רוקמת החלומות
זה הסיפור היחיד באתר שנמצא תחת התגית 'אקטיביזם'. גאווה?

הורמון האהבה – פרק 11 (18+)

זה הסיפור היחיד באתר שנמצא תחת התגית 'אקטיביזם'. גאווה?

בערב יום שישי, היא הסתגרה בביתה. את אחורייה טמנה עמוק בתוך ספת העור החומה והישנה שרכשה ביריד “יד שניה” כשעברה להתגורר בדירה. בטלוויזיה הוקרן סרט מזדמן עם חטיפות, יריות ופיצוצים. היא כבר יכלה לנחש שהשחקן האנגלי הקירח ההוא שוב יצא ללא פגע משמעותי וינצח את הרעים. על שולחן העץ הנמוך שהיה צמוד לספה, היא כבר פרסה את נייר הocb. כמעט שנה עברה מאז שגלגלה, וחשש קל עלה במחשבותיה, אך הוא נעלם לחלוטין לאחר השאיפה השלישית. מפאת מגבלת התקציב, נאלצה לערבב את החומר עם טבק מחפיסת הסיגריות היחידה שמצאה טמונה באחת מן מגירות המטבח. נייר גלגול וחפיסת סיגריות כמעט ריקה. המזכרות האחרונות מרובי שנותרו בדירה. היא תהיה חייבת לבקש מאביה שיעביר לה עוד כסף לחשבון הבנק, בכל זאת, זה לא שהיא עבדה, והחומר האיכותי שרכשה אתמול לא היה זול.

שאריות האפר לכלכו את חולצתה השחורה, אבל לא היה לה אכפת. היא הרימה את עצמה בקושי מן הספה, ופנתה לכיוון חדרה. מבין אוסף התקליטים, שמרביתם היו שייכים במקור להוריה, לא מצאה משהו שיצליח להנעים את זמנה כראוי בעודה תחת ההשפעה. היא אספה מן החדר רמקול נייד ולק בצבע אדום-כהה ולאחר מכן, שבה לסלון. היה לה רצון משונה להאזין למנגינות פופ מראשית שנות ה2000, וכך עשתה. בעוד צלילי Baby One More Time החלו לבקוע מהרמקול, היא כבר הייתה במלאכת גלגול חדשה. כאשר סיימה, החלה למרוח את הלק באופן הכי פחות מרושל שיכלה. רגע לפני שבריטני החלה להודות שבדידותה הורגת אותה כעת, היא החליקה בטעות מגבולות אחת מציפורניה והחלה להתפרץ בבכי. כיצד תוכל לתקן את הטעות המרה? היא, בניגוד לזמרת, כבר לא האמינה שמישהו יהיה שם ויעניק לה סימן. או שהסימן של שארלוט היה למעשה הלק שהצליחה לפקשש. אם כן, היה זה ללא ספק סימן לא חיובי. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניה. לפחות על המסך כלום לא קרה בין השחקן האנגלי הקירח וג’ניפר לופז, למרות שהיה ניכר כי דמותה של ג’ניפר ממש רצתה. לאחר כמה דקות, היא הצליחה לעצור את זליגת הדמעות הפתאומית מעיניה. היא פשפשה בנייד שלה וגילתה שאף אחד לא התעניין לשלומה באותו ערב שישי. כדי להזכיר לאנשים את קיומה, היא שלחה סרטון של כלבלבים חמודים לכל מני אנשים, כולל לקיילה ולג’יימס. ג’יל לא זכתה בכבוד, במיוחד לא הערב, כשהיא כנראה באמצע מעשה התעלסות עם באק.

איך יכלה להיות כה טיפשה? הרי ברור שבחורה כמו ג’יל לא יכולה להיות באמת חברתה. המטרה שלה הייתה להתקרב אליה כדי לגנוז ממנה את באק. לא שהוא באמת היה שלה. אך איזו מן ‘חברה’ זוממת על אדם שמעורב רומנטית עם חברתה? הדמעות שוב זלגו על לחייה. ג’יימס הגיב לה על הסרטון בשורת סמלילים ‘בוחקים’. היא נאנחה. הלוואי והיה זה אדם אחר. למען האמת, זה מגיע לה. כל תוצאות הסיפור המטופש הזה היו על אחראיותה. למה בכלל שכבה עם באק?! בסדר, אז הוא נראה טוב, אך הוא לא עשה דבר שהיה שווה פתיחת רגליים בפגישה הראשונה, או בכלל. אבל עברה שנה! שנה מאז שהייתה עם מישהו בסיטואציה דומה! היא קיללה את הטבע על שהעניק לה צרכים. אולי יש דרך לשלוט בהם? למתן אותם? היא תשאל את גרין ביום רביעי. בעצם למה שתשאל את גרין שאלה כזאת? זה לא יהיה לעניין והוא שוב יביט בה במבט המשונה הזה מהלילה בו התעלפה. היא הביכה את עצמה מספיק. למרות שבמשרדו הוא היה נחמד מספיק כדי לא להזכיר לה את שעוללה בלילה ההוא. לא שזו הייתה אשמתה, בכל זאת, היא התעלפה. הוא כנראה הבין זאת, או שאולי בכלל שכח. בטוח שכח, הרי מה אכפת לו ממנה? רק לג’יימס אכפת ממנה, לפחות מבין האנשים שהכירה באוניברסיטה הישועית המחורבנת הזו. רצף המחשבות שלה נגדע כאשר שמעה דפיקה בדלת. אולי הזמינה דבר-מה ושכחה? אם זה רוצח, הלוואי שיגאל אותה מייסוריה ובמהרה. לפחות לרוצח יהיה התענוג לבצע את חשקו בה כשברקע שאקירה כבר מזמרת על כך שירכיה לא משקרות. היא דמיינה את סופה הקומי וצחקה. אולם כאשר פתחה את הדלת, לא עמד שם רוצח, אלא אחותה. אמילי הסיתה מפניה את העשן ששארלוט כיוונה אליה, ספק אם בטעות או בכוונה, “ככה נראים ערבי השישי שלך?” תהתה ופסעה אל תוך הדירה.

“אם הייתי יודעת שאת מגיעה הייתי מכינה לך גם אחד”, היא נעלה את הדלת ולקחה שאיפה כמעט אחרונה.

“תכבי את המוזיקה הנוראית הזאת”, אמילי תפסה מקום על הספה.

“סליחה, את רוצה לשמוע קצת באך או בטהובן?” שארלוט שוב הצחיקה את עצמה.

“אני לא רוצה לשמוע כלום”, היא כיבתה את הטלוויזיה באמצעות השלט שנח לצדה.

“את גם מזמינה את עצמך לדירה שלי, וגם מחליטה איך המצב יתנהל כאן”, שארלוט התיישבה לצדה ושוב הפנתה את העשן לכיוונה, “אני בכלל בהלם שאת זוכרת איפה אני גרה”, היא נשענה אחורה במקום מושבה.

“אני לא, בגלל זה שאלתי את אבא”, אמילי חטפה את הפילטר שנותר בפי אחותה וכיבתה אותו על הצלוחית הקטנה שכבר הונחה על שולחן העץ הנמוך לשם כך.

שארלוט כיבתה את המוזיקה, “אני רעבה”, היא קבעה וקמה משם לכיוון המטבח.

“את לא הולכת לשאול אותי למה אני כאן?” אמילי עקבה אחריה במבטה.

“לא יודעת, בטח יש איזו סיבה לא מעניינת”, היא עברה מגירה-מגירה בחיפוש אחר חטיף.

אמילי נאנחה וקמה לכיוון המטבח גם היא, “יש מחר הפגנה מחוץ לאוניברסיטה”, היא עמדה במרחק רב ממנה.

“אוקי, ו?” שארלוט המשיכה בחיפוש, הפעם בארונות המטבח התחתונים.

“סתם, חשבתי שאולי תרצי להגיע”, היא שילבה את זרועותיה.

“על מה ההפגנה בכלל?” היא מצאה שקית ‘סניידרז’ וקרעה אותה על השיש במטבח.

“זה משנה לך? העיקר שלא תסתממי פה לבד ותראי בני אדם”, אמילי אמרה.

שארלוט טחבה כמות מרשימה של ‘סניידרז’ לפיה, תוך כדי נעיצת מבט מגוחך באחותה.

“אם את לא רוצה, לא צריך”, אמילי המשיכה כשלא זכתה למענה.

“על מה ההפגנה? אני לא הולכת להפגנה על דברים שאני לא מאמינה בהם”, היא המשיכה לטחוב עוד ‘סניידרז’ לפיה בזה אחר זה.

“קיום מדיניות רווחה, ביטוח בריאות לכולם, את יודעת, סוציאל-דמוקרטיה אמתית, כמו שיש בצרפת ובעוד כמה מדינות נורמליות”, אמילי הסבירה בעל כורחה.

“לא תהיה פה סוציאל-דמוקרטיה, זאת מדינה קפיטליסטית מדי”, שארלוט הפתיעה אותה באמרתה העניינית.

“העולם לא התקדם בזכות אנשים פסימיים”, אמילי חייכה.

“אני גם ככה לא אזרחית אמריקאית”, היא חזרה לכיוון הסלון והשליכה את עצמה על הספה.

“ואם בעתיד תהיי?” אמילי הרשתה לעצמה לחפון בידה כמה מן ה’סניידרז’ בשקית השרועה על השיש.

“אז כשאני אהיה, תקראי לי להפגנות שלך”

“זאת לא הפגנה שלי”

“אז של החברים השמאלנים-רדיקלים שלך”, שארלוט השעינה את רגליה על השולחן הנמוך.

“סטאנפורד מגדיר את עצמו כשמאל מתון למיטב ידיעתי”, היא חייכה אליה.

“סטאנפורד?” שארלוט תהתה.

“פרופסור גרין, המרצה שלך”, היא צחקה.

“למה הוא מארגן מחאות? חסר לו עומס בעבודה?”

אמילי שתקה ונגסה ב’סניידרז’ שנותרו בידה.

“טוב, אני גם ככה צריכה להשתזף קצת, תראי איזו לבנה אני”, היא הפנתה את תשומת לבה של אחותה לחלק העליון בזרועותיה, שהיה בהיר במיוחד, אפילו בהשוואה לשאר עורה החיוור. אמילי, שגון עורה לא היה בהיר מדי ולא שזוף במיוחד, הנהנה בהסכמה.

“לאסוף אותך לשם?” אמילי שאלה.

שארלוט כיווצה את עיניה בחשדנות, “אני לא רגילה לכל הנחמדות הזו”, אמרה.

“אז כן או לא?” אמילי הלכה לשטוף את ידיה בכיור משאריות החטיף המלוח.

“כן”, שארלוט ענתה.

“בסדר. רק אל תיבהלי, אני אוספת חברה מאוד טובה שלי גם בדרך לשם”, אמילי הרגישה צורך לציין.

“הדבר היחיד שאני נבהלת ממנו הוא שיש לך חברות”, שארלוט צחקה.

“כי לך יש בשפע”, אמילי גיחכה והביטה אל כיוון הצלוחית עם שאריות הפילטרים.

שארלוט נאנחה והדליקה שוב את הטלוויזיה.

“תהיי מוכנה כבר מחר בתשע”, היא הלכה והמתינה ליד דלת הכניסה לדירה, “ותפתחי לי את הדלת”, הוסיפה.

“המפתחות ליד הדלת, תפתחי לבד”, היא בכל זאת הכריחה את עצמה לקום כדי לנעול אחריה.

“מה זה?” היא תהתה לפתע, “את קוראת את ‘גאווה ודעה קדומה’?” היא הבחינה בספר שהונח על המדף מימין לדלת הכניסה והרימה אותו.

“ניסיתי, הוא מרדים אותי”, שארלוט חטפה מידה את הספר, כאילו היה מדובר ביומנה הסודי.

“אז תקראי אותו לפני השינה במקום להמיס לעצמך את המוח ככה”, היא הצביעה על שקיות הניילון מלאות החומר שהונחו על אותו המדף.

שארלוט גלגלה את עיניה ופתחה את הדלת בעצמה כדי לזרז את אחותה החוצה מדירתה. “לילה טוב גם לך”, אמילי אמרה בדרכה החוצה.

“גם לך ולסטאנפורד”, שארלוט הניחה קשר רומנטי בין השניים, במיוחד אחרי שאמילי לא הוסיפה אף מילה עד שהדלת נסגרה מאחוריה.

את בוקר יום שבת היא החלה באדישות מסוימת. היא לא הייתה טיפוס של הפגנות. למעשה, היא מעולם לא נכחה באחת כשהתגוררה בצרפת. החרטה על כך שהסכימה להצעת אחותה החלה לכרסם בה. גם מה תעשה שם? היא לא מכירה את האקטיביסטים של ג’ורג’טאון, וגם לא הייתה מעוניינת בכך. לפחות השמש הפגינה את נוכחותה כפי שנאמר בתחזית. היה מן חום יבש שגרם לשיערה להסתדר בקלות ולשקיות מתחת לעיניה להעלם. היא לבשה גופייה לבנה עמוקת-מחשוף, ומכנסיי ג’ינס קצרצרים שחשפו מעט מישבנה. את שיערה היא לא אספה למרות החום, פשוט כי היה לה חבל לבזבז כך את חזותו הטבעית והמטופחת. היא נעלה כפכפי חוף לבנים שהסתתרו בחלקו האחורי ביותר של ארון הנעליים. למרות השמש הקופחת, היא כן מרחה על פניה מעט איפור. בכל זאת הייתה בה הציפייה להיתקל באיזה אקטיביסט נאה. על צווארה ענדה מצבור שרשראות כסופות. היא אפילו הספיקה להסיר את הלק שמרחה אתמול תוך כדי שעשנה, משום שאמילי מעט התעכבה. לבסוף, בסביבות 9:30, קיבלה ממנה צלצול. היא הפצירה בה לרדת כמה שיותר מהר, וכשירדה למטה, גילתה מדוע. מאחורי רכבה של אמילי, מכונית ‘פורד פוקוס’ חדשה יחסית בצבע בורדו, נוצר פקק של נהגים זועמים, חלקם צפרו בלי הרף, וחלקם אף איימו לצאת מן הרכב ולבצע בה מגוון מעשים אלימים. שארלוט אצה אל תוך המושב האחורי של הרכב כאשר הבחינה שאת מושב הנוסע הקדמי מאיישת אותה החברה עליה אחותה דיברה.

“אמרת שתגיעי בתשע”, שארלוט הידקה את חגורת הבטיחות.

“את לא מבינה אילו פקקים יש ממרכז העיר עד הכניסה לג’ורג’טאון”, אמילי החלה בנסיעה, “תכירי, זאת סנדרה”, היא הציגה את האישה הבלונדינית שישבה לצדה. האישה הייתה מבוגרת מאמילי בכמה שנים, היא ללא ספק התקרבה לגילאי ה40, אם לא עברה אותם כבר.

“שלום”, שארלוט אמרה בנימוס והמשיכה לבהות בנייד שלה.

“איזה צבע שיער יפה”, האישה החמיאה לשיערה האדום-הכהה.

“תודה”, היא הסיתה את מבטה מן הנייד וניסתה להבין את תווי הפנים של האישה. היה זה אתגר בשל משקפי השמש העצומים שכיסו את מרבית פניה. קמטי הגיל הקלים עדיין נגלו בקצוות שפתיה.

“את לומדת פסיכולוגיה אצל סטאנפורד גרין, נכון?” האישה המשיכה לפטפט עמה.

“כן, ואצל עוד כמה מרצים”, שארלוט צחקה במבוכה.

“אני בטוחה”, היא צחקה גם כן, “אותו אני פשוט מכירה”, היא הסיתה את משקפי השמש מפניה וחשפה עיניים מעט צרות בצבע תכלת. מסביבן נוצרו קמטוטי חיוך.

“סנדרה גם מרצה באוניברסיטה”, אמילי הסבירה.

“מרצה לְמָה?” שארלוט תהתה כיצד מעולם לא נתקלה בה.

“הנדסה ביו-רפואית”, סנדרה ענתה, “למרות שאני בקושי מרצה בשנים האחרונות, אני מעדיפה להתמקד במחקר”, הרחיבה.

“הבנתי”, שארלוט הנהנה. זו הייתה הסיבה מדוע מעולם לא פגשה בה ברחבי האוניברסיטה.

“איך את מסתדרת עם הלימודים בג’ורג’טאון?” סנדרה לא נתנה לשיחת ההיכרות שלהן לדעוך כה במהרה.

“די בסדר בינתיים, אני משתדלת ללמוד במהלך הסמסטר כדי להימנע מיותר מדי עומס בתקופת המבחנים”, הסבירה.

“ומבחינה חברתית?”

“לא משהו. זה מקום עם סוג מאוד מסוים של אנשים”, היא ענתה בחוסר חשק.

“כמה שאני מזדהה אתך. ההורים שלי לחצו עליי ללמוד שם כי אבא שלי היה מרצה למדעי הרפואה, וגם לי היה מאוד קשה להשתלב עם סוג האנשים המסוים שלומד שם”, היא סובבה את מבטה אחורה וחייכה אליה ישירות. שארלוט לא הרגישה בנוח עם ההתחבבות היתרה של האישה שרק זה עתה הכירה, היא אילצה את עצמה לחייך אליה בחזרה כדי שתניח לה. אכן היה נראה שסנדרה עמדה להמשיך בשיחה, אך אמילי מנעה זאת ממנה כשהניחה את ידה על זו שלה לרגע, תוך כדי שהביטה בה במבט שהיה נראה מעט זועף מכיוון המושב האחורי. סנדרה הנהנה קלות וכיסתה שוב את מרבית פניה עם אותן משקפי השמש העצומות. פרט למספר הערות שזרקו בנוגע לתנועת הכבישים העמוסה, הנסיעה עד חניון האוניברסיטה הייתה מאוד שקטה.

“כולם אצלכם במשפחה מבורכים מבחינת הגובה?” סנדרה תהתה כשהבחינה בגובהה של שארלוט לראשונה כששתיהן עמדו מחוץ לרכב.

“כן, אמילי היא הנמוכה מבין כולם”, שארלוט צחקה. אמילי עצמה הייתה בערך בגובה 167 סנטימטרים, ושארלוט התנשאה מעליה בששה. גבריאל עקפה את שארלוט בחמישה נוספים, בעוד לוקא, האח הצעיר, גירד את ה190 סנטימטרים מלמטה. סנדרה הייתה נמוכה מאמילי בסנטימטרים בודדים. אמילי לא הגיבה, היא שוב הביטה בסנדרה במבט שמטרתו לקבור את השיחה. כשהן צעדו לכיוון השדרה הראשית שהייתה מחוץ לאוניברסיטה, שארלוט שמה לב כי השתיים משתרכות מאחוריה. כשהביטה לאחור, הבחינה בכך שאמילי מסבירה משהו לחברתה בלחש, מה שמנע ממנה לשמוע את תוכן השיח. אם הן יינטשו אותה לבדה בתוך קהל האקטיביסטים, היא תחזור הביתה, אפילו אם תאלץ לעשות זאת ברגל.

“שארלי!” אמילי קראה לה לפתע. שארלוט הסתובבה והבחינה בהן מתקדמות אל עבר כיוון אחר. היא זירזה את עצמה והדביקה את הפער. שלושתן התקדמו אל עבר אסופת סטודנטים, שהיו בעיקר סטודנטיות, את חלקן היא זיהתה כי הן למדו עמה. היא הבחינה באותה הסטודנטית שחילקה לה את העלון אודות הרצאתה של אמילי. היא עמדה בראש הקבוצה וצווחה שלל סיסמאות אל תוך מגאפון. מאחורי נערת העלונים, התנוסס שלט שעליו היה כתוב: ‘ביטוח בריאות הוא זכות, לא פריווילגיה!’ בעוד המילה ‘זכות’ נכתבה באדום והודגשה מספר פעמים. גם שתי הסטודנטיות שאחזו בשלט העצום, וצרחו גם כן, היו מוכרות לה. במיוחד לאור העובדה שאחת מהן הייתה ג’יל. שארלוט גלגלה את עיניה ותכננה את חזרתה הביתה, אך אחותה וסנדרה נעלמו לה מטווח הראייה.

“שארלי, בואי!” שמעה לפתע מאחוריה. כשהסתובבה, ראתה אותן שוב. הן עמדו ושוחחו עם פרופסור גרין, שהספיק בעצמו להשתזף תחת השמש העוצמתית. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע לבן ששרווליה קופלו מעט מעל מרפקיו ובכך חשפו את זרועותיו החסונות. כפתורי החולצה שלבש היו פתוחים מספיק כדי לחשוף את השיער הכהה שצמח על חזהו הרחב. ללא ספק שמר על שגרת כושר מסוימת, כמובן מתונה הרבה יותר מזו של באק. מכנסיו האפורים היו קצרים והגיעו עד ברכיו, והוא נעל נעלי מוקסין חומות. אלמלא היו בהפגנה, היה ניתן להתבלבל ולחשוב שהוא נמצא בחופשה על חוף של איזשהו יעד אקזוטי. בנוסף, על ידו הוא ענד שעון יוקרתי מעור בצבע חום עם עיטורי זהב. הוא עטה משקפי שמש שחורים ועבים שהסתירו לחלוטין את עיניו, וחייך לכיוונה. ידיו היו טמונות בתוך כיסי מכנסיו, ושיערו האפור היה מעט מפוזר. למרות שהייתה כמעט ובטוחה שהתקיים קשר רומנטי בינו לבין אחותה, האופן שבו הם הביטו אחד בשנייה לא עלה בקנה אחד עם התאוריה. חילופי המבטים בינה ובין סנדרה כבר היו משכנעים יותר.

“אין מצב שבו לא ניתקל אחד בשני, פרופסור”, היא צחקה כאשר התייצבה לצד אחותה ומולו.

“במקרה של היום, אחותך אשמה”, הוא הוציא את ידיו מכיסיו רק כדי לשלב אותן מאחורי גבו. אולם כשהבחין שמבטה נחת על חזהו החשוף חלקית, הוא העתיק את זרועותיו השלובות לחזית גופו. היא התנערה מעט והסיתה במהרה את מבטה לכיוון אחותה. היא חשה שמבטו נעוץ בה עדיין, למרות שלא יכלה לברר היות ועיניו היו חבויות מאחורי הזכוכיות הכמעט אטומות של משקפיו.

“יש עוד אשמים בסיפור”, סנדרה הוסיפה בחיוך.

“שארלוט?” היא שמעה קול מוכר מאחוריה. לפני שהספיקה לתכנן דרך מילוט, ג’יל כבר הופיעה מעבר לכתף שלה. שארלוט התעלמה. היא העתיקה את תנוחתו של גרין, שהמשיך לשוחח עם אחותה וסנדרה, ושילבה גם היא את זרועותיה.

“חשבתי שאת לא ‘בכל הקטע של האקטיביזם'”, כבר לא הייתה לה האפשרות פשוט ללכת משם.

“אני לא, אמילי הכריחה אותי לבוא,” היא בחנה את זרועותיה הבהירות, “וזאת גם הזדמנות טובה לתפוס קצת צבע”, אמרה.

“זהו ג’יל? וויתרתן?” גרין פנה אליה כשהבחין שאף אחת לא אוחזת בשלט שעיצבו.

“חם”, היא ניגבה את מצחה הבוהק, “אנחנו מחזיקות אותו כבר שעתיים וצורחות, זה קשה”, הסבירה.

“צודקת לחלוטין, כל הכבוד לכן”, אמר לה בחיוך מלא גאווה.

“שארלוט, רוצה לצעוק משהו אל תוך המגאפון?” ג’יל שאלה.

“משהו פוליטי?” היא תהתה.

“את לא חייבת לצעוק משהו פוליטי, גם ככה ההפגנה לקראת הסוף”, ג’יל אמרה, “תצעקי מה שבא לך”, היא חייכה.

“תצעקי משהו מטופש”, סנדרה דחקה בה.

“כמו מה?” שארלוט תהתה בעוד שג’יל אספה את המגאפון מנערת העלונים והגישה לה אותו.

“‘פרויד צדק!'” גרין הציע תוך מחוות יד מחאתית טיפוסית. אמילי, סנדרה וג’יל צחקו.

שארלוט התרחקה מהם מעט כדי לא לפגוע בחוש השמיעה של אף אחד.

“איך היה בדייט, ג’יל?” היא קראה במגאפון. כולם צחקו, פרט לג’יל שחטפה ממנה את המגאפון בזעם. חיוך רברבני עלה על שפתיה של שארלוט.

“היה נחמד מאוד, אנחנו נפגשים שוב בראשון”, ענתה לה בחיוך מאולץ.

החיוך נמחק מפניה של שארלוט. סנדרה משכה את אמילי לכיוון אחותה, ובכך רמזה לה לגשת אליה. אמילי נאנחה, “שארלי”, היא עשתה את דרכה לכיוונה. גרין וסנדרה עקבו אחר המאורע מן הצד. ג’יל כבר שבה לחברותיה מהמחאה.

“אני רוצה לחזור הביתה”, שארלוט הצהירה בפניה.

“רק הגענו, את רוצה אולי שניסע למקום אחר?” אמילי שאלה.

“אני רוצה לחזור הביתה ולעשן עד שאני אשכח איך קוראים לי”, אמרה.

“מה בדיוק קרה בינך ובין הבחורה ההיא?” היא ניסתה לחקור.

“זה לא משנה, אני רוצה להתמסטל!” שארלוט כמעט וזעקה. אמילי הביטה בסנדרה שסימנה לה לוותר.

“טוב נלך, אני אתן לך להתמסטל בשקט”, אמילי אמרה לה, “אנחנו הולכות!” קראה לכיוונם של גרין וסנדרה. סנדרה הנהנה והחלה ללכת לכיוון החנייה. אמילי הלכה בעקבותיה, בעוד ששארלוט גררה את רגליה מאחוריהן.

“להתראות פרופסור גרין”, אמרה כשחלפה על פניו.

“חכי, כמעט שחכתי לומר לך”, הוא עקף אותה במהירות וחסם אותה, הוא הסיר את משקפי השמש שלו מפניו וחשף את עיניו החומות תחת עפעפיו הכבדות, “תגיעי למשרד שלי בשני בבוקר”, התכופף לפניה הנפולות וחייך.

“למה?” תהתה בעגמומיות.

“תגיעי”, הוא פינה לה את הדרך והניח שוב את המשקפיים על פניו.

הורמון האהבה – פרק 11 (18+)
דרוג הסיפור 5 | 7 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך