Felis
לא מבטיחה המשך.

אשת המוות (חלק 1)

Felis 26/09/2017 406 צפיות 2 תגובות
לא מבטיחה המשך.

אפולו ניגש אליה, חמים ומחייך. הוא אוהב את הגוף שלה, את הקימורים העדינים את העור החלק ונטול הפגמים, איך שהוא זוהר בקרני נעורים וכוח של אביב. הוא השמש והיא האדמה, ואלו הקרניים שלו מהם היא שואבת את כוחה – יהיה מצופה מהם לאהוב זה את זו. האל זהוב, מצבע עורו לצבע שיערו לצבע עיניו, ואין ולו סנטימטר בגופו שאינו מלבב כמו קרני השמש שמציצות מבין העננים.
פרספונה לא טיפשה. היא יודעת שאפולו אינו מתהמה, שהיא תהיה לו אישה בשמה ומעט מלבד כך. הוא ישכב עמה ויסגוד לה ואז ישתעמם ממנה.
הרמס מגיע אליה, עיניו חדות וידיו עדינות. הוא אוהב את מחשבתה, את החדות שלה, את הדרך שבה משקיפה על העולם כמלטש אבני חן על רובי גולמי. הוא כולו כנפיים ורוח נושאת והיא שורשים עבים המוטמעים עמוק באדמה. היא רחוקה ממנו כמזרח ממערב, אבל צבע העור שלו דומה לשלה והיא מוצאת את הצורה של שפתיו לנאה. היא אוהבת את הצורה בה הוא רואה בה שווה אליו.
אבל הרמס נועד לעוף. הוא מבלה את זמנו כנער השליחויות של אביה ומתערב בדברים שעדיף היה לא להתערב בהם. הוא אולי גבר טוב, אך הוא לא קורץ מהחומר הנכון לבעל.
בכפות המאזניים שתי הצעות, שתיהן מאלים חזקים, שניהם מושכים וחכמים. אין סיבה לכך שתמצא אותן כאחד לא מרצות כמו גוש משומר של שומן עופות – ועדיין זה המצב.
\\\”איני מוצאת אותך לבדך הרבה,\\\” קול נשי עמוק אומר, ופרספונה משתיקה אנחה בעודה מסתובבת לברך את האישה הקרבה אליה. היא יושבת בעומק היער תחת עץ תפוחים מלבלב אך אין זה איזור ריבונותה בלבד.
\\\”איני מרבה להימצא לבדי,\\\” היא משיבה, בוחנת את האלה ספוגת הדם. \\\”אני מניחה שאף לא טיפה ממנו שלך?\\\”
לארטמיס אין שיער ארוך מספיק בשביל להשליכו מעבר לכתפה, אך היא מעבירה בו את ידה, מושכת אותו אחורנית ורחוק מפניה בעודה משאירה בו פסים אדומים. \\\”בוודאי שלא. אני מקווה שאינך קשורה מידי לארנבי היער.\\\”
\\\”בעלי החיים אינם מבין דאגותי,\\\” פרספונה עונה לה, \\\”מלבד זאת, אני אלת האביב, ומכך יוצא שנולדתי מהמוות. יהיה טיפשי מצידי לדחות את מה שהוליד אותי.\\\”
\\\”מצחיק שאת אומרת זאת,\\\” ארטמיס אומרת, \\\”מאחר וכל האולימפוס מרכלים על כמה נואשות את מנסה לעזוב את המקלט של מי שילדה אותך.\\\”
פרספונה מרימה גבה. ארטמיס קלה בלשונה, אך היא מניחה שלאישה מעולם לא היה צורך להיות אחרת. מעטים הם אלה שכל כך ישירים כמו הציידת. היא מחייכת, \\\”אולי מצחיק יותר, בת דודתי היקרה, כיצד שתי המילים \\\’מקלט\\\’ ו\\\’כלא\\\’ נקשרות אחת בשניה.\\\”
ארטמיס מצליבה ידיה תחת שדיה ונושכת את שפתה התחתונה. \\\”לא,\\\” היא אומרת לבסוף, \\\”אני לא מוצאת זאת למצחיק כלל.\\\”
פרספונה מסדרת את חצאיתה סביבה, צבעי הירוק של הבד והדשא כמעט תואמים.
\\\”אם את כאן בכדי להוסיף על טענתו של אחיך לידי, אני מוכנה להקשיב,\\\” פרספונה אומרת, אך הציידת פולטת נחחרה וגורמת לפרספונה להרים גבה שנית.
\\\”לא הייתי ממליצה על ידו של אחי,\\\” היא אומרת, \\\”יש חלקים אחרים בגופו שמשאירים רבות מסופקות בכל מקרה, אם זה נופל לבין מעינייך.\\\”
\\\”אני כלה רצויה יותר כבתולה,\\\” פרספונה משיבה לה זאת במקום לומר שאף רק המחשבה על מגע עם גבר שאינה אוהבת גורם לצמרמורות גועל לחלחל בגופה. ארטמיס צוחקת כאילו זה עתה סיפרה בדיחה, אך אם כך פרספונה עיוורת למה שמצחיק.
היא לא יודעת אם היא תוכל לאהוב איש מהם, אפולו או הרמס. לפחות לא לנצח שמסמן את ההמשכיות האינסופית של חיי אל. התוצאה תהיה עשיית אהבה חסרת חיוניות למדי, שכן ניתן להניח שזוהי המטרה העיקרית שלהם בחיזור אחריה.
היא לא אוהבת את האפשרויות שלה. מאחוריה כלוב הזהב של אחיזת החנק של אימה, ולפניה כלוב הזהב של נישואין חסרי רגש.
\\\”פרספונה,\\\” ארטמיס אומרת במבט מושפל, \\\”אם את מתכוונת להמרות את פיה של דמטר, את חייבת להגיע למקום שהיא לא תוכל להיכנס אליו. מקום שבו הקסם שלה לא יגיע אלייך.\\\”
\\\”והיכן אמצא מקום שכזה?\\\” היא משיבה בנימה יבשה, \\\”שתינו דומות עד כאב. כל הצומח מן האדמה הוא המרחב שלנו. אולי במעמקי הים אוכל להתחבא ממנה, אך פוסידון אינו ידידי ואין לו סיבה לתת לי מחסה.\\\”
ארטמיס מסתובבת על עקביה וחוזרת על עקבותיה אל תוך היער, אך רק רגע לפני שהיא נעלמת בתוכו היא קוראת מעבר לכתפה, \\\”אולי אין מקום שכזה, פרספונה, אלת האביב, ילידת המוות ודמטר.\\\”
פרספונה יושבת דוממת זמן רב, מביטה בנקודה בה עמדה ארטמיס.
אולי היא בכל זאת לא כל כך קלה בלשונה.
————————————-
לחמוק מהעין הצופה של אימה היא תמיד משימה קשה, עכשיו אף יותר מאז השמועות על הצעות הנישואין שלה, אך היא מצליחה. היא רצה חזרה אל היער, ורגליה לא עוצרות עד שצללים וערפל מקיפים אותה. היא לא רואה מה מלפניה או מצדדיה, אך היא שומעת את רחש המים הזורמים ויודעת שהיא במקום הנכון. צינה חולפת על גופה בגלים חוזרים ונשנים, והאוויר סביבה מרגיש דחוס יותר עם כל פסיעה. היא לא עוצרת ולא נחה עד שהיא רואה אותו – את נהר הסטיקס.
פרספונה נושמת נשימה עמוקה וממלאה מלוא ריאותיה באוויר הדחוס בעודה חוצה את הסף בין העולם הזה להבא.
כמעט מיד היא פוגשת בדמות עטופה גלימות וברדס עומדת ליד סירת עץ קטנה.
\\\”קארון,\\\” היא מברכת בביטחון ומנסה להציץ מתחת לברדס, אך הוא מסיט את ראשו ומצליח,בדרך זו או אחרת, לגרום לה להרגיש כאילו מחמיץ אליה את פניו. \\\”אני צריכה לעבור אל צידו השני של הסטיקס.\\\”
\\\”את אינך מתה, עלמתי האלה,\\\” הוא משיב לה, קולו עמוק, נמוך וצרוד במקצת.
היא מרימה לפניה מטבע זהב, \\\”אוכל לשלם.\\\”
\\\”אינך מתה,\\\” הוא חוזר, \\\”לא תוכלי לשוט לצד השני.\\\”
היא כמעט ומרימה את קולה עליו, אך במקום זאת מתעשתת וחושבת. קארון לא אמר שאינה מורשת להיכנס אל השאול, אלא רק שלא יוכל להשיט אותה. היא מביטה מטה אל הנהר הגועש. הזרם כל כך חזק ומהיר שהוא יוצר קצף אפור לצידיו. המים עצמם ניראים שחורים בעיניה, או שאולי, היא חושבת, זה רק השתקפות של מה שנמצא תחתיהם. היא מעבירה את ידה על פני המים ומיד מרחיקה אותה לתחושת הצריבה הנוראה שהמגע עם המים גרם לה. היא מביטה בעור ידיה הנראה כשרוף ומיובל.
\\\”אוכל לשחות?\\\” היא שואלת.
\\\”אין חוקים כנגד הבלתי אפשרי, עלמתי האלה,\\\” הוא אומר לה, אך כתפיו מתקשות וקולו נשמע דואג. הרי שהיא לא באמת מתכוונת להיכנס אל הסטיקס, נכון…?
פרספונה אינה דואגת. אפשרויותיה נראות לה מספקות. או שתחיה ותיכנס אל השאול, או שתמות ולקארון לא תישאר ברירה אלא להשיט אותה לצד השני.
היא פשוטת את שמלתה, היא רק תכביד עליה ותסתבך ברגליה.
\\\”עלמתי האלה,\\\” קארון אומר ופרספונה חושבת שהוא נשמע אף לחוץ. \\\”בבקשה אל – \\\”
היא קופצת אל המים.
זה שורף בכל מקום. כאב מלובן מחום גורם לה להיאבק בכל הכוח ולמנוע מפיה להיפער ולנסות לצרוח, אך רק המחשבה על מה עלול לקרות אם היא תבלע מהמים האלה גורמת לפיה להישאר סגור. היא מתחרטת על ההחלטה שלה בין רגע. היא רוצה להתקפל לכדור ולבכות אך היא חייבת להיאבק בזרם הכוחני בכדי לא להיסחף. הזרם נאבק בה, ושרירה מתכווצים ומתקשחים בכדי לא לתת לו לנצח אותה. האוויר בריאותיה אוזל וסביבה יש רק שחור. דבר לא נמצא תחתיה או סביבה או מעלה מלבד מים שורפים שממיסים את עורה. רק בקושי היא מצליחה להיאחז במה שמרגיש לה כמו אדמה ובידיים מתקלפות למשוך את גופה הכואב והמדמם אל החוף.
כל גופה הוא פצע אחד גדול ופועם מכאב. היא הייתה צריכה להקשיב לקארון, אך מאוחר מידי להתחרט עכשיו.
\\\”האם יצאת מדעתך?\\\” קול רועם דורש, והיא מורמת מעלה על ידי ידיים חזקות ומיוצבת כנגד חזה שרירי.
היא מכריחה את עיניה להיפכח. הגבר שמביט בה מלמעלה בכעס בעל שיער ארוך ושחור כמו שמי הלילה, חלק ונעים כמשי. עורו חיוור כעצם ועיניו כחולות כים. אפו ישר ונאה ושפתיו מלאות וצבען מרמז קצת ורדרדות. היא מרימה את ידיה ומניחה על פניו, אך נראה שהמים הניגרים ממנה לא פוגעים בו כמו שפגעו בה.
\\\”האדס,\\\” היא אומרת בקול חלש ועייף, הכל עדיין כואב כמקודם, אך ניראה שמגע עורו עוזר. היא מביטה בידיה ומופתעת לגלות שהן החלימו.
הוא כועס עליה, ללא ספק, אך המגע שלו עדין. אין עליה ולו תפר בגד אחד, אך הוא לא מעיף מבט ולא שולח ידיו – רק מקרב אותה אליו ומשתמש בגלימתו כדי לספוג את המים השורפים מפניה. \\\”כן, אלה מטורפת, אני האדס.\\\”
היא לא התכוונה לפגוש אותו, רק להתחבא במימד שלו עד שתוכל לחשוב על תוכנית פעולה טובה יותר. אבל היא מיד מחבבת אותו. תחושה רגעית וילדותית שאינה זוכרת כמותה.
היא מחביאה את פניה בחזהו ומשחררת אנחה מרוצה, מוכנה ללכת לאן שיקח אותה. כך או כך כוחותיה הדלים שנשארו לה אוזלים ממנה במהירות.
\\\”שמי הוא פרספונה,\\\” היא אומרת לפני שפניו מטשטשות מולה ואפלה מוחלטת יורדת על עיניה.

אשת המוות (חלק 1)
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (2)

נהדר.
מרגישים ניסיון בכתיבה שלך.
למרות שזה רק קטע , זה נכתב בסגנון של ספר.
מעריך מאוד

26/09/2017 23:28

בהתחלה לפני שקראתי חשבתי שהפרק ארוך מדי, אבל כשסיימתי לקרוא התאכזבתי שזה קצר מדי. אהבתי מאוד.

27/09/2017 03:00
סיפורים נוספים שיעניינו אותך