האהבה הראשונה

1977 11/08/2020 49 צפיות 4 תגובות

סתיו 92
אני בן חמש-עשרה. מתגורר עם המשפחה בבניין שבו נולדתי.
כל החברים ורוב השכנים כבר מזמן עברו לאיזור החדש שנבנה כעשר דקות נסיעה.
בשלב מסויים התחיל נורא לשעמם מהסיבה שכנער מתבגר לא הייתה שום אטרקציה אז הלכתי לשחק כדורסל בקבוצה מסודרת. שיחקנו בליגה, טוב שלא היה אפשרי לרדת לליגה נמוכה יותר…
בתיכון שבו למדתי לא הייתה מישהי שהתרגשתי ממנה. לא היה לי מעגל חברים שאוכל לצאת איתם ואולי אז להכיר מישהי. גם כבן חמש-עשרה, אתה רחוק שנתיים מרישיון נהיגה… ואז, באחד הערבים, אבא שלי שאל לאן היינו רוצים לעבור מפה. אמא שלי שלפה מקומון כשבעמוד האחורי תמונה של פרויקט מגורים שנמצא באותו איזור ש׳כולם׳ עברו להתגורר בו. כולם מיד הסכימו.
אני לעומת זאת, הצעתי לעבור להתגורר בעיר אחרת. חשבתי על ראשל״צ, ת״א או אפילו הרצליה והתחלתי להרצות עד כמה משעמם פה ולא טוב פה. אבא שלי רצה לסוע ולבדוק את האיזור החדש כשיומיים אח״כ הוא כבר עידכן אותי שעוברים לאיזור החדש מאחר שיהיה קשה מידי לעבור לעיר אחרת. בכל זאת אנחנו שישה נפשות במשפחה. טוב חשבתי, הכל עדיף על האיזור הנוכחי.
פרויקט המגורים החדש הוא בעצם ארבע בניינים בחצי עיגול עם מדשאות מתחתיו.
אני זוכר את יום המעבר לבית החדש.
——
קיץ 93
כשאבא שלי החנה את האוטו, ישבו בגינה שמתחת לבניין שלוש נערות בנות ארבע עשרה.
זכורה לי התחושה שפה לא יהיה משעמם רק שלא תיארתי לעצמי עד כמה טוב זה יהיה…
בימים הראשונים אני הייתי זה שעזר לאמא שלי להתארגן. אחיי הגדולים היו בצבא ואף אחד לא ציפה מאחותי הקטנה בת האחת-עשרה, לפרוק ארגזים.
באחד הפעמים כשהלכתי לקנות משהו לאכול, ישב בגינה מישהו עם גלשן. ״מה קורה? אני רן,״ כשבאינסטינקט צעדתי לכיוונו, התיישבתי לידו וזהו, מהנקודה הזאת הפכנו לחברים הכי קרובים שיש לחודשים הבאים. החופש הגדול שבדיוק החל, גרם לי באופן שהפתיע אפילו אותי, להפתח להכרויות ולדבר עם אנשים שאני לא מכיר כשכנער בן חמש-עשרה, זה לא דבר פשוט. אבל זה עבד ועבד לטובה, אני ורן התחברנו מאוד. הוא הציע לי ללכת לים, חמש דקות הליכה מהבית, לגלוש, אבל אני מצידי לא ידעתי לגלוש. הוא נתן לי את הגלשן הישן שלו ומאותו היום הגענו לים בכל בוקר לנסות לתפוס גלים.
באחד הערבים הוא הזמין אותי אליו. הכרתי את המשפחה שלו ויצאנו למרפסת.
הוא נפתח במהירות וסיפר שהוא ׳דלוק׳ על השכנה שמתגוררת בבנין ליד כשלפתע, היא יצאה למרפסת בתיזמון מדהים. היא רק חייכה ואמרה ״היי״.
״זאת שני,״ לחש לי רן
״זאת שאתה דלוק עליה?״ שאלתי.
״כן,״ ענה רן.
״יפה יפה,״ עניתי.
מידי בוקר היינו הולכים לים ואז יושבים למטה בגינה ומדברים. נפגשים אצלי או אצלו ומאזינים למוסיקה. המוסיקה ששלטה אז הייתה כמובן הדיסטרושן של שנות התשעים. האלבום הכפול של גאנס, השחור של מטאליקה, הראשון של נירוונה ו TEN של פרל ג׳אם.
ערב אחד הוא התקשר וסיפר שהוא דיבר עם שני ושהיא מזמינה אותנו אליה. חברות שלה היו שם. מבלי לחשוב יותר מידי נפגשנו למטה, ועלינו לשני..
שם הכרתי את שתי החברות של שני, מיכל ועדי. ילדות יפות!
שיחקנו אמת או חובה. ואז כמעט כל ערב היינו נפגשים ׳למטה׳. זכור לי שחבר׳ה בגיל שלנו היו עוברים ליד הבניין ופשוט מגיעים ויושבים איתנו. אני חייב לציין שכולנו היינו ילדים טובים.
הגענו למצב שבין שמונה לשתים-עשר חבר׳ה נפגשים כמעט כל ערב אצלנו בשכונה. הייתה אוירה מדהימה על סף משכרת של קיץ עם ילדים יפים שיושבים, מדברים וצוחקים, זכור לי שהייתי כל כך מאושר שלא חשבתי כל כך על מישהי מהבנות כשכן ידעתי שרן מתכנן לבקש דייט משני, והוא ביקש, והיא הסכימה. הייתי מאושר בשבילו ואפילו במתח. הם יצאו…
למחרת הוא סיפר לי שהיה נחמד בסך הכל. לא היו אמירות שהוא סיפר לי עליהן, שום דבר מיוחד. ערב אחד כשהייתי אצלו הוא פתאום זרק לי: ״נראה לי ששני דלוקה עלייך.״ מצד אחד הייתי המום לשנייה אבל מצד שני, מוחמא מאוד.
האינסטינקט שלי היה ״מה פתאום״ ו ״מאיפה הבאת את זה?!״ הוא טען שכשאנחנו יושבים למטה והוא מסתכל עליה, הוא רואה שהיא בעצם מסתכלת עליי, והוא צדק!
למחרת החברה שלה, מיכל, שאלה אותי האם יש לי חברה, ״כי שני חושבת שאתה חמוד!״. באופן אישי זה היה מחמאה ענקית אבל מצד שני, רן.
באותו הערב ישבנו אצלו במרפסת והוא איחל לי בהצלחה, והוסיף את המשפט הכי מפרגן ונכון שיש: ״ עדיף אתה מאשר איזה מישהו שאנחנו לא מכירים.״
מאותו הערב, בכל פעם כשהיינו יושבים למטה עם כל החבר׳ה, הייתי מחכה לרגע שכולם יילכו כדי שאני ושני נישאר לבד. טיילנו שעות, דיברנו, כל ערב ולא הפסקנו להסתכל האחד על השניה. כעבור כשבועיים כבר הייתי מאוהב! וזכורה לי ההרגשה הזאת. זה רגש חזק, וכשזה מגיע בגיל ההתבגרות זה אפילו יותר חזק.
הפכנו מאותו הרגע לזוג שהכל סובב סביבו. מידי ערב התאספנו חבורה של אנשים כשאני ושני במרכז העיניינים.
לא נתנו לנו כל כך שקט ופרטיות אבל זה אולי בגלל שלא חיפשנו את זה.
הזמן היחידי שהיה לנו יחד היו הטיולים הרגליים מאוחר בלילה בין אחת-עשרה ל שתיים בלילה. לא זכור לי כל כך על מה דיברנו אבל כן זכור לי שכעבור כמה שבועות שלא הפסקתי לדבר, לא יצאו לי המילים מהפה. היא כמובן שמה לב לזה ולכן שאלה אותי מדוע אני שקט, רק שלא הייתה לי תשובה. בדיעבד אני יודע שהרגש היה חזק ופתאום הרגשתי שמעניינים אותי דברים אחרים לגביה ולא כל כך הנושאים שדיברנו עליהם עד כה. זאת הייתה הרגשה מוזרה. לא רציתי שהערב ייגמר אבל מצד שני הלכנו והלכנו עם שקט מחריש אוזניים. למחרת
נפגשנו כולם בים כשבערב יצאנו כולם לבלות.
אלו היו ימים שהתאהבתי חזק יותר ויותר בשני, וכך במשך חודשיים.
לקראת סוף החופש הגדול היא ביקשה להיפגש לבד. האמת היא שלא הייתי לחוץ אבל כן ידעתי שזאת מאין שיחת ׳יחסינו לאן׳… נפגשנו אצלי בבית, והיא אמרה שהיא רוצה יותר לבד (אני והיא) כי היא לא מקבלת ממני תשומת לב כשכל החברים מסביב. היא צדקה כי עד אז לא יזמתי שום מפגש בנינו שהוא רק אני והיא כשלכל מקום הגעתי עם החברים שלי כשגם ביליתי איתם לא מעט זמן. ידעתי שהיא אוהבת אותי ואולי ההרגשה הזאת הייתה לי כביטחון שהכל בסדר.
חוץ מזה, במבט לאחור כן הייתי מאושר מעצם זה שכל כך הרבה אנשים מחמיאים לי ויוצאים לבלות יחד כשכל זה אחרי תקופה שהייתי משועמם בשכונה הקודמת.
אני זוכר המון סיטואציות שבהם אני מחבק את שני ואנחנו הולכים יד ביד אבל תמיד ישנם עוד חברים מסביב. ותמיד כולם צוחקים ואוירה מדהימה אבל לא הייתה בעצם אינטימיות וזה מה שהפריע לשני.
כשהתחלתי להבין את זה, התחלתי ליזום מפגשים שהם רק אנחנו כמו סיבוב בעיר או בילוי בים. הבילוי בים זכור לי יותר בעיקר בגלל שבאחת הפעמים נכנסתי למים כשאז הגיע בחור שאני מכיר מהשכונה הסמוכה… הוא השפריץ עליי מים והתקדם לעברי. שאלתי אותו לשלומו כי זהיתי אותו מהשיכבה של שני. הוא סימן משהו כמו ׳לא משנה׳ עם היד… לא הבנתי בהתחלה אבל אז כשהסתכלתי מימיני ראיתי חמישה נערים יושבים בחוף כשאחד מהם מחזיק מקל בידו. המשכתי לדבר איתו במשך עוד שניים-שלוש דקות ויצאתי מהמים. יומיים אח״כ הלכתי לשחק כדורגל עם החברים כשאז הגיע מישהו ושאל האם אני החבר של שני, עניתי שכן ואז הוא אמר לי שיש בחור בשם ערן שהוא והחברים שלו מתכוונים לתפוס אותי ו ״לכסח אותי במכות!״. למה? שאלתי, והוא רק אמר שהוא (רועי) מאוהב בשני והוא כנראה מקנא…
ואז חשבתי לעצמי שאיזה מזל שאני לא בנאדם אלים אחרת הייתי חוטף מכל החמישה. שבועיים לפני החזרה ללימודים אירגנו מסיבה מאולתרת כשאחריה שני נסעה לסופ״ש בטבריה עם עדי והמשפחה שלה. באותה מסיבה ביקשתי משני ׳חברות׳ באופן רשמי. היום זה נשמע לי פטאתי אבל היי, הייתי נער מאוהב ובמצב כזה הכל כשר. היא אמרה בטח אבל בוא נחגוג כשאחזור מטבריה. זה היה ערב כייפי אבל האחרון בקיץ החלומי הזה.
למה אחרון? למחרת התקשרה אליי מישהי מהשכבה. שאלה אם אפשר לקפוץ לביקור. כשהגיעה הסתבר לי שהייתי קצת תמים לגבי מטרת הביקור כשאני חשבתי שאולי היא רוצה לדבר על החזרה ללימודים או שסתם התגעגעה כי בילינו המון יחד בשנת הלימודים הקודמת, לפני המעבר לדירה החדשה.
בדיעבד, היא התגעגעה מאוד ורצתה תמיד שיקרה בנינו משהו והיא ציפתה שאני אזום וכשזה לא יצא אל הפועל אז היא החליטה לעשות זאת, רק שהיא נתקלה בנער מתבגר שמאוהב עד מעל לראש, אבל זה לא מנע ממנה להביא אותי למצב שאני שוכב במיטה כשהיא מעליי והופ אנחנו בסיטואציה אינטימית. ולא, לא קרה כלום.
אמרתי לה שיש לי חברה ושאני מצטער שחכיתי עד לשנייה הזאת לומר לה את זה…
מצד אחד היא הייתה מופתעת אבל מצד שני היא הרגישה הקלה ואמרה שעכשיו ברור לה למה לא התקשרתי אליה במשך כל חופשת הקיץ. כעבור עשר דקות היא כבר הייתה על האוטובוס כששתי דקות אחר כך רן התקשר, סיפרתי לו.
השבעתי אותו שלא יספר לאף אחד.
בערב התקשרתי אליו ושאלתי האם הוא סיפר למישהו, הוא אמר שהוא מצטער אבל ׳זרק יציאה׳ למיכל. מאותו הרגע נכנסתי לסרטים שזהו, ששני יודעת מזה והסיפור בנינו נגמר. בדיעבד מיכל לא סיפרה אבל זה הייתי אני שעשה מזה בלאגן שלם. לשני זה לא הזיז אבל אני החלטתי שרן הרס לי ובכך פחות או יותר הסתיימו היחסים ביני לרן. הבעיה שלי הייתה שהתעסקתי בזה יותר מידי ושני שחזרה מסוף שבוע בטבריה, קיבלה פתאום שי אחר.
כעבור כמה שבועות כשהמפגשים בנינו התמעטו, היא התקשרה אליי וביקשה שניפגש כי היא רוצה לדבר איתי. נפגשנו, היה שקט כשפתאום לא היה אף אחד שיפריע, שיצחק, שיחליף נושא. היא רק אמרה שכדאי שניפרד. קיבלתי חום בגוף אבל מיד עניתי: ״גם אני חושב כך,״ מה שכמובן היה ההיפך הגמור ממה שהרגשתי.
כעבור יומיים הגיע היום הראשון של בית הספר.
הייתי הרוס אבל אופטימי. ידעתי שהיא עדיין אוהבת אותי ושאני יוצא למסע להחזיר אותה אליי, והפעם, רק אני. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד.
כל ה״חברים״ שלי פתאום התגודדו סביבה. כולם משום מה הרגישו נוח
להתקשר אליה, לקבוע איתה וכן, גם לחזר אחריה.
מתוך חמש עשר החבר׳ה שהיו סביבנו, רק שניים היו שם כשנפרדנו.
יום אחד נסעתי לאימון כדורסל וכשחזרתי שאלתי את אמא שלי האם מישהו התקשר. התרגלתי שישנה רשימה ופתאום, כ ל ו ם…. ואז אמא שלי אמרה לי:״ ראיתי את שני ומיכל הולכות עם רן וקובי, לכיוון הבית של קובי.
זה כבר היה יותר מידי בשבילי ובאותו הרגע החלטתי שאני עוזב את קבוצת הכדורסל ונותן הכל כדי להחזיר אותה אליי, רק שהסתבר שלחצתי קצת יותר מידי כי היא הלכה והתרחקה ממני. השיא היה שבוע לאחר מכן כשביום השני של ראש השנה, חזרתי הביתה עם אבא שלי מבית הכנסת כשאני שומע צחוקים מאחת הקומות העליונות. נסיתי לראות מהיכן הרעש ואז קלטתי את החלון של שני פתוח ומישהו עומד עם הגב לחלון.
כשנכנסתי הביתה מיד התקשרתי לשני. היא ענתה כשברקע אותם צחוקים ודיבורים
״היי, מה שלומך?״ שאלתי.
״סבבה, תשמע אני קצת עסוקה, יש לי כאן המון אורחים.״ היא ענתה.
״מי?״ שאלתי. ואז היא נתנה לי רשימה של כל השמות של ה׳חברים׳ שבילינו איתם את הקיץ.
״אפשר להצטרף?״ שאלתי בייאוש.
״לא יודעת, גם ככה כולם עוזבים עוד מעט…״ היא ענתה. וכך מאותו הרגע מצאתי את עצמי יותר ויותר בבית.
המשפחה שלי לא זכרה אותי מבלה כל כך הרבה זמן בבית מאז שעברנו לבית החדש. הייתי שבור כשלבינתיים הסתבר לי שמישהו מהחבר׳ה הציע לה דייט,
היא סרבה. כעבור חודש, אחד מהחברים היותר קרובים שלי התקשר אליי ושאל אם זה בסדר שהוא יציע לה לצאת איתו לאירוע. ״אבל שום דבר בקטע רציני״ הוא הבטיח. ״ברור״ עניתי לו. ״זה תלוי בה.״ הם יצאו. למחרת בבוקר התקשרתי לחבר לשאול איך היה. הוא אמר לי רק שהיא מדהימה, חכמה וכל כך יפה אבל שזה היה בתור ידידים.
אני זוכר שחלמתי עליה המון. הגעתי למצב שאני רושם בכל בוקר אם חלמתי או לא.
בסוף החודש יצא שחלמתי עליה עשרים ושלוש פעמים מתוך כשלושים לילות!
לא חושב שהגזמתי בחיזור אחריה כי אני לא כזה, אבל כעבור מספר שבועות, כן הבנתי שזה יהיה בלתי אפשרי.
לאט לאט מספר חברים חזרו להתקשר ולבלות איתי יותר והפכנו לחבורה של ארבעה חברים שמבלים כל הזמן ביחד.
בנסיעה לאילת (נסיעה לילית באוטובוס) מישהו מהבית ספר של שני זיהה אותי. הוא שאל אותי למה נפרדנו. עניתי לו שאין לי מושג. ואז הוא ענה בחוסר טאקט: ״ אל תדאג, יש לה המון מעריצים…״ כעבור עוד כמה חודשים (כשאני עדיין מאוהב בה קשות) יצאתי עם חברים כשבחזרה ראיתי אותה בכניסה לבניין מתנשקת עם מישהו. זה היה נורא. סיוט. אני זוכר שלא דיברתי יומיים אח״כ.
כעבור כמה חודשים כשהיינו בנתק מוחלט היא התקשרה וביקשה להפגש. היא שאלה האם אני עדיין אוהב אותה, עניתי שאהבתי אותה עד שראיתי אותה מתנשקת עם מישהו אחר. כמובן שזה לא היה מדוייק. אני עדיין אהבתי אותה אבל גם קצת כעסתי, הייתה לי הרגשה שהיא רצתה שאראה אותה מתנשקת עם מישהו אחר.
שבוע מאוחר יותר אני התקשרתי. נפגשנו, צחקנו עד דמעות אבל הפעם היא סירבה לחדש ת׳קשר.
ואז שוב היא ושוב אני…כשזה הרגיש שאלו יותר משחקי אגו.
ואז הייתה הפסקה של כמה חודשים שלא התראינו כשבמשך כל הזמן הזה הייתי מאוהב בה ולא הפסקתי לחשוב עליה.
ערב אחד שזכור לי במיוחד היה ערב אביבי עם ריחות הדרים, ישבתי במרפסת ופשוט שקעתי במחשבות עליה והתפללתי שהיא תצא למרפסת, רק שבמקום זה שמעתי ציחקוקים, נעמדתי לראות מי זה וראיתי אותה ואת החבר החדש שלה הולכים יד ביד מהכניסה לבניין לרכב שלו. הם נסעו ואני פשוט לא הבנתי איך היא המשיכה הלאה כל כך מהר?
עלו בי מחשבות שאולי היא לא אהבה אותי כמו שאני אוהב אותה? אולי היא הייתה סתם ״דלוקה״ עליי?
עד היום יש את השירים שזורקים אותי לתקופה הזאת: אוסף הבלדות של אלטון ג׳ון, אוסף הבלדות של הסקורפיונס, האלבום של The Bangles ואפילו תקרית הספגטי של גאנס.
תקופה לא קלה לילד בן 16…
———-
קיץ 95
במשך כל התקופה הזאת לא התראנו כשבקיץ 95 התגייסתי לצבא.
במשך כל הטירונות עדיין חשבתי עליה. כשהגעתי לבסיס הראשון הכרתי מישהי. המחשבות על שני פחתו ורק כשהגעתי לחופשות בבית, הייתי ננעל ומתמלא בתקוות שאפגוש אותה במקרה, אבל זה לא קרה…
———
קיץ 97
כעבור שנתיים עברתי לבסיס אחר כששם הכרתי את החברה הראשונה שלי מאז שני כשהשנתיים הראשונות היו כייפיות עד שהשתחררתי. כעבור חצי שנה גם היא השתחררה והחלטנו שהיא תעבור להתגורר אצלי. בנתיים עברנו להתגורר באיזור אחר באשדוד. באחד הערבים, הלכנו לאכול בנאפיס שהיה אז מקום חדש ומאוד פופולארי וכשהתיישבנו, קלטתי פתאום את שני בכבודה ובעצמה, ממלצרת. התפללתי שהיא לא המלצרית שלי והיא אכן לא הייתה אבל היא כן הגיעה לומר שלום. החברה שלי שאלה אותי מי היא ועניתי: האהבה הראשונה שלי (אבל אין לך מה לדאוג)
——–
קיץ 2000
מצד אחד אני והחברה שלי חגגנו שלוש שנים יחד אבל מצד שני, הסתדרנו פחות ופחות ואפילו החלטנו לעשות את יום כיפור בנפרד.
אחרי אחד מהויכוחים, היא נסעה חזרה לבית הוריה בחיפה וקבענו שנדבר במוצאי יום כיפור.
בנתיים… אמא שלי פגשה את ההורים של שני איפשהו בעיר. כשאמא שלי חזרה הביתה היא סיפרה לי שאמא של שני אמרה לה ששני בדיוק דיברה עם אמא שלה עליי… אמא שלי, נתנה לאמא שלה את המספר פלאפון שלי… ושני התקשרה. הייתי מבולבל מאוד.
*בכל ערב כיפור באשדוד, אלפי אנשים מגיעים לרחוב המרכזי בעיר. משעות הערב עד שעות הבוקר. כולם מבלים שם על המדשאות או בטיולים הלוך-חזור.
באותה שיחה שני שאלה האם אני עדיין עם החברה שלי. אמרתי לה שנפרדנו כי מאוד סיקרן אותי לדעת מדוע היא שאלה, ואז היא שאלה האם אני רוצה להפגש בערב כיפור.
עניתי שבכיף! ושאני כבר לא יכול לחכות. התרגשתי, רק שאז, שנייה אחרי ארוחה מפסקת כשהחג בדיוק נכנס, דפיקות בדלת… החברה שלי נכנסה ואמרה ברומנטיות: ״לא יכולתי להשאר כל כך רחוקה ביום כזה מיוחד.״
הלכנו כולם, ההורים ואחים שלי עם בני הזוג לבית הכנסת כשבסיום התפילה הלכנו כולנו באופן אוטומטי לכיוון הצומת כשלשנייה עוד קיוויתי שלא אפגוש את שני הרי היו שם אלפי אנשים אבל היא אז היא הגיחה לכיווני. כל כך יפה, כל כך חיובית…
פתאום הייתה סיטואציה שמצד אחד שלי עומדת שני ומצד שני החברה שלי. אחותי שקלטה את העניין, חיבקה את החברה שלי ולקחה אותה משם.
״מה שלומך?״ היא שאלה כשפניי היו מתנצלות ובליווי נשימה עמוקה: ״בסדר, תראי… היא הפתיעה אותי דקה אחרי כניסת החג ולא יכולתי להתקשר ולעדכן אותך.״ עניתי. היא חייכה, העיפה מבט לכיוון החברה, אמרה שלום לאחי ואחותיי ואמרה בחיוך ממיס: ״אין בעיה, הכל בסדר. צום קל.״ הסתובבה ונעלמה בין האנשים.

קיץ 2003
שנתיים חלפו מאז שנפרדתי מהחברה שהכרתי בצבא כשמיד לאחר הפרידה, שכרתי דירה במרכז ת״א. זאת הייתה שנה משוגעת כשאחריה חזרתי לבית ההורים שלי באשדוד.
שבוע אחר החזרה לאשדוד יצאתי למילואים וכעבור כארבעים יום במילואים החלטתי להתקשר לשני. היא הייתה מאוד מאושרת לשמוע ממני.
קבענו להפגש.
אני זוכר שנסעתי לאסוף אותה, לא התרגשתי, אולי כי לא היו לי רגשות אליה אבל כשהגעתי לשכונה שבה התגוררתי בעבר והיא עדיין, אחזה בי התרגשות מטורפת!
חכיתי לה שתי דקות שהרגישו כמו שעתיים.
נסענו לבית קפה בחוף הים, היא סיפרה שהיה לה מישהו אבל הם נפרדו ואני סיפרתי קצת על השנה בת״א ועל התכניות לעתיד. כעבור שעתיים נפרדנו לשלום וקבענו שנהיה בקשר. היא התקשרה אליי כעבור שבוע ושוב נפגשנו אבל לא יזמנו משהו מעבר.
וזאת הייתה גם הפעם האחרונה שראיתי אותה…
——–
אביב 2006
עברתי להתגורר בארה״ב.
חבר טוב שלי התגורר בלוס אנג׳לס. האח של אשתו הוא אחד מהחבר׳ה שחוו איתי את תקופת הקיץ ב 93. אבל הוא גם מאלו שנעלמו כשאני ושני נפרדנו.
דיברנו בטלפון והסתבר שהוא היה מאוהב בה באותה תקופה. אבל הפרט הכי מעניין היה, שהוא אמר לי שכ ו ל ם היו מאוהבים בה באותה תקופה! וואלה, לא ידעתי…
——-
עידכון מ-2020:
את הפוסט הזה כתבתי בטיסה הראשונה שלי מישראל לארה״ב באפריל 2006. לא כל כך הצלחתי להרדם בטיסה אז ישבתי וכתבתי…
ב-2015 כשאני כבר נשוי למישהי שהכרתי פה, החלטתי לפתוח בלוג, באתר אחר שנסגר לבנתיים, ולפרסם את הפוסט הזה.
היום, יולי 2020 אני נשוי פלוס 3. מתגורר במרכז ארה״ב ויש לי בית קפה (די פופלארי)
לפני כמה שבועות נכנסתי לאינטרנט כדי לחפש מישהו ישראלי שהגיע אליי כלקוח. הבטחתי לו שאשמור על קשר כשאז…צצה לי התמונה של שני! הם עובדים באותו התחום.
יצרתי איתה קשר. התעדכנו. התכתבנו קצת. והבטחנו לשמור על קשר. ו-אהה, היום היא נשואה פלוס 4.

האהבה הראשונה
דרוג הסיפור 1 | 1 מדרגים

תגובות (4)

1977 יקירי-
כבר העלית בעבר, ממש לא מזמן, בדיוק את הסיפור הזה.
אין שינוי, אין עריכה, פשוט העתק-הדבק.

קיבלת בפעם הקודמת תגובה איכותית. קבוקי התייחסה בפרוט רב למרכיבי הסיפור.
מחקת את תגובתה, והעלית את הסיפור שוב. מה העניין?

אין לי עניין להגיב לתוכן הסיפור, זהו לא תחום ההתמחות שלי.
אתה כן כותב שונה ומעניין ובוגר.
אז: “תחדש לי, תרגש אותי, רפי…”

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

12/08/2020 17:05

    האתר הזה נועד להעלות סיפורים או בשביל להתקבל לאנשהוא? תעדכן אותי כי חשבתי שזה בלוג שבו כל אחד יכול להעלות סיפורים על דעת עצמו.
    ואם אין לך משהו מעניין לומר, פשוט תדלג.

    14/08/2020 00:39

אהלן :)
באסה שמחקת את התגובה שלי :) אני מקווה שלא נפגעת ממנה. אני משקיעה מאוד בתגובות שאני כותבת, ולעיתים יושבת למעלה מרבע שעה, עשרים דקות כדי לדייק את הדברים בצורה נעימה, ישירה ומלמדת. חשוב לזכור שביקורת באה לא להרוס אלא לבנות. או כמו שאמר יפה שם-טוב האבי: באים להרים.

מקווה שלמרות שמחקת את התגובה המושקעת שלי (ואפילו לא עשית בה שימוש כך נראה, כי אכן הסיפור זהה לחלוטין לקודמו), שהיא תהיה לך לעזר בסיפורים הבאים שתכתוב. בהצלחה!

13/08/2020 20:41

    שלחתי לך הודעה עם בקשה לתת לי דוגמאות למשפטים שלא צלצלו לך טוב באוזן אבל כנראה שלא קיבלת את המייל. תבדקי בבקשה בג׳אנק, אולי המייל שלי עבר לשם באופן אוטומטי.
    אני לא חושב שאני צריך לשנות את הדרך שבו בניתי את הסיפור. בהמלצתך כן הוצאתי 99% מהשימוש בסוגריים והפכתי את המספרים למילים (עשר במקום 10) ועוד כמה שינויים קטנים.
    אגב, כן שמרתי על התגובה שלך במחשב ואני אנסה ללמוד מזה בעתיד. אני כותב חוויות בשביל הכיף ולא בניסיון להתקבל לאנשהוא ולכן כשמישהו קורא את הסיפור ואז נתקל בתגובות כמו שלכם, הוא/היא יחשבו פעמיים אם להשאיר תגובה… לכן אבקש לא להגיב יותר לסיפורים שלי. שוב, תודה על העצה, הפנמתי.

    14/08/2020 00:37
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך