UV kid
"גַּם-בִּשְׂחֹק יִכְאַב-לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה" משלי י"ד, פסוק י"ג.

תוגה של צבעים

UV kid 23/05/2021 199 צפיות 8 תגובות
"גַּם-בִּשְׂחֹק יִכְאַב-לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה" משלי י"ד, פסוק י"ג.

היא לא תמיד הייתה מיוחדת, כי רק ביום הולדתה החמישי גאיה קיבלה את הסגולה שלה. ההורים ארגנו לה מסיבת יום הולדת עם כל החברים והחברות מהגן, ואפילו חלק מהמשפחה הצליחה לבוא. גאיה התרגשה מאוד לקראת האירוע, והתקשתה להירדם בלילה שלפני. כשהבוקר בא לבסוף והמסיבה התחילה, גאיה החלה בחגיגה, והייתה שמחה ומאושרת. אך ככל שהאירוע התקדם, גאיה החלה לצבור אכזבות קטנות שהעציבו אותה מאוד. הצבע הלא נכון של הציפוי לעוגה, הילדים שלא השתתפו במשחקים, סבא וסבתא שלא השתתפו בהרמת הכיסא ובכלל העייפות של המבוגרים מכל האירוע. הדברים אמנם כיום נשמעים לגאיה פעוטים וזניחים, אך מעיניה של ילדה בת חמש בדיוק, זה היה זלזול מוחלט. גאיה הלכה לישון באותו ערב עצובה, לא כי לא נהנתה במסיבה עצמה, אלא כי כל שאר היום אף אחד לא שם לב כמה לאכזבותיה ולמורת רוחה. אז ממש לפני שנרדמה, היא ביקשה את משאלת יום ההולדת שלה: “הלוואי שמעתה כולם ידעו איך אני מרגישה!” היא ביקשה בלחש.
וזה עבד.
טוב לא בדיוק כמו שרצתה. למעשה, בדיוק ההפך. במקום שכולם ידעו מה גאיה מרגישה, גאיה ידעה מה כולם מרגישים. מאז אותו יום הולדת, גאיה שמה לב שמעל לראשיהם של האנשים שהיו בקרבתה היו שמיים מעל הראש. לחלק מהאנשים אלה היו שמיים כחולים נקיים מעננים וחסרי דאגות, כחולים לגמרי. אלה היו בעיקר חבריה מהגן ובית הספר, לפחות עד שהגיעו לחטיבת הביניים. לחלק היו שמיים קודרים אפורים וטרודים, שהעננים בהם היו כל כך מכבידים שהיא חששה שהמבוגרים הנושאים אותם פשוט יקרסו. בתחילה חשבה גאיה שהיא קוראת מחשבות, אך מהר למדי גילתה כי אנשים תמיד אמרו מה שהם חושבים, אך לא תמיד את מה שהם מרגישים. היא למדה את זה בדרך הקשה, כאשר אחת הבנות מכיתה ה 1 שיקרה לה במצח נחושה, ואמרה לה שכל הבנים חושבים שהיא מוזרה. היא עשתה זאת כשמעליה שמיים תכולים שבהן מאירה שמש טובה וחמימה, ללא צל ענן ושנאה. וגאיה האמינה לה, כי רק אחר כך הבינה שהרגש לעיתים מנותק מן המחשבה. היו מן הסתם גם צדדים חיוביים ליכולתה של גאיה; היא הייתה הראשונה לשים לב כאשר אחת מחברותיה הופיעה עם ענן אפרפר של דכדוך, ומיד פנתה לעזרתה. היא תמיד הייתה ערה לעננים הקודרים של בושה שהאפילו מעל הוריה, או לחילופין בקרני שמש של גאווה שהאירו את ראשם, וכך תמיד ידעה לתקן את אורחותיה ומנהגיה. היא ידעה אילו מבין הבחורים המחזרים אחריה עושים זאת כאשר לראשיהם מוצמדות שמיים של שקיעה רומנטית ומלאת אהבה, ואילו מהם רודפים אחריה עם שמי דמדומים כחולים קודרים, נוטפים תאווה ויצר, וידעה את לאילו חיזורים להיענות. היא ראתה איך השמיים מעל ראשיהם של החוגגים במסיבת פורים התנקו מענני דאגה כבדים, ואיך את מקומם תפסו ענני נוצה של שחרור וקלילות. היא חזתה בשמיים הבהירים מעל בני משפחתה מתמלאים כוכבים נוצצים בכסף וזהב של קדושה, תקווה ונחת מסביב לשולחן הסדר. היא החניקה דמעות כאשר ראתה את העננים השחורים והאפלים של היגון והצער של המשתתפים בטקסי יום הזיכרון. היא ראתה אנשים שברגע אחד התלהטו והשמיים שלהם נצבעו בצבע נחושת של תסכול, ובאנשים שלפתע התפזרו העננים מעל ראשם ופינו את מקומם לשמש חמימה של אופטימיות. היא ראתה את השמיים של אלו שנשבר ליבם מתקדרים לעננים אפורים של עצב, ואיך הגשם שלהם פורץ לבסוף דרך העיניים. היא ראתה אנשים נצבעים ברגשות שונים, עוברים מעצב תכול לשמחה צהבהבה, מיגון שחור אפל לתקווה צחה ולבנה, מכעס אדום בוהק לצער אפור חיוור, מגאווה מנצנצת לרחמים כהים. השמיים מעליהם תמיד משתנים, כמו שמיים סתווים שנהיו לחורף, ולהפך. אף פעם לא קבועים לאורך זמן, תמיד נצבעים מחדש, כאשר השינוי בהם הוא הדבר היחיד הקבוע. כך זה היה עם כולם. כמעט. כולם חוץ מתום.
תום היה היחיד עם רגש קבוע, שמייים קבועים. בתחילה זה לא היה מורגש, כשרק התחילה ללמוד בתיכון איתו בכיתה. כל כך הרבה אנשים במסדרונות, כל כך הרבה עננים ורגש של נעורים, השמיים של תום נבלעו בין הסערות האחרות שהתחוללו בנערים בגיל הזה. לאט לאט היא התחילה לקלוט את השמיים שלו, תופסת אותם בזווית העין, בדרך כלל רק לרגע, לא משתהה. לגאיה כבר הייתה דרך וגישה לאיסוף המידע על רגשות של אחרים, היא הייתה סורקת את המסדרון או הרחבה בו כולם היו, וכמו רושמת לעצמה את הרגש של כל אחד. ‘לנעמה וברק יש שמיים עם ניצוצות אדומים של חיבה כשהם מדברים זו עם זה בקצה הכיתה, למעיין שמיים אפורים דהויים של יאוש כאשר היא מדברת עם המורה בקשר למבחן האחרון, והשמיים של תום סגולים-כחולים בהירים.’ כך היה בכל פעם שמבטה עבר על פני תום, “שמיים סגולים-כחולים”. היא לא עצרה לחשוב על השמיים הללו, ולא ניסתה לפענח את מורכבותם, עד למופע הסיום שלהם בכיתה י”ב. היה זה בסוף המופע, כאשר כולם היו על הבמה, שורות ההורים הגאים בקהל יוצרות אור מסנוור של קרני שמש זוהרות בגאווה, ואת הבמה ממלאת עננה כתומה של התרגשות ושחרור. ובתוך כל הרגש הבוהק הזה, כתם סגול-כחול מעל ראשו של תום, אדיש למתרחש סביבו. הדבר טרד את מנוחתה של גאיה, והציק לה עוד יותר ביום המחרת, בחלוקת תעודות הסיום. השמיים של תום לא השתנו כלל, וגם כאשר לרגע אחד עברו בהם כמה גיצים זהובים של נחת, בן רגע הם שבו לאותו צבע בהיר וחיוור. מאותו רגע גאיה הקדישה את כל תשומת ליבה לשמיים של תום, מנסה להבין את הרגש המסתתר בהם. אלו היו שמיים חסרי נפח או עומק, עננים דקים מדי מרחפים בהם באיטיות, והצבעים הסגול והכחול משתלבים בהם בביישנות, יוצרים לפעמים פיסות של ורוד דק. לגאיה הם הזכירו את השמיים אחרי השקיעה, לפני שהחושך יורד במלואו על העולם, וקרני השמש האחרונות נאחזות בפיסת השמיים האחרונה לפני שהן נעלמות אל האפלה. היה בשמיים הללו עצב, בכך גאיה הייתה בטוחה. אבל היא גם ידעה שלא ניתן להגדיר אותן כעצב. לא, עצב הוא קודר, יש בו מטען, משקע, עננים עבים ומאיימים, שמיים שכולאים את הראש הנמצא מתחתם. בשמיים של תום היה עצב, אך הוא לא נבע מממקור כלשהו, הוא לא היה מעוגן למשהו ממשי, לא נשא מטען, אלא היה כמו נובע מן העצב עצמו.
רגע לפני שהיא פנתה לדרכה ותום פנה לדרכו, גאיה אזרה אומץ וניגשה אליו, ולו בשביל לפתור את התעלומה.
זה לא היה פשוט, כל ההסבר של גאיה באשר לקריאת רגשות העלה על פניו של תום ארשת רצינית של דאגה, ולרגע קיוותה גאיה לראות שינוי בשמיים שלו. לבסוף כשגאיה סיימה את ההסבר על יכולותיה המיוחדות, והבעת פניו של תום התרככה מעט, היא הייתה יכולה להגיע לעצם העניין.
“רק את השמיים שלך אני לא מבינה תום. סגול וכחול בהירים וחיוורים כאלה, תנועה איטית אבל קלה של עננים חסרי צורה. אולי ראיתי אותם פעם אצל מישהו אחר אני לא זוכרת, מה שאני באמת לא מבינה תום, זה למה הם לא משתנים כמו כל השאר?”
תום שתק. רגעים ארוכים הם עמדו זה מול זו ברחבת בית הספר, תום נראה מתחבט בינו לבין עצמו כיצד לענות. לבסוף הרים את ראשו וציקצק בשפתיו: “עזבי, אם לא הבנת מה זה, גם לא תביני למה זה לא חולף.” הפטיר ופנה ללכת, ובדיוק כשהזיז את ראשו, וגאיה ראתה את התנועה הכבדה של השמיים מעליו נעים בעקבותיו, היא הבינה מה פיספסה. קרני השמש (האמיתית) פגעו ברכות בפניו של תום, וגם בצבעים של השמיים מעליו, אך הצבעים הללו לא הגיבו עם אור השמש כמו צבעים רגילים, הכל התחבר לה עכשיו, קרני השמש פשוט לא האירו את הצבעים, לא הצליחו לחדור את ה…
“תוגה.” היא קראה אחריו. “תוגה של צבעים. זה מה שאופף אותך, נכון?”
תום נעצר בבת אחת, עדיין בגבו אל גאיה.
“נכון?!” קראה גאיה, כמעט בתחינה.
“ואם כן?” תום ענה, וסובב רק חצי מפניו אליה.
“אז אני לא מבינה למה אתה היחיד עם תוגה כזו, למה לא ראיתי עוד אנשים עם שמיים שלא משתנים אף לרגע? מדוע רק אתה?”
“זה לא רק אני,” הוא אמר בגיחוך, “כולם עם אותה התוגה, כל העולם.” אמר והמשיך ללכת.
“ואם לא ראית את זה, כנראה שלא הסתכלת טוב.” הפטיר אחריו, ויצא משער בית הספר בפעם האחרונה.

גאיה “סימנה וי” על הבירור של הרגש המוזר, שלא מרפה מתום. ‘תוגה’, היא חשבה לעצמה, מילא. ‘תוגה של צבעים, רק למה הוא טוען שהיא על כולם?’ היא לא הבינה.
כעבור כמה חודשים, היא החלה להבין את הטענה של תום.
היא התגייסה, והוצבה כמפקחת ביקורת אכ”א, תפקיד שדרש ממנה להיות בתנועה כל הזמן. משבוע לשבוע, מבסיס לבסיס, מביקורת לביקורת, אף פעם לא משתהה או מכירה את בני המקום. היא פגשה עוד בעננים המרחפים מעל האנשים, שמחה, התרגשות, צער, כעס כולם חלפו מול עיניה אך לא נרשמו בראשה כמו בימיה בבית הספר. הרגשות לא התחברו לפרצוף, לשם או לאישיות, רק זכרונות חטופים של צבעים וקרני שמש צעירות הם מה שזכרה מכל ביקור ושהות במקום חדש. גאיה החלה להרפות את המיקוד שלה בכל ענן וענן שחלף ברחוב, האנשים העוברים והשבים היו רבים מכדי לזכור או לארגן במוחה. אז היא הייתה מביטה בקהלים הגדולים, בתחנות הרכבת והאוטובוס שהתגודדו ברציפים. היא ניסתה להתמקד בכל אחד מהם; באישה האוחזת תינוק וענניה רכים ומזמינים, בגבר מדבר בטלפון ומסביבו גיצי תסכול וחרדה, אך לא הצליחה להתמקד בהם יותר משנייה חטופה. הניסיון היה מעייף, והיא מצאה את עצמה מאמצת השקפה רחוקה יותר, זום אאוט. ובכל פעם שעשתה זאת, התחוור לה מחדש – תום צדק.
מרחוק, העננים הצבעוניים והיחודיים של כל אדם התערבבו להם זה בזה עד שהשתלבו יחד והיו לעננה אחת גדולה מעל הקהל ההומה. העננה הזו הייתה באותם הצבעים, כחול וסגול חיוורים, ומרחוק לא נראו צורות עננים ברורות. זו הייתה התוגה, תוגת הצבעים.
תום צדק, לא לכולם הייתה את התוגה, אך התוגה הייתה של כולם.
גאיה הייתה רואה את התוגה בכל מקום בו התהלכה, היא הייתה שם תמיד. לכל אדם היו השמיים שלו, שנצבעו והתחדשו בכל פעם מחדש, אך התוגה שהייתה מעל להמונים מעולם לא שינתה את פניה. גאיה נעה ממקום למקום, מתוגה לתוגה, כולן חדגוניות ובכולן העצב העמוק, שמקורו לא ידוע, מלווה את האנשים.
‘אז מה אם הוא צדק?’ גאיה חשבה לעצמה, ‘מה זה משנה אם על העולם נחה תוגה שכזו?’, היא שיכנעה את עצמה שהיא בסדר. אבל היא לא הייתה. היא מצאה את עצמה משפילה את מבטה בכל מקום, את המבט המשוטט הסקרן המשוטט בין העננים הצבעוניים החליפה ארשת פנים חתומה, עיניים עמוק באדמה. על הקרקע לא פגשה בשמיים החיוורים, חסרי הטעם והייחוד, הקרירים והאדישים של המלנכוליה. היא לא הייתה יכולה להתעלם מהתוגה שסבבה אותה, ולבסוף גם נחה עליה. אמנם לא הייתה יכולה לראות את השמיים שלה, אך היא הרגישה בתוגה הרובצת מעל לראשה, ונזכרה בתום. ‘האם תמיד הוא ידע? ואיך ידע?’, ככל שהעמיקה בשאלות נרחקו ממנה התשובות, כובד השמיים לראשה הלך והכביד, וצבעי התוגה צבעו את ליבה בצבעי העצב.
אנשים מסביבה היו עיוורים לעצבותה, לא מביעים עניין בצבע השמיים. ‘אולי הם שקועים יותר בתוגה של עצמם…’, ניחמה את עצמה בצער. היא שוב הייתה אותה ילדה קטנה ביום הולדתה, שוב הרגש השתלט עליה ללא סיבה “אמיתית”, רק כי העולם האוטופי, האופטימי, ומלא התקווה שהצטייר בראשה לא התקיים במציאות. העצב והייאוש שלטו בעולם, התוגה הייתה בכולם, הייתה של כולם.
“אני לא רוצה יותר…” היא אמרה בלחש, פונה שוב לאותו כוח שהעניק לה את סגולתה. “אני לא צריכה את זה יותר, הבנתי מה הצבעים בעולם.” התפללה בתחינה, לאחר לילה נטול שינה בבסיס בצפון הארץ.

בקשתה התקבלה, ולא הייתה בזה הקלה רבה. אכן, ענני התוגה שליוו את העולם בחודשים האחרונים לא נראו עוד, וליבה של גאיה השיל מעליו את צבעי העצב. היא גם לא ראתה יותר את השמיים האישיים של כל אדם, וגאיה מצאה את עצמה בוהה ארוכות מעל לראשיהם של הקרובים אליה, מחפשת לשווא משיכת מכחול זעירה של צבע. התוגה, תוגת הצבעים, הפכה לבלתי נראית אך לא בלתי מורגשת. גאיה תמיד ידעה שהיא שם, שום חוש שלה לא קלט את קיומה, אך עמוק בפנים היא ידעה שהיא קיימת מסביב. הוכחה לכך היא מצאה כאשר נסעה חזרה הביתה מן הבסיס, וכאשר האוטובוס חלף ברחוב של בית הספר התיכון, היא הציצה מן החלון וראתה את תום. כמו תמיד, גם הפעם הייתה תוגה מעליו. גאיה לא הייתה צריכה איזו סגולה כדי לראותה, הספיקה רק הידיעה שהתוגה קייימת שם, ואינה מרפה. רק הידיעה הספיקה כדי לחוש בבכובד עצב העננים, להרגיש את הריקנות של השמיים המיואשים, ולראות את הצבעים והתוגה, תוגה של צבעים.

ובכל זאת גאיה התאוששה, התוגה אמנם תמיד הייתה שם, אך גאיה הצליחה לראות מבעדה. גאיה מצאה שוב את הצבעים של שמחה, של התרגשות, של ציפייה, של חופשיות ושל תקווה. הרגעים בהם ירד מעליה עול התוגה ולו לזמן קצר, היו כקרני שמש חמימות, שמילאו את החורים בשמיים העצובים של החיים. ארוחת שבת בחיק המשפחה, ישיבה של צחוק עם החברים מהתיכון, ריקוד חסר מעצורים במסיבה פרועה, כל אלה הפכו ליקרים יותר מאי פעם. גאיה חזרה להנות מאותם רגעים שקודם לכן עוררו בה התפעמות לנוכח הצבעים שהם עוררו בשמי הנוכחים, וכעת גאיה העריכה רגעים אלו אפילו יותר, כאשר היא יודעת את הצבע האמיתי של החיים. היא העריכה אותם לא כי הם השכיחו ממנה את התוגה, היא לא שכחה אף לא לרגע את צבעי התוגה ששררה בכל. אלא כי רגעים כאלה הוכיחו לה שתום רק צדק חלקית. נכון, היא, תום, כל האנשים בעולם והחיים עצמם שרויים בתוך תוגה של צבעים, אך הסוד הטמון בה הוא החיפוש אחר רגעים של משמעות, שיצבעו אותה בצבעים מנחמים.

תוגה של צבעים
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (8)

סיפור מקסים!
נדמה לי שעדיף להגדיר אותו כ’פנטזיה’. קצר – זה לא.

למה גאיה וויתרה על יכולת נפלאה ונדירה, שיכולה הייתה לפרנס אותה בעתיד?
מה עם פגישה מחודשת עם תום, ויישור ההדורים ביניהם? היא הרי ראתה אותו שוב.
מסתבר שגם בבגרותה, ביקשה גאיה פשוט לברוח. בילדותה, הבריחה התבטאה ברצון שכולם יידעו; וכעת ברצון שלא לדעת. מאכזב.

לתוגת הצבעים, מסתבר, אין פתרון. אבל גם ההסבר של התופעה – לא עמוק יותר מההסבר ל’גלגל ניוטון’ (אוסף צבעים מסתובבים יחדיו, ונמרחים לכדי צבע אחיד).

הפסקאות מאוד ארוכות. כדאי לדעתי לפרקן במידת האפשר, ולהוסיף שורות רווח.
ישנם מקומות שבהם ראוי להבליט משפט, ע”י השמתו בשורה משלו. למשל: “למעשה, בדיוק ההיפך!”

כיתה ה’-1 – חסר גרש מעל האות ה”א, ומקף בינו לבין הספרה אחת. אגב, מספר הכיתה לא תורם לסיפור, כך שאולי אפשר לוותר.

סיפור מרתק! מאוד נהניתי, ואשמח לקרוא עוד.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

24/05/2021 17:23

    תודה לך על ההערות\הארות! רשמתי לעצמי…

    24/05/2021 18:42

אחד היפים שקראתי. תיאורים מדהימים, נוגעים ללב, כמעט אפשר להתחיל לראות כמו גאיה. אבל אני חושבת שהייתי מעדיפה סוף מעט אחר…אחד הקשור בתום. לאו דווקא איזה סיפור אהבה. רק כדי לקבל תחושה כלשהי של סגירת מעגל. נגיד, שהם יהפכו בסוף לחברים טובים והיא תגלה שגם דעתו של תום בעניין התוגה השתנתה, או שהיא תצליח לשנות את דעתו. אני אוהבת את הדמות, את הרעיון הכללי, ואת התחושות שהצלחת ממש להעביר דרך המילים. מחכה לעוד.

24/05/2021 19:29

    תודה רבה לך!
    מסכים לגבי הסוף – הייתה צריכה להיות סגירת מעגל כלשהי, הבעיה היא שאני בעצמי עוד לא הבנתי מהי…

    25/05/2021 08:43

איזו פרשנות מקסימה לנושא הזה של ליהנות מהרגע. החיים שלנו מורכבים מרגעים קטנים של אושר, עצב ושלל רגשות אחרים, והדרך שהצגת אותם מהממת בעיני.

מודה שציפיתי שיהיה לתום תפקיד יותר פעיל בסיפור מאשר האחד שהביא אותה להבנה הזו. אני חושבת שהוא ראוי ליותר הכרה והייתי שמחה למעין סגירת מעגל כלשהי ביניהם :)

בכל מקרה, עניין התוגה. מאוד מזדהה. אבל אני סקרנית, למה דווקא אצל תום זה לא השתנה? חשבתי שאקבל תשובה לקראת סוף הסיפור, אבל זה לא קרה. יכול להיות שפספסתי משהו? או שזה פשוט לא הוסבר? יש לי הרבה תיאוריות לגבי סיבה אפשרית, אבל אף אחד מהן לא מספקת ואשמח לדעת מה את חשבת בזמן הכתיבה.

כתיבה מעניינת וסוחפת.
למרות שגאיה היא המספרת, הרגשתי שהיא רק כלי שנועד להעביר את העלילה והנושא עצמו. בה עצמה לא היה יותר מדי מעבר לניסיונות הבריחה החוזרים. זה לא רע, להיפך – יפה שהצלחת לעשות את זה. לא תמיד הדמויות הן אלה שהסיפור סובב סביבן, לפעמים הן סובבות אותו, וכאן נראה שגאיה סבבה את העולם מבחינה רגשית.

והשמיים! דווקא גוון התוגה שלך הוא הזמן האהוב עלי ביום. תוהה מה זה אומר~

25/05/2021 20:40

    קודם כל, תודה רבה על התגובה!
    אני בהחלט מסכים עם כל מה שאמרת בקשר לתום. כדאי שתהיה סגירת מעגל עם תום, והסבר מדוע הוא נשאר תחת התוגה. החיסרון בסיפור נובע בעיקר מהימנעות שלי מהנושא.
    גאיה ותום מציגים שתי התמודדויות עם התוגה. גאיה מחליטה למצוא את הרגעיים הצבעוניים, למרות שברור שהתוגה תבלע אותם לאחר מכן. הדמות של תום, מציגה בעבורי את הבחירה להיכנע לתוגה ולחיות בעצב, וכך לא להיכנס לרכבת הרים שתמיד קורסת בחזרה אליה.

    והאמת, אני לא תמיד יודע מי מהם מתמודד טוב יותר.

    בסיפור הזה בחרתי ללכת עם גאיה, כי אני אופטימי, וגם כי הסיפור ככה מסתיים עם יותר תקווה.
    אם הייתי יודע, או לפחות חושב שאני יודע, מה הדרך הנכונה, הייתי אולי מצליח למצוא את הסוף הנכון יותר ואת סגירת המעגל. מאחר ואני לא בטוח לגמרי, המעגל הלא סגור נשאר חידה גם בשבילי.

    אגב, אל תיתני להסברים שלי לקחת ממך את התיאוריות לגבי תום… אני בטוח שהן הופכות את הסיפור למעורר מחשבה.

    ולגבי השמיים – כנראה שזה מאוד סובייקטיבי. אני מרגיש שהן כמו במצב ביניים, בו נגמר היום אבל הלילה עוד לא התחיל. קצת תקוע, חסר שמש וחסר ירח, אין תקווה. אלה שמיים מדהימים, אבל מצד שני מי אמר שהעצב לא יפה בעצמו?

    25/05/2021 22:52

קראתי את הסיפור והביקורת. אהבתי את הכתיבה ונגשת לרעיון בצורה מעניינת. אני שותף לביקורות הקודמות – ראיתי שגם אתה במידה מסוימת.

אני אוסיף תחושה נוספת שהיתה לי. המעבר לפסקה האחרונה הרגיש לי כמו “דאוס אקס מכינה”. הייתי שמח לקרוא על מקרה, מאורע שגרם לגאיה לשנות את התובנה שלה לגבי העולם/החיים.

בעולמי, לצאת ממצב של קדרות למקום שבו מוקירים רגעים קטנים של אושר, מלווה תהליך – לעיתים ארוך – ולטעמי,צמצמת בחלק אולי הכי מעניין.

31/05/2021 13:18

    תודה על התגובה והביקורת, מעריך מאוד.
    בקשר לסיום החפוז – אני מסכים שהוא נכתב בקצרה מאוד ביחס לתהליך הארוך שגיאה הייתה צריכה לעבור, ונתן תחושה שגאיה מצאה את הפתרון כמעט בקלות. זהו אחד הקשיים שלי בכתיבה – לשמור על סיפור קצר יחסית ויחד עם זאת על התפתחות וסיום עמוקים.

    מה שניסיתי להעביר באמצעות הסוף הזה, הוא שגאיה לא הייתה צריכה מאורע מיוחד שישנה לה את התפיסה, היא כבר יודעת שהתוגה בכל מקום, ושולטת בעולם. גאיה לומדת, בתהליך שהוא ארוך הרבה יותר מהמתואר בסיפור, שתום בחר לא להתעסק עם התוגה ולא להיאבק בה. גאיה מבינה שיש עוד אפשרות -לחיות בשביל אוסף הרגעים שצובעים את השמיים בצבעים אחרים, גם אם אחר כך הם חוזרים לצבע עצב.

    31/05/2021 22:34
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך