הורמון האהבה – פרק 12 (18+)

ג’יימס כבר התרגל לרעיון שבשבוע האחרון הפך לבן לווייתה הבלעדי בתחומי האוניברסיטה. הוא לא התנגד, מסיבות ברורות. דניאל הג’ינג’י והבחור היותר מדי גבוה שהיא אפילו לא ידעה את שמו הובסו, ידו הייתה על העליונה בתחרות השקרית ההיא על לבה. באק היה מחוץ לתמונה, ומאהבים אפשריים נוספים לא נראו באופק, לפחות לא בתוך כותלי בניין לימודי הפסיכולוגיה. ג’יימס יכול היה להיות בטוח בעצמו, לפחות לעת עתה. היא לא הלכה למשרדו של גרין באותו הבוקר. היא העדיפה לתפוס את מקומה כמה שיותר מהר באולם ולהניח מעט למחשבותיה הטורדניות מאז אותו יום שישי. אחרי שאמילי החזירה אותה לביתה, היא המשיכה לעשן תוך כדי עריכת אמבטיית קצף חמה. החלק הנורא היה שלקחה עמה גם בקבוק יין שעלה עשרה דולרים בלבד. אולם טעמו החמוץ מדי של המשקה הואפל בזכות כמויות החומר שעשנה, לכן אולי ניתן לומר שלא היה זה החלק הנורא. לא. החלק הנורא האמתי בטקס האמבטיה באותו ערב יום שישי היה אי-יכולתה מלהתאפק ולקיים מלאכת עינוגים עצמיים במחשבות עליו. אולי הייתה זו אשמת שכרון החושים, אך היא לא זכרה שמעולם חשה כך כלפי מישהו. באותם רגעי בוקר עייפים, היא החלה לפנטז שוב על האיש שהפך מאז אותו יום למושא תשוקתה. חיוך משונה וסומק הופיעו על פניה. פרופסור בראון בדיוק נכנסה לאולם, אך הדבר לא הסיח את דעתה. לבסוף, ג’יימס הניף את ידו מול פניה במעין בדיקת ערנות והיא נאלצה לשוב למציאות.

“את אדומה,” ג’יימס ציין והביט בה בדאגה. היא התנערה מעט.

“כן?” היא שאלה.

“כן, לחלוטין,” ענה.

“אני מקווה שזה יעבור עד סוף השיעור,” היא צחקה ושקעה אל תוך מקום מושבה.

“אני מאמין שכן,” הוא גיחך והמשיך להאזין להרצאה.

קיילה לא טרחה להגיב לסרטון הכלבלבים ששלחה לה בחמישי, אך שארלוט יכלה לחוש במבטה האויב עורב לה שורות אחדות מאחור. היו צחקוקים ולחשושים, היא ממש הרגישה שחזרה לגן הילדים. ג’יל לעומת זאת, ישבה באותה השורה. היא אמנם הייתה בין חברותיה, אך היא הייתה כבויה. כשפגשה בג’יימס הבוקר, הוא ניסה לשדל אותה לתת לג’יל הזדמנות להסביר. כמובן שסירבה להצעה ואף ביקשה שמעתה והלאה לא ינסה לשדל אותה לקיים עמה שום שיחת פיוס. ג’יימס ניסה להפיל את האשמה על באק. בכל זאת, הוא וג’יל היו חברים טובים, ולמרות שבאק היה מגדיר את ג’יימס כ’חבר’, ג’יימס לא היה שותף לתחושותיו. לקראת סוף ההרצאה, ג’יימס ביקש ממנה שתתלווה איתו שוב למשרדו של גרין.

“אני לא יכולה, אני עייפה מדי,” היא תירצה, “אין לי, ממש אין לי כוח לעלות,” הוסיפה כשהתחנן באמצעות מבטו.

“אקנה לך חטיף במכונה שם למעלה,” הוא ניסה לשחד. המכונה בקומת המשרדים כללה חטיפים שווי ערך לטענת ג’יימס. אף אחד לא טרח לבדוק את אמיתות הטענה. הוא היה מבין היחידים שעדיין רכשו מזון מאותן המכונות.

“תלך. אם תרצה קפה או משהו אחר-כך, אני אבוא איתך.”

ג’יימס הבין שלא יצליח לגרור אותה עמו, לכן בתום השיעור הוא פשוט הלך. “חכה לי, ג’יימס!” קיילה קראה ואצה בעקבותיו אל מחוץ לאולם. שארלוט נותרה ישובה. היא כמעט שכחה שהשיעור הבא שלה מתקיים בבניין אחר, ושקיילה נוכחת בו. היא הצליחה לקום ולגרור את רגליה, בקושי.

“מזל טוב,” אמרה לה פרופסור בראון בטון חסר הכריזמה שכה אפיין אותה.

“תודה,” שארלוט ענתה מבלי לדעת על מה בכלל זכתה באותו ‘מזל טוב’. בוודאי התבלבלה בינה ובין תלמידה אחרת. היא יכלה לשאול אותה, אך היה זה מאוחר מדי משום שכבר הודתה. ג’יימס וקיילה בדיוק חזרו מקומת המשרדים. שארלוט הביטה בו בתמיהה.

“המשרד שלו נעול,” הוא הסביר. קיילה הביטה בה שוב במבט מלא שנאה.

“לא נורא, הוא בטח יהיה פה בלילה,” שארלוט התבדחה והביטה בקיילה. קיילה הסיתה את מבטה אל הקרקע.

“כל המריבה הזאת בין שלושתכן פשוט בלתי נתפסת,” ג’יימס העז לומר.

“יש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם!” קיילה קבעה.

“אני הולכת להתחיל עם דר’ לויד, להתראות לכם,” שארלוט פנתה לדרכה.

“מאוד בוגר!” קיילה קראה. ג’יימס גיחך.

“מה? אתה לא היית כועס אם דניאל היה יוצא עם שארלוט מאחורי הגב שלך?” קיילה רטנה.

“כנראה, אבל הייתי מקבל את זה אם הייתי יודע שהיא גם מעוניינת בו,” הוא אמר ועקב במבטו אחר שארלוט המרוחקת שכבר יצאה מן המבנה והסתתרה תחת המטרייה שהצמידה קרוב מדי לראשה.

“אבל הוא לא היה מעוניין בה! הם סתם שכבו!” היא כמעט רקעה ברגלה.

“ז-זה לא בדיוק הסיפור,” ג’יימס אמר.

“אה, אז עכשיו אתה גם מכיר טוב יותר ממני את הסיפור?”

“אני מכיר את נקודת המבט של באק.”

“ומה נקודת המבט שלו בדיוק?”

“זה ביני לבינו. אם הוא היה רוצה שזה יגיע גם אליך, הוא היה מספר לך,” ג’יימס סיכם והתכוון לנוע לכיוון השיעור הבא שלו.

“למה אתה לא מספר לי? אתה גם ככה לא סובל אותו!” קיילה התעקשה. לא היה אכפת לה לאחר כמה דקות לשיעור עם לויד.

“הוא לא העניין, זה פשוט לא יהיה מוסרי מצדי,” קיילה גלגלה את עיניה למשמע דבריו ופנתה גם היא לכיוון היציאה מהמבנה.

במסגרת השיעור עם לויד, שארלוט ישבה לה לבדה. קיילה פטפטה עם הידיד החדש שרכשה, סיימון, הבחור עם כובע הגרב. שארלוט תצפתה עליהם מן הצד. למרות המראה ההיפסטרי המתנשא שלו, כשהוא שוחח עם קיילה הוא היה מלא בלהט וחיוכים. הם צחקו יחדיו לא מעט. שארלוט נאנחה, היא לא הצליחה להתרכז בתוכן ההרצאה, אך לא בגלל השניים, אלא משום שהוא השתלט שוב על מחשבותיה. התחושות הללו החלו להתפתח לפני זמן רב, אך היום ההוא היווה נקודת שיא מבחינתה. סוף-סוף הובהר לה שאלו הן התחושות, לא כבוד, לא הערכה ואפילו לא חיבה. לאחר בהייה לא מכוונת באוויר, היא הפנתה את מבטה לכיוון קיילה וסיימון. סיימון עדיין דיבר על משהו, אך קיילה בהתה בה, וכשהבחינה במבטה, היא העמידה פני מקשיבה לרֵעָהּ. בתום השיעור, היא פנתה לכיוון היציאה אך תור הסטודנטים הנמרצים עיכב אותה. “היי,” היא חשה במגע יד עדין על שכמה. כאשר הסתובבה הבחינה בסיימון ובקיילה הבלתי מרוצה. “את באמת אחותה של דר’ אמילי בארו?” שאל בחיוך. שארלוט הנהנה במבוכה.

“כמה שאני מקנא בך,” הוא התכווץ בדרמטיות.

“לא באמת,” שארלוט צחקקה.

“באמת! אני מעריץ!” הוא ענה והסיר את כובעו במפגן כבוד, “סליחה, יכול להיות שזה קצת מטריד מצדי,” הוא שם לב להבעתה המעט מורתעת.

“זה בסדר,” היא הבהירה.

“אז איך זה להיות אחותה?” הוא תהה. שלושתם כבר הצליחו להידחק אל מחוץ לכיתה.

“בתור אחות, היא קצת פחות מישהי ששווה להעריץ,” הם התמקמו להם במרכז מסדרון הכיתות. היא שילבה את זרועותיה.

“טוב, יש משפט שאומר שאסור לפגוש את הגיבורים שלך,” הוא חבש בחזרה את הכובע, “למרות שהיא הייתה מאוד נחמדה בהרצאה האחרונה שלה,” הוא חייך.

“כאילו כן, בתור בן אדם, יש כמה אנשים שמחבבים אותה,” שארלוט סיכמה.

“יש להן סכסוך אחיות,” קיילה עמדה בשתיקה זמן רב מדי.

“לא ממש סכסוך,” שארלוט תיקנה.

“מה הכוונה?” מבטו שיקף התעניינות אמיתית.

בתגובה, שארלוט משכה בכתפיה והתכוונה ללכת לדרכה. נושא השיחה היה אינטימי מדי עבורה. בכל זאת, היה זה אדם שזה עתה פגשה. היא צעדה בחזרה לבניין לימודי הפסיכולוגיה לבדה. הגשם נחלש, אך היא עדיין נאלצה להתמגן ממנו באמצעות מטרייתה. היא עמדה להיכנס למבנה כאשר שמעה לפתע קול מוכר קורא בשמה, “שארלוט!” היא העמידה פנים שלא שמעה את קריאתו והאיצה את קצב צעדיה. היא התפללה שיוותר וימשיך בדרכו, אך הוא הצליח לצמצם את הפער. הוא לבש מעיל צמר ארוך בצבע שחור שתיפקד כחלק מחליפה משום שמתחתו ענד עניבה וחולצה מכופתרת לבנה. מכנסיו תאמו לצבע המעיל. ידו האחת אחזה במטרייה וידו השנייה הייתה טמונה בתוך כיס המעיל.

“שלום, פרופסור,” ענתה ונמנעה מלהביט בו. תמיד ידעה שהיה רם, אך לפתע הוא היה נראה לה עצום-ממדים.

“לא הגעת למשרד שלי הבוקר,” אמר. הוא הקפיד לפסוע במרחק-מה ממנה.

“נכון! שכחתי,” העמידה פנים, “אבל מאוחר יותר עליתי למשרד שלך ולא היית שם,” שיקרה.

“כן, התעכבתי במעבדה, אבל לפני הרצאות השעה הראשונה הייתי שם,” מזווית עינה, יכלה להבחין בכך שחייך. היא שתקה, הם בדיוק נכנסו למבנה.

“תעלי עכשיו,” הוא ניער את מטרייתו והרחיק אותה מגופו. המים היו משחיתים את מעילו היוקרתי.

“עכשיו? יש לי שיעור עכשיו,” היא ניערה את מטרייתה באופן דומה.

“זה לא ייקח יותר משתי דקות. חוץ מזה, אני יכול לכתוב לך אישור על כך שגזלתי מזמנך,” הוא כבר החל לצעוד לכיוון המדרגות.

“אני באה,” היא השתרכה מאחוריו.

הוא עצר לפתע במחצית דרכם במעלה המדרגות והסתובב לכיוונה.

“מה?” היא פיגרה בכמה מדרגות מאחוריו.

“הכל בסדר איתך?” שאל לפתע.

“כן, הכל מעולה, למה?” היא הסיטה מקבץ שיערות תועות מפניה.

“כולך סמוקה,” הוא ציין, “את מרגישה טוב?”

“כן, מרגישה מעולה,” היא עקפה אותו במהירות והמשיכה במסע המדרגות המפרך.

“את בטוחה?” הוא המשיך לטפס בעקבותיה.

“כן, בטוחה לגמרי, סתם חם לי בגלל העלייה, והסוודר הזה מחניק,” היא התייחסה לסוודר הצמר האדום שלבשה. הוא הנהן, אך מבטו נותר לא משוכנע.

כשהגיעו לקומת המשרדים, וגרין החל לפתוח את דלת משרדו, פרופסור האריסון בדיוק חלף על פניהם. “צהריים טובים, גרין,” איחל לו, בעוד שממנה התעלם לחלוטין. לאחר שנכנסו, הוא מיהר לפתוח את חלון המשרד כדי לאוורורו. הוא הסיר את המעיל והניח אותו על משענת כיסא העור המשרדי שלו. שארלוט עמדה שם, ידיה היו שלובות זו בזו בחזית גופה. הסומק הבעיר את אוזנייה.

“את רוצה כוס מים?” שאל כשהבחין בה. היא הנהנה בחוסר רצון. לרוב לא הייתה מסכימה, אך לא הייתה לה ברירה, היא חשה נורא.

“תשבי בבקשה,” אמר בדאגה. היא עשתה כפי שביקש. הוא פנה לכיוון מכונת המים ומזג לה מים קרים אל תוך כוס קלקר שיועדה למשקה חם.

“תודה רבה,” היא חטפה את הכוס מידו והניחה אותה על השולחן לרגע כדי להסיר מעליה את הסוודר המחניק. הוא כבר היה ישוב, מבטו היה נעוץ במסך המחשב. היא לגמה את תכולת הכוס במהירות. מיד לאחר שהניחה את הכוס הריקה על השולחן, הוא הביט בה בחיוך. “את מוכנה?” שאל.

“לְמָה?” היא צחקה בבלבול.

הוא לא ענה. הוא שלח את ידו למגירה היחידה בשולחן והוציא ממנה מסמך ממוסגר. הוא הניח את תעודת ההצטיינות הממוסגרת על השולחן מולה.

“מה?!” היא אחזה את התעודה בידיה. חיוך עצום עלה על פניה.

“כל הכבוד, שארלוט. זה מגיע לך,” אמר.

“אין לי מלים! תודה רבה!” היא המשיכה לבהות בתעודה בהלם.

“האדם היחידי לו את חייבת את תודתך, הוא את,” הוא הזדקף בכיסאו והביט בה בגאווה.

“עדיין, תודה! תודה, גרין!” מבטה נותר מאושר והמום.

“רק קיבלת את ההצטיינות וכבר את מבטלת את המעמד האקדמאי שלי?” הוא צחק.

“מה?” היא לא הצליחה להבין.

“קראת לי ‘גרין’,” הוא גיחך.

“אוי, סליחה! סליחה, פרופסור!” החיוך ירד במהרה מפנייה. ההלם נותר.

“זה בסדר,” הוא שוב צחק, “אם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיף שהסטודנטים יפנו אלי בתור ‘סטאנפורד’ בכלל, אך זה ‘לא תואם את מעמדי כמרצה’.”

“זה יהיה מוזר לקרוא לך פשוט ‘סטאנפורד’,” היא הניחה את התעודה על הסוודר שפרסה על ברכיה.

“כן, כי זו לא הנורמה שאנחנו מכירים, אבל יש בתארים הללו מן צביעות שקשה להתרגל אליה,” הוא התרווח במושבו לכמה רגעים ואז חטף מבט בשעון היד השחור שלו, “אני מתנצל, השיעור שלך כבר החל. לכתוב לך אישור?”

“כן!” היא כמעט זינקה ממקום מושבה. את התעודה והסוודר אחזה בידיה, ואת ידית המטריה תלתה על זרועה המקופלת. הוא הניח את האישור על השולחן מולה. כתב ידו היה בלתי קריא, אך די היה בחתימתו בתחתית האישור כדי להבין שהייתה סיבה מוצדקת להיעדרותה.

“תודה רבה, סטאנפורד,” היא צחקה ופנתה לכיוון הדלת.

“אין בעד מה, סטודנטית מצטיינת,” הספיק לענות לפני שהיא נטשה את משרדו.

היא לא יכלה לדעת בוודאות, משום שלא הייתה בקרבתה מראה, אך היא חשה שהבערה נטשה את פניה. בזכות האישור, יכלה להרשות לעצמה שלא למהר. לרוב לא היו מונעים ממאחרים כניסה, אך כדי להימנע ממבטו הזועף של המרצה, תמיד היה עדיף להכין אישור אם חלפו יותר מעשר דקות מתחילת ההרצאה. ג’יימס שמר לה מקום לצדו. לאחר שסיימה להתכוונן במקום מושבה, היא נופפה בפניו עם התעודה.

“ברוכה הבאה למועדון!” אמר לה בראוותנות. מישהו מהספסל מאחור בדיוק העז להקיש את אצבעו על כתפה בעדינות.

“מזל טוב, שארלוט,” ג’יל חייכה אליה קלות כשהפנתה את ראשה אחורה.

“תודה,” היא לא טרחה להשיב לה במחוות חיוך והסתובבה חזרה.

ג’יימס הביט בשארלוט במבט מעט מאוכזב, אך במהרה המשיך לסכם את ההרצאה.

“אני עדיין אדומה?” שאלה אותו לפתע.

“לא, בכלל לא,” הוא הביט בה לשנייה. שארלוט הנהנה והניחה לו להמשיך לסכם, היא הרי תצטרך את סיכומו.

מאוחר יותר באותו היום, שארלוט וג’יימס הלכו לכיוון הקפיטריה, שם הם נתקלו באחותה, והחברה ההיא שלה, סנדרה. הן עמדו בתור ושוחחו עם מרצה קצוצת-שיער שבחירותיה האופנתיות לא היו נשיות במיוחד.

“מזל טוב, שארלי,” אחותה אמרה לה מרחוק כאשר הבחינה בה מתקרבת. שארלוט כבר הספיקה לשכוח מקיום הקשר הרומנטי בינה ובין גרין.

“אחותך כבר יודעת?” ג’יימס תהה משום שזכר שהיה ביניהן נתק מסוים.

“יש בינה ובין גרין משהו, הוא בטח סיפר לה,” שארלוט לחשה.

“יש ביניהם ‘משהו’?” ג’יימס היה מבולבל. שארלוט הנהנה בביטחון. נראה היה שרצה להוסיף ולשאול אותה דבר נוסף, אך התחרט כשכבר עמדו בעורפן של אמילי וחברותיה לתור.

“מזל טוב!” סנדרה הסתובבה לכיוונה ואמרה בחיוך.

“תודה,” היא ענתה בחיוך דומה. האישה קצוצת-השיער לא טרחה להסתובב לאחור, במילא לא הכירה אותה.

“אני גאה בך,” אמילי הניחה את ידה על כתפה לכמה רגעים. מבטה של שארלוט הפך אדיש לפתע. אמילי הסתובבה בחזרה משום שתורן של המרצות להזמין הגיע.

“ניקח את הקפה החוצה?” ג’יימס שאל לפתע.

“ואיפה נשב בדיוק? כל הדשא רטוב,” היא ענתה והביטה לכיוונו רק כדי להבחין בבאק וג’יל משוחחים על כוס קפה באחד מן השולחנות.

“שהם ישבו בחוץ,” שארלוט אמרה ברוגז.

כאשר הגיע תורם, שארלוט הזמינה את המשקה הקבוע נטול הקצף שלה, בעוד ג’יימס החליט להתפרע ולהזמין שוקו חם ב’סגנון צרפתי’, כפי שהופיע בתפריט הענק על הקיר. שארלוט בחנה את המשקה שלו. “זה אמור להיראות כמו מרק שבבי שוקולד?” הוא תהה כשהבחין במבטה הבוחן בספל.

“ככה מגישים שוקו בפריז, לא בכל צרפת,” היא הסבירה ועטפה בידיה את ספל הקפה שלה.

“נגיד להם לתקן את שם המשקה?” הוא התלוצץ.

“זה לא באמת משנה, גם ככה אמריקאים מכירים רק את פריז,” הוא הסכים עם האמירה בשתיקתו. שניהם פסעו באיטיות אל עבר שולחן פנימי שהיה רחוק משולחנם של ג’יל ובאק בקצה החלל. הם כבר הספיקו לשים לב אליהם כשעוד עמדו בתור, אך במקום לגשת, או לומר מילה, הם פשוט הביטו בהם עד שהניחו את ספליהם והתיישבו בשולחנם. שארלוט העיפה בהם מבט, אך השניים כבר שבו לשוחח ולהביט אחד בשנייה.

“הם נראים מוזר ביחד,” שארלוט הרימה את ספלה ללגימה.

ג’יימס משך בכתפיו, “הם דווקא די מתאימים,” הוא חימם את כפות ידיו סביב הספל. שארלוט הביטה בו במבט מאיים, לכן הוא נאלץ לתקן, “לפחות מבחינת החזות, הם מתאימים,” אמר בזהירות. שארלוט נאנחה ולגמה לגימה נוספת.

“הוא נראה יותר טוב ממנה,” היא אמרה.

“לפי אילו סטנדרטים?” ג’יימס גיחך ולגם לראשונה מהשוקו.

“איך השוקו?” היא ניסתה להחליף את הנושא.

“טעים מאוד! אני מתחרט שלא ניסיתי את השוקו הזה קודם לכן,” הוא שיבח את המשקה, “למה את חושבת שהוא נראה יותר טוב ממנה?”

“לא נכנס לזה. היא פשוט רגילה מדי,” היא ענתה.

“ובאק לא?” הוא תהה. היא שתקה והמשיכה ללגום מן הקפה שלה. ג’יימס לא ניסה שוב לדלות ממנה תשובה משום שהבין שדבריה נבעו מקנאה רעילה. “שארלוט, א-אני תהיתי לגבי משהו,” הוא אמר לפתע.

שארלוט לא ענתה, היא רק הפסיקה לבהות בבאק וג’יל בשיפוטיות והתמקדה בפניו.

“אולי את צריכה לצאת עם מישהו אחר כדי להניח לעניין,” הוא הציע.

“רעיון מדהים! עכשיו תגיד את זה לגברים באוניברסיטה,” היא התרגזה בייאוש. ג’יימס הנהן בחשש. הוא לא יכול היה לאזור אומץ כשעיניה הביעו זעם מעין זה. הוא הניח לנושא והמשיך ללגום מהשוקו הצרפתי, שהיה למעשה פריזאי. ג’יל ובאק בדיוק קמו והלכו לכיוון היציאה. המבטים של ארבעתם נפגשו כאשר השניים חלפו על פני שולחנם של שארלוט וג’יימס, אך מילה לא נאמרה.

הורמון האהבה – פרק 12 (18+)
דרוג הסיפור 5 | 5 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך