sapir13
לא שלם, חסר, פצוע. כבר כמעט ושכחתי את מה שהתחלתי. בניגוד לכנר, אני אינני יודעת מה יהיה עתידה של המריונטה, אך גם לה כמו לכל שאר אנשי הטיילת שלי מגיע הזדמנות להוכיח את עצמה, להיראות, ומי אני שאומר לה לא? לעוד קטעים בתגית- שחור לבן

שחור לבן- המריונטה הבוכה

sapir13 10/05/2020 250 צפיות 2 תגובות
לא שלם, חסר, פצוע. כבר כמעט ושכחתי את מה שהתחלתי. בניגוד לכנר, אני אינני יודעת מה יהיה עתידה של המריונטה, אך גם לה כמו לכל שאר אנשי הטיילת שלי מגיע הזדמנות להוכיח את עצמה, להיראות, ומי אני שאומר לה לא? לעוד קטעים בתגית- שחור לבן

המריונטה בכתה.
אנשי הטיילת היו רגילים למראה, אך לשאר הולכי הרגל זה היה מחזה משתק. איש מעולם לא טרח להביט בפניה ולכן איש גם מעולם לא ידע שהיא שרויה בבכי תמידי, והרי מי חשב שהיא בכלל מסוגלת לבכות, שכן מישהו אחר מניע אותה ומחליט בשבילה.
החוטים שהקופים שהחזיקו אותה בדרך כלל הפכו שחורים וגלויים, בולטים עוד יותר על רקע עורה הבהיר ושמלתה הלבנה בעלת העיטורים הוורודים. היא היתה עדינה, בעלת נראות של נערה כמעט, אך גילה היה מבוגר בהרבה.
ביום רגיל אנשים היו מתבלבלים וחושבים שהמריונטה היא בעצם הלוליינית -טעות נפוצה- אך זו לא היתה האמת, וזהו לא היה עוד יום רגיל.
מעטים ידעו, אפילו בקרב אנשי הטיילת, אך ממש באותם רגעים התרחש יום הולדתה של המריונטה.
ימי הולדת היו דבר מקודש. שאר האנשים ודאי מוצאים את היום הזה כרק עוד יום סתמי, אך להם, זהו היום שבו הם קיבלו את הייחוד שלהם, הסמליות הנצחית.
הלוליינית מהספסל ליד הסתכלה עליה. היה במבט שלה משהו רחמני, אימהי אפילו. היא ידעה, היא תמיד יודעת.
איש זר נעמד מול המריונטה והחל למחוא כפיים, מפר את השקט שהם כה התרגלו אליו. המריונטה התפתתה להרים את מבטה כדי לבחון אותו, להביט לעומק באותו אדון אשר רואה קסם מולו ואינו חושב על אחיזת עיניים, אך אותה תחושה משונה שעברה בשאר עברה גם בה, ולכן גם היא התעלמה מנוכחותו.
האיש הוציא מכיסו כמה פרוטות והניח אותן בכוס הפח של המריונטה, ביחד עם וורד אדום קטן.
זה כבר משך את תשומת ליבה, וביחד איתה גם את של השאר.
הוא הטה קלות את כובעו לאות כבוד והמשיך ללכת. ניצוץ הופיע בעיניו כשחלף על פני הכנר, אך הוא לא אמר מילה.

בסופו של היום כבר היה למריונטה זר שלם של וורדים אדומים. ברגע שכולם הלכו היא התכופפה להרים אותם והחלה להתקדם לעבר ביתה. רגליה היחפות פסעו ללא קול ברחוב השקט.
ברגע שהדלת נסגרה, רגליה החלו להיזכר בקרירות של המים אשר הציפו את הרצפה. גובה המים לא היה גבוה מספיק כדי להטביע אותה, אך כן בלע כל דבר אשר היה נופל לרצפה, סופג את כולו בדמעות מלוחות.
קירות ביתה היו מלאים במדפים עליהם צמחים וכלים. היא הניחה את הפרחים על המדף המיועד להם והחלה בשגרה שלה, עוברת מאדנית אחת לאחרת, נותנת לדמעות שלה להרטיב את האדמה שבהן ולהצטבר בשאר הכלים.
המריונטה בכתה, אך לא באמת. עמוק בפנים אין-ספור רגשות געשו בה. “זה בסדר,” היא אמרה לדמעות שלה בזמן שהן המשיכו בשלהן בדרכן אל הרצפה, מרטיבות את לחייה ושמלתה. “אני יודעת שאתן תעצרו יום אחד, ושעדיין אהיה כאן. אני יודעת שאהיה המריונטה האחרונה שבוכה.”

שחור לבן- המריונטה הבוכה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

טוב זה מושלם. מרגש מאוד.

10/05/2020 21:53

ספיר, איזה געגוע. אני מקווה שאת זוכרת אותי חחח. נכנסתי אתר במקרה, אחרי שנים, וראיתי סיפור של נעמה. אחרי שדיברתי איתה קצת, הסתכלתי על עוד סיפורים שלה, ואת הגבת באחד לפני האחרון; מיד הוצפתי בנוסטלגיה וחיפשתי מה כתבת לאחרונה. חייב להגיד שהופעמתי.
היו פה כמה שגיאות כתיב קטנות, אבל זה לא משהו שלא תראי תוך שנייה בקריאה חוזרת; ובנוסף, תגובה בונה אמיתית אי אפשר לתת באתר הזה.
אבל לא לשם זה התכנסנו, נכון? הסיפור שלך, שהוא חלק מהמקבץ הנפלא שנקרא “שחור לבן”.
אהיה כן איתך, קראתי רק את “פתיח” ו”הכנר”, והפליא אותי לגלות עקביות רבת־שנים כשלחצתי על התגית.
הכתיבה שלך נהדרת, ספיר. כתמיד. יצרת פה עולם מופלא וקסום, מלא ברבדים ובדמויות עמוקות – הכנר בדרכיו המסתוריות; המריונטה ודמעותיה הבלתי־פוסקות.
בהתחלה ניסיתי להבין מה היא המריונטה, ואיזה נופך היא מוסיפה לעולם ולאנשי הטיילת. ואז הגיעה השורה האחרונה, ודי הסבירה את זה. דמותה של המריונטה מבטאת את כל הצביעות בעולם – החל מדמעותיה שיורדות ללא הרף (“דמעות תנין”), ועד להודאה שלה בכך (“המריונטה בכתה, אך לא באמת”). כן, יש לה רגשות אמיתיים אינספור, אבל היא לא בוכה בצורה כנה.
החלק שהכי העציב אותי, זה שהיא לא הראשונה המשמשת כבובה בקרב אנשי הטיילת. אני עדיין לא פיענחתי למה בדיוק זה מעציב אותי, אבל יש פה אמירה מלנכולית על עברה של האנושות וצביעותה, ועם זאת גם תקווה שהצביעות הזו תיגמר בה.
מצטער על החפירה, ספיר. יש פה פשוט המון רבדים שניסיתי לקלף החוצה. בנוסף לכתיבה מדהימה, כמובן.
מוזמנת לשלוח לי הודעה פרטית למייל כשאת רואה את ההודעה, כי אני בספק גדול שאראה את התגובה שלך.
המייל שלי: shlomiazarshahar@gmail.com .
תודה רבה על הפרסום, ספיר. כן ירבו.

15/05/2020 02:08
4 דקות
תגיות: ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך