה, בתקווה שכולנו נרגיש טוב יותר, פיזית ונפשית.

שד משחת

15/11/2019 325 צפיות אין תגובות
לא ממש סיפור קצר, יותר שיתוף של אדם שמתמודד עם התקפי חרדה ופאניקה, בתקווה שכולנו נרגיש טוב יותר, פיזית ונפשית.

סתם עוד יום של נסיעה ברכבת, שום דבר מיוחד, הכרטיסן עובר כדרכו ובודק את הנוסעים, הזקן בשורה הראשונה מריח כמו סיגריות, הבחור הצעיר מאחוריו מזיז את ראשו לקצב המוזיקה שבתוך האוזניות שלו.
ואני? בוהה מהחלון, עוד ערב של אחרי יום עבודה, שום לחץ מיוחד או דאגה מעבר לרצון הקל להגיע כבר הביתה.
ואז הוא מגיע לבקר, השד הפרטי שלי, אף פעם הוא לא מודיע, מתקשר או שולח התראה, סתם ככה מופיע כרעם ביום בהיר.
הלב מתחיל לדפוק חזק, טיפות קטנות של זיעה יורדות מן הראש, הריאות מפסיקות לשתף פעולה עם הקצב של הגוף.
פאניקה.
אי אפשר לנשום, הגוף כבד ויש הרגשה שסוף העולם מגיע, פחד בלתי מוסבר, פאניקה בלתי נשלטת, רצון עז לברוח מהסיטואציה.
חרדה.
מסביב? הכל רגוע, הרכבת דוהרת אל יעדה וכל איש בשלו.
ובראש? מלחמה.
יש אנשים שהשד גורם להם לחשוב שזה התקף לב, יש כאלו עם פחד קיומי בלי מוסבר, אבל אותי מפחיד להשתגע.
להשתגע? מה זה בכלל? הראש שלנו מלא בדמויות מספרים או סרטים הוליוודים שמתארים לנו את האדם המשוגע, אותו אחד שקשור למיטה בחדר לבן ומרופד, מלא בזריקות או כדורים.
אותו אחד שידפוק את ראשו בקיר ללא הפסקה עד שהדם יתחיל לנגור, וגם אחרי.
אדם ששומע קולות, שרוצה להתאבד, שלא שולט בעצמו.
וזה בעצם המפתח כאן, חוסר שליטה, הרי מזמן כבר הבנתי שאני לא אשתגע ושזה לא התקף לב וגם שלא ממש אכפת לי ממשמעות הקיום שלנו פה.
אז למה גם בפעם המי יודע כמה זה מרגיש כאילו הפעם זה יהיה אחרת? כאילו הקוצר נשימה הזה יסתיים במוות, שהמחשבות הטורדניות האלה ישגעו אותי.
יש ההולכים בנתיב שסולל להם הפסיכיאטר, דרך מפותלת ומלאה בכדורים, עם הבטחות לכמה שפחות תופעות לוואי ולשקט נפשי.
התוצאה ? התמכרות לכדורים פסיכיאטרים שמאוד קשה להיפטר ממנה.
אם תשאלו אותי אין נוסחה מנצחת, אין פיתרון קסם, ולמה? כי כל אחד מקבל את השד האישי שלו, זה שמותאם בדיוק בשבילו, לפחדים ולחששות, כזה שלוחץ בדיוק על הכפתורים הנכונים.
איך נלחמים בבן זונה? כל אחד והדרך שלו או שלה, יש שיגידו שיוגה שינתה את החיים, אחרים יאמרו שהריצה והחדר כושר שמו את השד במקום שלו.
אבל יותר מהכל זאת ההבנה, כשנופל האסימון, כשאת או אתה בוחרים לשחרר, לא לברוח יותר, לעמוד מול הבן זונה ולצחוק לו בפנים.
כי מה יכול להיות? נשתגע? נמות? בכל פעם מחדש זה נגמר, ואת מתעוררת כאילו מחלום, כאדם שכפאו שד.
עם הניסיון גם מגיעה הדרך, שועלי קרבות מנוסים יגידו שעד שלא חווית את הקרב לא תוכל לצבור ניסיון אמיתי, ועם זה כל אדם לומד להתרגל למלחמה הפרטית שלו, לדברים הקטנים האלה שרק אתה יכול להבין.
האם יש דרך להיפטר מהשד הזה לתמיד? יכול להיות שכן אבל גם יכול להיות מאוד שלא, לכן צריך לקבל אותו, להכיל אותו, לא לפחד ממנו, להמשיך להילחם גם אם הקרב הזה נראה כמו אחד שלא תוכלי לנצח.
כי בסוף זה החיים שלנו, השמחה שלנו.
“תחנה אחרונה” כורז הכרטיסן, אנחת רווחה, הנשימה חוזרת לסדרה, העולם כבר לא נראה שהולך להיגמר והלב חוזר לדפוק באיטיות.
אנשים מנומנמים קמים עכשיו ממושביהם, לך תסביר להם שעברת עכשיו מלחמת עולם בנסיעת רכבת של חצי שעה.
שנמשיך לגרש שדים ולמצוא את האור.

שד משחת
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך