סיפור אמיתי? לא, אבל הוא נכון...:)

אהבה, זה כל הסיפור?

18/05/2010 1103 צפיות 2 תגובות
סיפור אמיתי? לא, אבל הוא נכון...:)

אז זהו שלא.
כלומר, אהבה היא ממש *לא* כל הסיפור.
נתחיל מההתחלה- קוראים לי חנה, אני בת 25, ומכוערת. עכשיו תגידו- עם שם כמו חנה, איך את יכולה להראות טוב בכלל? אבל זה שטויות, הכרתי חנות יפות כל כך שכל דוגמנית היתה שמחה להתחלף איתן. זו פשוט אני שמכוערת.
הענין איתי שאני לא באמת מנסה להראות טוב. זה לא שאני מתאפרת, או מסתפרת בצורה מחמיאה או משקיעה יותר מדי בבגדים שלי. אני לא ‘זרוקה’ או משהו כזה, שיהיה ברור. הענין הוא, שלא משנה מה, יפה אני לא אהיה. נסבלת, וגם זה בקושי. ובשביל נסבלת להתאמץ כ”כ?
הכיעור שלי מודגש אפילו יותר, כי שאר המשפחה שלי יפה. אני מדברת על ממש יפה. אחות אחת דוגמנית, לשניה היו כבר איזה 4 חברים רציניים (לפחות שנה כל אחד) והיא רק בת 22, והקטן פשוט יפיוף אמיתי.
אז שנים אמרתי לעצמי שלבד זה בסדר. שלא יקרה כלום אם אני אחיה לבד את חיי.כי בתכלס, מי ירצה בחורה כ”כ מכוערת, וגם קצת מוזרה שמתעניינת יותר בספרים מאשר במסיבות?
(כן, בהתאם לסטיגמה, אני מכוערת חכמה. זה בדיוק הסיפור על חלוקת התכונות של אלוהים- “את שם מקבלת יופי למכביר, וגם מינימום שכל כדי להבין איך לסובב גברים על האצבע הקטנה שלך, ואת? את תקבלי שכל, אבל זה לא יעזור לך להבין אנשים כ”כ, וחבל, אבל יופי לא נשאר…”)

כשפתאום זה קרה.

התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. אחרי חצי שנה קודמתי, אחרי שלושה חודשים קודמתי אפילו יותר, ועברתי למחלקה אחרת.
ואז- הוא.
הייתי רוצה לומר שזיהיתי אותו ממבט ראשון, וידעתי ש he was ment for me. או שכמו בכל הקומדיות הרומנטיות שאני כ”כ אוהבת לראות- לא הסתדרנו בכלל, ואז התאהבנו אחד בשני בטרוף, אבל זה לא באמת קורה ככה בחיים האמיתיים.
בהתחלה בכלל לא הכרתי אותו, ישבנו בקומות שונות בכלל.
אבל אחרי מס’ חודשים היה “בינוי מחדש”(מילה שתאגידים אוהבים להשתמש בה כדי להזיז עובדים ממקום למקום, כדי שמחלקת הבינוי שלהם תרגיש יעילה) ויצא שישבנו באותה קומה, יחסית קרוב אחד לשני.
ואז היתה הרמת כוסית לכבוד השנה החדשה- והמנהל שלי, איחל את כל האיחולים הבנאליים, וגם, כמו איזו דודה מזדקנת- שכל מי שנטול בן זוג שימצא את ה’אחד’ שלו.
העפתי מבט בחדר, כדי לבדוק מי נמצא איתי באותו סטטוס- הוא היה הגבר היחיד. (זה לא שהיה היצע מטורף של גברים במחלקה הזו. היו 7: 3 נשואים, 2 עם חברה, אחד הומו, והוא.) אצל הבנות היו עוד איזה שתיים שלוש כמוני. אז קטלגתי אותו בראש כ’רווק’ והמשכתי הלאה.
ואז הוא התחבר עם החברה הכי טובה שלי בצוות.
עכשיו, בתאגידים גדולים את לא מביאה ארוחה מהבית ומחממת במיקרו. את יכולה, אבל חבל. יש מבחר גדול כ”כ של מסעדות שאפשר לצאת אליהן, ככה שתופסים שתי ציפורים במכה אחת- גם התאווררות מהעבודה וגם ארוחת צהריים טעימה שלא צריך להכין לבד.
אז יצא שפעם אחת אכלנו שלושתינו צהריים,והיא מהנשואות האלו שבטוחה שכולם צריכים להיות נשואים ומאושרים, אז ברור שדברנו על דייטים. ועל עצמנו. ועל המון דברים אחרים.
ושום דבר לא היה אותו דבר אח”כ.

מה הסיכוי שתמצאי במקום העבודה את ה’חצי בן אדם’ שמשלים אותך? מה הסיכוי שאדם שכ”כ שונה ממך יתגלה ככ”כ דומה לך? מה הסיכוי שתוותרי על כל זה כי את פחדנית?

אז בהתחלה, שכנעתי את עצמי שזה סוג של התערבות. מכירים את כל הקומדיות הרומנטיות האלו בהן הבחור החתיך של השכבה יוצא עם הכי מכוערת כדי לזכות בהתערבות עם חברים שלו? ותמיד הוא מתאהב בה בסוף, ואז היא מגלה שניה לפני שהוא רוצה לספר לה- סרט. זה לא שהוא חתיך הורס. אבל אתם מכירים את האנשים האהובים האלו? שפשוט עושים טוב על הלב לכולם? זה הסגנון שלו. אז ניסיתי לחשוב- ‘למה שמישהו בכלל, והוא בפרט ירצה אותי’? וזו היתה התשובה שעניתי לעצמי- התערבות.

עכשיו אחת ה-בעיות עם בנות חכמות היא הביקורתיות- הוא בחור מדהים, אבל יש לו כמה פגמים. כמו לכולנו, אני מניחה. אחד מהם הוא שהוא לא אוהב להיות טוב. הוא מעדיף שלא להיות ‘צפוי’. וזה מפחיד אותי.
אז נהיינו “בסט באדיס”- ידעתי עליו הכל. ספרתי לו דברים שלא ספרתי אפילו לעצמי. וכל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא באמת מתאהבת בו. זה לא קורה לי.
הוא כל הזמן הציע לי לצאת איתו- לא בדרך מחייבת, ככה שלא נהרס כלום כשלא הבנתי (בחיי שלא הבנתי שהוא רוצה לצאת איתי בפעמים שהוא הציע. בקטעים האלו אני הרבה פחות חכמה, מסתבר), והיה לי ברור אחרי שחשבתי על זה – שזה יהיה רציני. לגמרי. אז התחלתי לחשוב שאולי הוא הומו. כי בכנות- מה הסיכוי שהוא ירצה אותי??

אבל הוא לא. (וזה סיפור בפני עצמו איך גילית שהוא לא…) אז זו לא התערבות, והוא לא הומו- מה בכ”ז בחור שכזה מחפש איתי?
ואז הבנתי שאם אני נכנסת לסיפור הזה ברצינות, זה לא יהיה כמו כל מה שידעתי עד אז. זה לא יהיה דייט מוצלח יותר, או פחות. זה יהיה ה-סיפור של החיים שלי.
ואז ברחתי.

הכי רחוק שיכולתי ממנו. אם הוא גר באשקלון, ברחתי לנהריה.
והיות שמראש הקשר לא היה טלפוני, לא שמרנו על קשר טלפוני גם עכשיו. ומכיוון שהייתי רגילה לראות אותו כל יום בעבודה- ופתאום במכה לא- היו לי ממש יסורי גמילה, אבל שרדתי.
פייסבוק- מי המציא את התוכנה הנוראית הזו?

כי ברור שנהיינו חברים גם בפייסבוק. וברור שהוא המשיך לשלוח לי הודעות מצחיקות, מעניינות, ככה שיצא שהקשר הפך וירטואלי, אבל אמיתי באותה מידה.
ואז הוא הפסיק.
ההודעות שלו נהיו יותר ויותר לקוניות. שורה אחת, וגם זה בקושי.

הסברתי כבר שבחורות חכמות הן ביקורתיות? טוב, מדובר גם על ביקורת עצמית.
מתעבת אנשים קרצייתים. ושונאת להיות כזו.
אז אחרי אחד המיילים, שורה אחת שהסתיימה עם :), פשוט הפסקתי להגיב.
עדיף שזה יסתיים עם חיוך, לא?:[

לא סיפור אהבה מוצלח כ”כ. והמסקנה לא מחממת את הלב.

better luck next time…

אהבה, זה כל הסיפור?
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (2)

הסוף די מבאס (שלא קרה בינהם כלום),אבל אם ככה כתבת את הסיפור הוא גם אחלה. אהבתי.

21/08/2010 03:34

כניראה שלא היית צריכה לברוח..אבל עם אתמרגישה אליו משו אז תנסי לחדש אתהקשר..תזמיני אותו לצאת סתם בבילוי של ידידים או משו..אה רגע זה סיפור אמיתי?O:

17/02/2011 17:47
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך