Edenashley
"תחתונים חמוצים" הוא הסיפור השמונה-עשר מתוך אוסף סיפורים קצרים על גברים בודדים.

תחתונים חמוצים

Edenashley 06/07/2019 153 צפיות אין תגובות
"תחתונים חמוצים" הוא הסיפור השמונה-עשר מתוך אוסף סיפורים קצרים על גברים בודדים.

זר פרחים בשלושה צבעים נח בין הרגליים שלו. ורדים אדומים, גרניומים כחולים וגיבסנית לבנה. הוורדים לוקחים את רוב תשומת הלב מהשאר, שכעת נלחמים לעמוד זקוף אל מול פתחי המיזוג. חודש יולי הוא חודש לא קל בניו יורק. ריחות של זיעה מציפים את הרכבת התחתית, שמוצפת גם היא באנשים כמידי יום חג. הפרחים עושים כמיטב יכולתם לגבור על הריחות השתלטניים ולהפיץ ריח נעים יותר, לאנשים שלא זכו להתיישב. רובם עומדים ואוחזים במעקה העליון של הקרון, כשכל שערות בית השחי שלהם רטובות, רק לא ממקלחת. הדאודורנטים לא עומדים בהבטחותיהם בחודש יולי בניו יורק, הפרחים חושבים לעצמם, וגם הוא, כאשר בחורה יפהפייה עומדת מולו. שיערות בית השחי שלה וגם הגבות יותר בלונדיניות מהתלתלים שעל ראשה. הוא תוהה לעצמו האם זה טבעי וסקרן לגלות מה מסתתר לה מבעד לתחתונים. הוא יושב ומחזיק את זר הפרחים הגדול בין רגליו, תוך כדי שהוא מנסה להתקרב אליה, לנשום את הריח הבלתי מושג שלה. זהו כמובן לא הדבר הפשוט ביותר בהתחשב לעובדה שהבחור שלידו מריח כמו מלפפון חמוץ. הריח שלו כה חזק שזה מרגיש כמו צנצנת של מלפפונים חמוצים שהייתה סגורה במשך עשרות שנים ואלאדין שחרר אותה מן הקללה. האם מלפפונים חמוצים הם כמו יין? משתבחים עם השנים? אם כן, הבחור הזה צריך לצאת מהרכבת ולתת לעצמו לנשום.

היא מגרדת את החלק הפנימי של הירך והשמלה הוורודה שלה מתרוממת מעט. הפרחים עומדים דום. הוא שוב מנסה להסניף כל פיסת ניחוח ממנה אך דבר לא נתפס – הגיוני שאין לה ריח כלל? השמלה לא שבה למקומה לאחר הגירוד והוא רק יכול לדמיין מה היד שלו הייתה עושה. איך היה מעביר את עלי הכותרת בעדינות על גבי עורה הבהיר, צופה בשערות הקטנות מזדקרות ומצטמררות, תוך כדי שהיא לוחשת את שמו מעונג. כשהוא מבין שהיא כלל לא יודעת את שמו, הפנטזיה נעלמת. ריח המלפפון החמוץ שב לנחיריו וגורם לעיניו לדמוע מעט. זה מה שחסר לו עכשיו, שהיא תחשוב שהוא בכיין. הוא תמיד יכול להאשים את האלרגיות במידה ותשאל. אז מה עדיף? להיות אלרגי לפרחים או לתחתונים חמוצים? רגע. מה? מ-ל-פ-פ-ו-נ-י-ם, הוא אומר לעצמו בראש, לפני שיפלוט מילים שאחר כך יתחרט עליהן. אך התחתונים שלה הם כל מה שעובר לו בראש כעת. האם הם מסטן או כותנה? האם השערות הבלונדיניות שלה חודרות את חריצי הבד ויוצאות לנשום קצת אוויר? אם כן, הן יכולות ללמד את הבחור החמוץ שיושב לידו דבר או שניים.

דלתות הרכבת נפתחות ואנשים ממהרים החוצה. לשמחתו, אדון מלפפון חמוץ הוא אחד מהם. הוא מבין לעבר המקום הריק והלא-חמוץ-יותר והלב שלו כמעט נמס. הוא אומנם קטן, אבל הרעיון של הבחורה הבלונדינית משתחלת בכוח אל המרחב ונצמדת אליו ממש לא מרתיע אותו. אך במקומה, מתיישב בחור אחר, לבוש בבגדי ספורט. הוא משתדל שלא לבהות במכנסיים הקצרים, שכרגע חושפים קצת יותר מידי. ורידים כחלחלים מתגלים מבעד לעור החיוור שלו. השערות שעל רגליו הולכות בכיוון אחר והורסות את הרמוניית הזרימה. הוא מעלה את מבטו בזהירות, רק לא ליצור קשר עין.- מדבקה של מספר בצבעי שחור על גבי לבן דבוקה לחולצה שלו. גם חולצת הספורט “הנושמת” שלו, כמו הדאודורנטים, לא עושה את העבודה שלה בחודש יולי בניו יורק. במקום לתת לזיעה להתנדף, היא נשארת עמוק מתחת לחולצה. הדבר היחיד שמתנדף זה- הריח. הוא מביט שוב ורואה שהמרתון הוא בחסות “נוטלה”. האבסורד מוציא אותו מדעתו אך גם מלהיט את תאבונו. מזה הרבה זמן שהוא לא אכל קרפ עם נוטלה. היא בטח אוהבת בננות בקרפ שלה, הוא חושב ומדמיין לעצמו את הבחורה הבלונדינית זוללת את הבננות הלא-פחות-בלונדיניות במהירות.

הוא מסיט את מבטו בחזרה אליה, עוקב באיטיות אחר הרגליים עד שמגיע לנעליים שלה- מגפיים בצבע לבן עם פס שחור, ו..שמלת קיץ? אך הוא נזכר- זהו חודש יולי בניו יורק, הגשם תמיד נמצא מעבר לפינה. הרכבת נעצרת והפעם היא זו שיורדת, מפלסת את דרכה בין האנשים המיוזעים. הוא אומנם במרחק שני תחנות מהבית, אך הוא מחליט בכל זאת שלרדת איתה. הוא הולך בעקבותיה ומשתדל שלא לאבד קשר עין, תוך כדי שהוא מגן על הפרחים שלו. הוא לא זוכר אם וורדים אוהבים חום או לא, ומצטער שאין לו שמשייה להגן עליהם.

“אמור לרדת גשם היום?” הוא שואל אותה בזמן שהוא מטפס אחריה במדרגות. היא לא עונה, אך לא כי היא מתעלמת, אז הוא שואל שוב: “אמור לרדת גשם היום??”. היא מסובבת את ראשה לאחור, התלתלים שלה מתנופפים בעקבותיה. לפי ההבעה שלה הוא מבין כי אין לה מושג במה מדובר. הוא רוצה להאשים את המגפיים שלה אך במקום זאת הוא עונה בגמגום: “בגלל הפרחים”. היא מביטה בפרחים שהיא רואה זה עתה לראשונה. נסיעה שלמה ברכבת לא עשתה את העבודה. הוא חושב לעצמו מה נעלם קודם? הצבע של הפרחים או הריח שלהם? היא בוודאי לא יודעת. היא בכלל לא שמה לב לקיומם. הוא צריך את הנוטלה יותר מאי פעם. שתיקה שוררת ביניהם בזמן שהוא מדמיין לעצמו במה זוכים האנשים במרתון בחסות נוטלה, בנוטלה? האבסורד מכה בו שנית.

“הגשם לא יעזור, הם כבר מתים.” היא עונה ומוציאה אותו מן הלופ השוקולדי-האגוזי שלו.
“אז למה אנשים שמים אותם במים?” הוא שואל בזמן שהיא מגרדת את הירך הפנימית שלה, שוב.
“כדי להשאיר אותם יפים לעוד כמה ימים, בשביל זה אנשים קונים פרחים לא? בשביל לקשט את הדירת איקאה הגנרית שלהם”, היא עונה והוא מרגיש איך כל עלי הכותרת רוצים לנבול בבת אחת. “למי הפרחים?” היא שואלת.
“לאמא שלי”, הוא עונה ומתפלל שהשאלות יפסקו כאן. פרחים זה אובייקט טריקי, הוא חושב לעצמו. מהדבר הכי שמח לדבר הכי עצוב. מחתונה ועד לפרס ניחומים, מיום הולדת ועד ליום המוות. מי יודע, אולי זה גם הפרס למירוץ של נוטלה?
“היא מתה?” הבחורה הבלונדינית שואלת.
“כמעט”, הוא עונה, מעריך את הפסימיות שלה.
“מה זה אומר?” היא שואלת ומתקרבת אליו.
“היא חיה, אבל כבר המון זמן שלא באמת. כל שנה אני מביא לה פרחים, שאולי הריח שלהם יעיר אותה”. תוך כדי שהוא אומר את זה עולה בראשו המחשבה כי הפרחים הללו עלולים באמת להיות אותם פרחים שהוא יביא לאמו ביום מותה. הוא מנער את ראשו ומביט בנערת השוקולד שלו, מצפה לשאלה הבאה.
“אולי הריח שלהם לא חזק מספיק אחרי שקוטפים אותם, אתה צריך לקחת אותה לפארק”, היא אומרת בזמן שהיא מתכופפת להריח אותם, מנסה להבין אם הטענה שלה נכונה. השמלה הוורודה שלה מתנתקת מעורה וחושפת פס שיזוף עדין. היא לא לובשת חזייה. הפרחים עומדים דום, נרגשים מהיחס.
“בא לך ללכת לאכול משהו היום בערב?”, הוא שואל בזמן שהוא מרגיש את טיפות הזיעה שלו מדגדגות את שרוולי חולצתו.
“יום העצמאות היום”, היא עונה.
“אפשר לקחת איזה קרפ ולראות את הזיקוקים בפארק”, הוא שולף במהירות, כל התוכנית כבר צפה אצלו בראש.

היא קורעת פיסה מנייר העיתון שעוטף את הפרחים וכותבת לו את המספר שלה. הוא לא עומד בפיתוי וקורא את הפתק תוך כדי שהיא כותבת. סוזי. עם מספר ביד אחת וזר פרחים בשנייה הוא ממשיך ללכת מחיוך. הזיעה כבר מדגדגת את החגורה כשהוא עולה במדרגות לאחר הליכה ארוכה מידי, בחודש יולי בניו יורק. הוא נכנס הבית, מוריד את נעליו ונועל את הדלת בשני מנעולים שונים.

“היי”, הוא צועק אל תוך חלל ריק וגדול למדי. אמא שלו יוצאת מהמטבח ומחבקת אותו. “יום עצמאות שמח”, הוא אומר לה ומושיט את הפרחים לעברה. היא מחייכת וממהרת לשים אותם במים, להצילם מהחום של חודש יולי בניו יורק. אך הוא כבר מפקפק במסורת הזו.

“הכנתי עוף וירקות בתנור ופאי לקינוח”, היא אומרת כשקמח מעטר את לחייה.

“אני לא נשאר פה לארוחת ערב” הוא אומר וחותך את ניחוח הבישולים בסכין. הוא לא יכול להפסיק לחשוב על הקינוח האמיתי שמצפה לו הלילה. ואם זה יתפתח עם הנערה הבלונדינית שלו, הוא כבר יגיד לה שהפרחים עבדו השנה.

תחתונים חמוצים
דרוג הסיפור 4 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך