sapir13
קטע אח ל'ביתו של הכנר' ו 'המריונטה הבוכה'. אני חושבת שזה הכי הרבה שהכנר דיבר אי פעם. קטע שכתבתי די מזמן והוספתי לו כמה חלקים היום. (פתאום קלטתי שיש לי יותר חלקי-קטעים מאשר פרקים שלמים). בעיקרון האביר אמור להופיע שוב בהמשך אבל לא סיימתי את החלק שלפניו אז החלטתי פשוט לפצל את הפרק פה. קצת קשה למצוא מוטיבציה למילים בתקופה האחרונה.

שחור לבן- האביר

sapir13 12/10/2021 101 צפיות 3 תגובות
קטע אח ל'ביתו של הכנר' ו 'המריונטה הבוכה'. אני חושבת שזה הכי הרבה שהכנר דיבר אי פעם. קטע שכתבתי די מזמן והוספתי לו כמה חלקים היום. (פתאום קלטתי שיש לי יותר חלקי-קטעים מאשר פרקים שלמים). בעיקרון האביר אמור להופיע שוב בהמשך אבל לא סיימתי את החלק שלפניו אז החלטתי פשוט לפצל את הפרק פה. קצת קשה למצוא מוטיבציה למילים בתקופה האחרונה.

החדר היה שקט. ברחובות המקיפים את הבית כבר מזמן נפוצה השמועה על צלילי כינור הבוקעים מתוך הבית הנטוש. איש מעולם לא הצליח להבין האם מישהו גר שם או לא, שכן הדלת היתה תקועה וגם אנשי המקצוע המנוסים ביותר שהוזמנו למקום על מנת לפרוץ את דרכם פנימה לא הצליחו להיכנס. “כמו סוג של כישוף,” הם כולם חזרו ואמרו. “הבית הזה אינו רוצה להיפתח.”
הכנר מעולם לא חשש שמישהו יצליח להיכנס אל ביתו. הוא אף היה בפנים ברוב המקרים כשניסו לפרוץ פנימה, אך רק ביקור פתע אחד הוא שהפתיע אותו יותר מכל.
העלמה.
רעד קל עבר בגופו.
התחושה שאותו זיכרון השאירה בו תמיד טרדה את מנוחתו. הוא תמיד חשש שהיא זוכרת אותו, אך אף פעם לא חשב שהיא תצליח למצוא אותו.

“האם אדוני גר לבד?”

הו, כמה שהשאלה הזו הכאיבה לו. הוא כמובן לא אמר לה זאת, שכן זו לא אשמתה, אך פתאום התחושה של ארבע קירות המאכלסים רק אותו נחתה עליו. אחרי שחי כל כך הרבה שנים והספיק לראות כל כך הרבה, הוא לא חשב שהבדידות תצליח להדביק את הפער ולהגיע אליו.
אותו ביקור בו הוא אירח אותה ונתן לה ללון בביתו עד הבוקר היה הפעם היחידה שבה היא והוא שהו ביחד באותו מקום למשך זמן ממושך, והוא עדיין לא החליט מה דעתו בנושא.
עיניו הסתכלו עליו דרך המראה שמולו, מזכירות לו בכל בוקר מחדש שעוד יום עבר והוא איננו הזדקן. הוא לא יכול להזדקן, ולא משנה כמה ייחל לכך.
הקוביות רחשו. הכנר כבר ידע מה הן רוצות לומר עוד לפני שנעצרו.
חיוך קלוש היה על פניו.
“וכך יתחיל היום.”

רחש קל עבר בין אנשי הטיילת.
מעטים הם הדברים שגורמים להם להתרגש כל כך עד לרמה שהם יצרו קשר עין אחד עם השני, אך היום היה יום שונה. הם כולם יכלו לחוש בכך, אפילו הכנר. כבר כמה זמן שכוח כלשהו נע לעברם דרך הים, ועכשיו סוף סוף הגיע הזמן להתייצב מולו.
מישהו חדש הגיע לעיר. מישהו שעומד להיות חלק מהם, או לחלק את כוחם.
הכנר התיישב במקומו הקבוע והחל בנגינתו, מודע היטב לכך שאנשי הטיילת יעשו כמוהו. אין צורך לשנות הרגלים, מוטב לבחון בשקט את האורח החדש לפני שהם יחליטו את דעתם עליו.
שמש הצהריים התמקמה בדיוק מעליהם כשמישהו נעמד מול המריונטה והחל למחוא כפיים, מפר את השקט שהם כה התרגלו אליו. מעיל הרוח הארוך שלבש לגופו הסתיר את בגדיו, אך היה ברור שהוא אינו אדם פשוט. עמידתו הזקופה ונעליו המצוחצחות העידו על נימוסיו. רק המכובדים והעשירים הסתובבו באזור הזה בלבוש מלא, בניגוד לשאר האנשים שלא היה להם דיי בשביל כובע חדש או אפילו חולצה נקייה.
האיש הוציא מכיסו כמה פרוטות והניח אותן בכוס הפח של המריונטה, ביחד עם וורד אדום קטן.
אנשי הטיילת הביטו בו בעין חשדנית. כל אחד מהם נהג להניח לשני וורד אדום ביום ההולדת שלו בסופו של היום. זה וודאי מקרי, חשבו כולם, שכן איש אינו מכיר אותם מספיק כדי לדעת את מנהגיהם, או שכן?
האיש לא דיבר, רק הטה קלות את כובעו לאות כבוד.
לאחר סבב מטבעות נוסף -וללא וורדים, יש לציין- בין האנשים השונים הוא החל לצעוד לכיוונו של הכנר. הוא נעצר במקומו בפתאומיות והביט סביבו כמחפש אחר משהו, נענע את ראשו לשלילה והמשיך ללכת.
הכנר ידע שהקוביות הן מקור הקול שהאיש חיפש. היום יותר מתמיד הן רחשו ונקשו עד שכל מי שעבר שמע אותן, אך לא ראה.
הניצוץ בעיניו של האיש נעלם באותה מהירות שבה הופיע כשחלף על פני הכנר, והוא מצידו חייך לו בשקט.
האביר הגיע, לחשו הקוביות, אך הכנר כבר ניחש זאת. כל כך הרבה אנרגיית קסם במקום אחד, וזה היה רק עניין של זמן עד שהם כולם יופיעו כדי לגלם את התפקיד שהגורל ייעד להם.
כולם, חוץ מאחת.

בסופו של היום, אחרי שרוב אנשי הטיילת נעלמו ומספר העוברים ושבים ברחוב התמעט כמעט לגמרי, הכנר ניגש גם הוא אל המריונטה והניח וורד אדום בודד. הוא היה האחרון לעשות כך, כיוון שרצה לדבר איתה בפרטיות.
היא הביטה בו בשקט, בוחנת את פניו כמי שמכירה כל קמט והבעה שעיניו מסוגלות להפיק. “היא היתה פה, אמת? האישה שחיכית לה זה שנים. היא נראתה צעירה יותר ממה שחשבתי.” קולה היה תמים וכנה. הכנר אחז בידה ועזר לה לרדת את המדרגות הקטנות שהפרידו ביניהם. זה לא היה נחוץ כמובן, אך זה העניק לו כמה שניות נוספות של מחשבה.
“היא אכן צעירה יותר, כי זו לא היתה היא, אלא ביתה.” קולו היה נטרלי מרגש, כאילו הוא עצמו עדיין מעכל את המילים שאמר. הם תמיד נפגשו ודיברו על הכל, אך היא מעולם לא אמרה לו שהיא אינה חשה בטוב עד לרמה שהיא עלולה למות.

וזה אכן קרה.
היא מתה והוא לא היה שם בשביל רגעיה האחרונים.

הכנר הביט במריונטה בעצב. “מעולם לא חשבתי שהיום הזה יקרה. אחרי כל כך הרבה שנים שבהם מנעתי מעצמי לראות אותן, אחרי שהעלמתי את עצמי מציר זיכרונותיהן, שהדחקתי אותן מזיכרונותיי כדי להקל את הכאב שבעזיבה…” הכנר נאנח. “ביום שבו היא הופיעה פה שוב והקשר שלנו התחיל בדיוק כמו בפעם הראשונה שבה נפגשנו, כאילו כלום לא השתנה, הרגשתי שיש לי הזדמנות לקבל אותה שוב, שאולי הגורל התחרט וכתב לנו משהו אחר. זה היה כאילו שעמוק בפנים היא עדיין חיפשה אותי-” הוא השתתק לרגע, והמריונטה החלה להרגיש את עיניה מתמלאות שוב, אך מיהרה לשלוט בעצמה.
“היא הזהירה אותך שזה יהיה המצב, שהיו דברים שתאלץ לעשות כתוצאה מהדרך שבה בחרת לחיות. לפעמים אני מרגישה שאנחנו נועדו לחיות את חיינו לבד, לא משנה כמה שננסה להתנגד ולשנות את הגורל.” המריונטה ניערה קלות את הזר הגדול שהחזיקה, נותנת לעלי הכותרת לנשום את הרוח הקלילה שנשבה.
“אני לעד אהיה אסירת תודה על היום שבו אספת אותי, גם אם לעולם לא אהיה היא בשבילך.” היא לחצה את ידו בחביבות ולרגע קל שפתיה חייכו, אך החיוך לא הגיע עד עיניה.
“תדבר איתה. היא צריכה אותך עכשיו, אם לא כאביה אז כמורה דרך. אל תשאיר אותה לגלות את העולם הזה לבד.”
המריונטה החלה ללכת וכשם שהופיעה, נעלמה, כדרכם של כל אנשי הטיילת.
הכנר עמד דומם למשך כמה דקות ואז פנה גם הוא לדרכו.
הוא ידע שהיא צודקת.
אניס הבלין צריכה להיות מוכנה לגורלה.

שחור לבן- האביר
דרג את הסיפור

תגובות (3)

זה ממש מקסים. אני זוכר משהו קודם שלך שקראתי והזכיר לי את זה, אבל משהו בעולם פה משך אותי אפילו יותר. הרגיש לי כמו משהו חדש שאף פעם לא קראתי ועדיין כמו איזה זכרון מהילדות שלי.

12/10/2021 17:15

כתבת יפה, כמו תמיד.
לא קראתי את רוב הסיפורים בסדרה, אז לא הבנתי חלק מההקשרים, אבל זה עדיין היה מעניין.

14/10/2021 19:10

נפלא, כתיבה יפה

16/10/2021 10:40
9 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך