רוקמת החלומות
אני מודה שקצת התכווצתי תוך כדי כתיבת החלק האחרון בפרק זה.

הורמון האהבה – פרק 7

אני מודה שקצת התכווצתי תוך כדי כתיבת החלק האחרון בפרק זה.

היום היה שמשי ובהיר בפריז. כן, בפריז. זה הגיוני, כי היא עמדה ממש מתחת למגדל אייפל, בעוד סוס רתום למרכבה הסתובב סחור וסחור סביבה. לפתע, הסוס עצר ובעקבות כך, גם המרכבה. מן המרכבה, שקודם לכן, הייתה נראית לה כמרכבת רפאים, פסע החוצה אדם לבוש בגלימה בצבע שחור. האיש לבוש הגלימה היה סוחר, היא פשוט ידעה זאת. הוא הניח בידה משקפי ראייה שהיו נראות משומשות ושעון יד יוקרתי, מהסוג שאביה היה עונד. שארלוט הביטה במשך כמה רגעים בפריטים, ואז הביטה חזרה בדמות המשונה. הדמות לא היססה ושלחה ידיה לכל כיסי בגדיה של שארלוט במטרה למצוא אמצעי תשלום. לאחר שלא הצליחה למצוא אף לא פרוטה, הדמות העיפה את הפריטים מכף ידה של שארלוט, והם התנפצו לרסיסים על הקרקע. מיד לאחר מכן, הדמות השליכה מעל ראשה את הגלימה. הסוחר לא היה סוחר, וגם לא איש, אלא אחותה, אמילי. אמילי הייתה נראית רזה וחטובה יותר מתמיד, שיערה החום והבוהק החל להתנוסס הצדה בשל סערה שהחליפה בן-רגע את מזג האוויר הנעים והמלטף. עיני השקד הכהות שלה, דקרו את שארלוט במבטן המאוכזב. פתאום אמילי רקעה ברגלה. בעקבות חבטת רגלה של אמילי באדמה, מגדל אייפל החל לקרוס אל תוך עצמו. קריסת המגדל גרמה לסדק באדמה שמתחתיו. הסדק התקדם במהירות לכיוונה של שארלוט, ואמילי כבר הספיקה להעלם. במקום לנוס על נפשה, שארלוט חיפשה אחר המשקפיים והשעון הסדוקים מתחת לרגליה, אך גם הם נעלמו כלא היו. אסופת אנשים התארגנה לה באזור, וכולם חיכו שהסדק יגיע אליה ויבלע אותה. בשלב זה, שארלוט ניסתה כבר לנוע משם במהירות, אך האנשים הלא מוכרים, בעודם זועקים לה בבוז, החלו להשליך עליה, באופן משונה למדי, ספרים עבי כרס. המכות שספגה, מנעו ממנה כל יכולת להושיע את עצמה, והיא נפלה אל תוך הסדק שכבר נפער לרווחה מתחת לרגליה.

קול אישה מתוק ומעצבן בליווי מנגינה עוד יותר מעצבנת גדעו את חווייתה. הייתה זו המוזיקה שהיא בחרה כמנגינת הרינגטון של הנייד שלה כשעוד התגוררה בצרפת והייתה תלמידת תואר ראשון. כאשר העיפה מבט לכיוון החלון ראתה שעדיין היה חשוך בחוץ. היא נאלצה לגרור את עצמה מחוץ למיטתה משום שהנייד שלה הונח על שולחן הכתיבה הישן מתחת לחלון.

’04:32?!’ היא תהתה כשראתה את השעה על גבי מסך המכשיר. הצלצול המעצבן שוב החל לנגן. שמה של אחותה, גבריאל, התנוסס על גבי המכשיר. שארלוט נאנחה ואילצה את עצמה לענות לשיחה. מצד אחד, היא שמחה סוף-סוף לשמוע מגבריאל לאחר שבוע שלם ללא קשר עמה בגלל אותו כנס אמנים ארור. אולם מן הצד השני, היא מאוד רצתה להמשיך לישון.

“שארלי!” קולה של גבריאל צווח מבעד למכשיר.

“קצת הערת אותי”, שארלוט הגיבה תוך כדי פיהוק בלתי נמנע.

“מצטערת, אבל הייתי חייבת לשמוע ממך כמה שיותר מהר!”

“איך היה?” שארלוט שאלה.

“מאוד משעמם, את אפילו לא מבינה עד כמה משעמם. אחרי יומיים שם, סטפאן התחיל לצחוק על האמנים הזקנים מול הפרצוף שלהם, ובגלל שאין להם חוש הומור, את יודעת רובם פריזאים רציניים כאלה, הם התלוננו עליו למארגנים של הכנס והם כמעט העיפו אותנו. בסוף זה לא קרה, והאמת שקצת היינו עצובים בגלל זה”, היא פירטה.

“נשמע מקסים. אני מאוד מקנאה”

“לא את לא. איך בוושינגטון? הבנתי שקורה איתך משהו בשבוע האחרון”, הטון המתלוצץ של גבריאל השתנה לטון אפוף דאגה.

“לא קורה איתי כלום, זה פשוט שבוע גרוע”, היא קבעה.

“שמעתי שהתעלפת היום”, גבריאל אמרה.

“ממי כבר הספקת לשמוע?” הטון העייף של שארלוט השתנה.

“אמילי”, גבריאל ענתה.

“איך אמילי יודעת?”

“לא יודעת, אולי היא מהאנשים האלה שמעודכנים בכל דבר שם. בכל מקרה, את בסדר שארלי? את צריכה לדבר? אני מרגישה קצת אשמה שנעלמתי לך ככה לשבוע”

“זה בסדר, אני מתנחמת בידיעה שסבלת שם”, היא לגלגה בהומור.

“תודה לך! תמיד כאן בשביל לנחם!” גבריאל צחקה.

“את בנהיגה עכשיו?”

“כן אנחנו בדיוק חוזרים הביתה. סטפאן מוסר לך ד”ש”

“שלום שארלי”, בעלה של גבריאל דיבר אל תוך הנייד של רעייתו מתוך נימוס.

“תמסרי לו גם”, שארלוט ענתה באפאטיות. לא היה לה שום דבר נגד סטפאן. למעשה, היא חיבבה אותו, ונראה כי החיבה הייתה משותפת, אך באותם הרגעים, לא היה לה חשק לפצוח בשיחת סתם עמו בשעה כה מאוחרת.

“הוא קיבל. אז תספרי לי, אם הכל בסדר, למה התעלפת בסביבות שתיים בלילה באוניברסיטה?” גבריאל תהתה.

“לא יודעת, כנראה יותר מדי אלכוהול. ראיתי איש עומד בחושך, ועלה לי רעיון מאוד חכם לראש, פשוט לרוץ לכיוון שלו, בלי שראיתי אפילו מי זה, ונפלתי כי איבדתי את ההכרה, וזהו. מפה לשם, גם מסתבר שזה היה אחד המרצים שלי, פשוט לא יכולתי לראות שזה היה הוא בחושך”, היא תיארה.

“למה שתרוצי לכיוון של מישהו שאת לא מכירה באמצע הלילה? את רצית שיחטפו אותך? שירצחו או יאנסו אותך?”, גבריאל קבעה.

“כן, משהו בי לא בסדר”, שארלוט הסכימה.

“אז למה עשית את זה?” גבריאל הכירה את אחותה הצעירה ממנה בשנה טוב מדי, והיא ידעה שאפילו מאחורי המעשים נטולי המחשבה שלה, הסתתרה שאיפה כלשהי, אולי מעוותת, אך מוצקה.

“לא יודעת, יכול להיות שרציתי לברוח מאיזה משהו מטומטם שיש לי היום בערב”, שארלוט ענתה.

“ומה זה הדבר המטומטם הזה?”

“דייט שאני לא רוצה ללכת אליו”, שארלוט ענתה בחוסר רצון.

“אז תבטלי אותו”, סטפאן שהאזין לשיחה בזמן שנהג, הפציר בה.

“זה לא עובד ככה”, שארלוט כמעט והחלה להתייפח.

“אז איך זה עובד? אם את לא רוצה לעשות משהו, אל תעשי אותו. זה מאוד פשוט”, סטפאן הוסיף.

“תן לי”, רעייתו התעקשה.

“אני חוזרת לישון, אין לי כוח לחשוב על זה שוב”, שארלוט אמרה.

“לא, חכי. שארלי, למה את חייבת ללכת לדייט הזה?” גבריאל שאלה בקול עדין במיוחד, כמעט לוחש.

“כי עשיתי משהו מטומטם, והבטחתי לעצמי לתקן אותו”

“ומה היה המשהו המטומטם האחר?”

“דייט. אחר. כאילו, עם אותו הבחור, אבל לא משנה. אני מנתקת, סליחה”, היא ניתקה את השיחה. במשך מספר שניות היא פשוט עמדה במקום ובהתה בעלטה, אך לבסוף, היא חזרה להתכרבל במיטתה עד שנרדמה שוב. בקושי.

בסביבות שמונה בבוקר, שוב אותה המנגינה קטעה את תנומתה. היא בחרה לא לענות כדי לנסות שוב לחזור לישון. אולם לאחר סיום הצלצול הראשון, הגיע הצלצול השני, ואחריו השלישי, ואז כבר לא הייתה לה ברירה, אלא לזנק מהמיטה. למה לעזאזל היא שכחה להשתיק את הנייד אחרי השיחה עם גבריאל?

הייתה זו אדלין. שארלוט שאפה אוויר רב לתוך ראותיה לפני שהצליחה להכריח את עצמה לענות לטלפון.

“היי אמא”, שארלוט נשפה החוצה את האוויר האגור בגופה.

“זה אבא מתוקה, אני לא מוצא את הנייד שלי פשוט כל היום”, ג’רארד הסביר. היא כמעט זעקה מאושר למשמע קולו המאנפף של אביה.

“היי אבא”, היא ענתה בנחת.

“אני מבין שאת מתעלפת לך באמצע הלילה באוניברסיטה”, הוא גיחך.

“רכילות במשפחה עוברת יותר מהר משהתעלפתי אתמול”, היא הגיבה.

“את יודעת איך זה אצלנו. מה שלומך?”

“אם לא הייתם מעירים אותי כל כמה שעות, אני חושבת שהיה מצוין”, היא ענתה.

“כן, גבריאל סיפרה לי שהיא העירה אותך באמצע הלילה כי היה לה משעמם בנסיעה הארוכה בחזרה הביתה”

שארלוט צחקה.

“אני מצטער שאנחנו לא יכולים להיות שם לידך. שאני לפחות, לא יכול להיות שם”, הוא היה נשמע מודאג למדי.

“זה בסדר אבא, יש לי את אמילי שתספר לכולכם מה קרה, אבל לא תטרח אף פעם בעצמה להתקשר ולדאוג”, שארלוט החלה להסתובב בדירה בחוסר שקט.

“כן, אני יודע שהיא לא באמת שם בשבילך. את לא מבינה כמה כעסתי עליה, שבמקום ללכת אליך לדירה ולדאוג לך, היא פשוט כתבה לכולנו לברר מה קורה איתך בגלל מה שקרה אתמול”, הוא הסביר.

“גם אדלין לא התקשרה”, היא ציינה במרירות.

“אמא במקלחת עכשיו, אני מניח שהיא תתקשר אליך מאוחר יותר”

“תגיד לה שלא תתקשר, שהכל בסדר”, שארלוט כמעט התחננה.

ג’רארד שתק בתגובה לכך, ואז שאל: “אז הכל באמת בסדר?”

“כן, הכל בסדר גמור. במיוחד אם תתנו לי לישון בשקט, ולא תתקשרו אליי בשעות כאלה”

“הייתי מתקשר כבר יום אחרי, פשוט גבריאל אמרה לי משהו שקצת הדאיג אותי”

“שכלום לא ידאיג, לא אותך, ולא את גבריאל, בסדר? אני בחורה בוגרת, יש לי ראש על הכתפיים. עבר עליי פשוט שבוע עמוס, אבל זהו, די, עבר”, היא הסבירה.

“היא אמרה משהו על דייט”, ג’רארד סיפר.

שארלוט קיללה את גבריאל בלבה.

“את לא חייבת לספר לי משהו שאת לא רוצה, שארלי. אבל אם את עוברת משהו, אני יכול לנסות לעזור לך”, הוא הגיב.

“הכל טוב אבא, באמת. הכל טוב, באמת שהכל טוב”, היא התעקשה.

“בסדר”, הוא נאנח בידיעה שלא הכל טוב.

“אני הולכת להתארגן, אין סיכוי שאני חוזרת לישון”, היא אמרה משום שלא רצתה לנתק לו את השיחה כפי שעשתה לאחותה.

“אני רק רוצה שתבטיחי לי שאת יודעת שאת תמיד יכולה לספר לי מה עובר עלייך. לי, לגבריאל, אפילו לאמא. אנחנו אוהבים אותך”, הוא סיכם.

“אני מבטיחה שאני יודעת”, היא חייכה מבעד לנייד.

“בסדר, לכי לך”, הוא צחק.

“ביי, אבא”, היא ניתקה את השיחה, ובעקבות כך, החיוך נשר מפניה.

שארלוט אספה בגדי בית נינוחים עמה למקלחת. היא תהתה מדוע אין ביכולתה להופיע לדייט הערב עם הבגדים הללו. מה למעשה הייתה הסיבה שנשים משקיעות זמן כה רב בהתארגנות והתייפייפות טרם דייטים לא מוצלחים, בעוד שגברים יכולים להרשות לעצמם להופיע בכל לבוש אפשרי גם לדייטים מוצלחים? אם באק לא יילבש הערב משהו שמעיד על השקעת מחשבה, לפחות מינורית ביותר, היא תעלה בחזרה הביתה ותעשה זאת ללא היסוס. לא, היא לא באמת תעשה את זה. היא לא עד כדי כך שיפוטית, וחוץ מזה, גברים אמריקאים הם לא גברים צרפתים. אופנה לא מייצגת שום ערך מבחינתם. למרות שהיה יכול להיות נחמד לצאת לדייט עם מישהו שעבורו פסגת קוד הלבוש איננה ג’ינס וחולצת פולו. שארלוט דווקא אהבה להשקיע בלבוש שלה, אך משהו בארה”ב, קצת מנע ממנה את החוויה. זה לא שבוושינגטון לא היו אנשים שהרשו לעצמם להתלבש כראוי, אלא שהיא פשוט לא הרגישה שהיא שייכת לאותו זן אנשים בבירה שהתלבשו כך. היא הייתה סתם עוד היפסטרית זרה ומוזרה.

לאחר שסיימה להתקלח, היא בחרה להקדיש זמן להכנת ארוחת בוקר, מה שלרוב לא היה לה זמן לעשות. שארלוט לא הייתה בשלנית מדופלמת, היא הכירה מתכונים אחדים ופשוטים, אולם לא היו בידה מצרכים רבים שאפשרו לה בחירה אמתית. היא בחרה להכין את המנה הכה מורכבת של ביצי עין, לצד רצועות בייקון מטוגנות וסלט חסה, שלמעשה היה הירק היחיד ששכן במקרר שלה. עם סיום הארוחה, שארלוט ניצלה את זמנה הפנוי לשם למידה וסיום מטלות. היא גילתה סוף-סוף את רזי האוקסיטוצין מהשיעור של גרין באותו יום שלישי אפרורי.

היא גילתה שההורמון, המכונה גם “הורמון האהבה”, הוא בר חשיבות הרבה יותר רחבה מזו שהיא דמיינה. הרי השם שלו די מסגיר את עיקר פעולתו, והיא אכן זכרה משהו על זה שההורמון מופרש בעת פורקן מיני, אך תוך כדי הקריאה, היא גילתה פרטים נוספים, ביניהם העובדה שלאחר משגל, ההורמון מופרש בכמות רבה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, שהוא הסיבה לכך שאנשים נוטים למעשה להיקשר אחד אל השני יותר לאחר קיום יחסים, ובנוסף הסתבר לה שההורמון גם ניתן במהלך ניתוחים קיסריים משום שהוא גורם להתכווצות הרחם, שהוא בעל משקל בהשפעת מנהיגות כריזמטית על תהליכים קבוצתיים (מה שזה לא אומר), ושהוא אף יכול לגרום לאנשים לחוש יותר אמפתיה לאחר חשיפה אליו. תהליך הייצור שלו היה פחות מעניין, אבל היא כבר התעמקה בו גם כן והגיעה למסקנה שהוא הרבה יותר מרתק מ”גאווה ודעה קדומה”.

עם כל הכבוד לג’יין אוסטן, מדובר עדיין ברומן תקופתי שכלל אינו רלוונטי לימי חייה של שארלוט. האם היא בת לאצילות הנמוכה? האם עומדים במפתן ביתה שלל חתנים אפשריים בהם היא לא חושקת? האם אמה מאיצה בה להינשא כבר וממררת את חיי אביה? אולי בחלק האחרון יש מן האמת, אך בו בלבד!

אדלין, הו, אדלין. אישה נרקיסיסטית ושמרנית למדי שאוהבת להציג את עצמה כאדם פרוגרסיבי, במיוחד באירועים חברתיים עם עמיתיה הרופאים. שש שנים קודם לכן, כאשר גילתה אדלין את זהותו המעורבת של בן זוגה החדש של שארלוט בת השמונה עשרה, הקרע שהיה בין השתיים העמיק עד נקודת אל-חזור. היא דרשה ממנה להיפרד ממנו, וכשזה לא קרה, היא התעקשה לכנותו בתור “השחום” בנוכחותו! ג’רארד גיבה את שארלוט בכל הסיפור, ויחד עם זאת, ביקש ממנה להבין את נקודת המוצא של אמה, שהייתה צרפתייה קתולית מן המעמד הבורגני. כן, צרפתייה, בורגנית וקתולית שבחרה להינשא לאדם שאמו מהגרת יהודייה ממזרח אירופה. הקלף העיקרי של אדלין כנגד האשמתיה של שארלוט בדבר גזענות. אין זה יפתיע אדם לגלות שלאחר הפרידה של רובי משארלוט, אדלין התקשרה אליה, לאחר חודשים ארוכים של נתק, כדי לאחל לה “מזל טוב” ולהגיד לה שעדיפים אחרים, במיוחד כאלה שלומדים בג’ורג’טאון, “כאלה שאינם שחומים”. באק אשבי אכן מילא את הקריטריון הזה, וכנראה שאדלין הייתה צוהלת מאושר לו הכירה את זהותו של הברנש האתלטי.

אכן לקראת הערב, שארלוט העמיקה רבות בדבר מטרותיה המשונות של אמה. למרות האישור המתמיד מן הסביבה בדבר יופייה, שארלוט מעולם לא זכתה לשמוע כינוי זה מופנה אליה מפי אמה. זו תמיד הייתה אמילי שזכתה לאותם כינויים משבחים. “אמילי יפהפייה”, “אמילי היא הגאון הפרטי שלי”, “מאמילי יש לי ציפיות ענק”, ו”אף פעם לא התאכזבתי מאמילי, ואני בטוחה שאני גם לעולם לא אתאכזב”. באחד מן הימים, בהם שארלוט התייפחה על חוסר הצדק, הייתה זו סבתה, אמו של ג’רארד, שציינה פעם בחצי צחוק שאמילי “יפהפייה” משום שהיא מזכירה לאדלין את עצמה. כנראה שאמת התגלמה בדברי האישה הזקנה, ולמרות הבנתה של שארלוט, צלקת עמוקה מעין זו, בניגוד למכה קטנה ושטחית, היא איננה ברת ריפוי.

שארלוט בחרה ללבוש שמלה שחורה, כזו לא מגונדרת מדי, אך גם לא פשוטה מדי. אותה השמלה השחורה שמתויגת כפריט חובה בארונה של כל אישה על-ידי כל סמכות אופנה אפשרית. אולם כדי לא להרגיש רע עם עצמה לאור ההסתברות הגבוהה לכישלון הערב, היא לבשה נעלי סניקרס ומעיל ג’ינס שהיה מעט רחב יותר ממידותיה. את שיערה היא אספה באופן מרושל שהחמיא לה מאוד, והפעם היא טרחה להתאפר כראוי. טרם יצאה, היא הביטה במראה והייתה מאוד מרוצה. היא יצאה מדירתה במעין חצי זינוק מאושר.

למטה חיכה לה באק, שהתעסק בנייד שלו עד הרגע שבו שארלוט נכנסה למכוניתו. באק לבש חולצה מכופתרת ומוקפדת בצבע כחול ומכנס ג’ינס לבן. שיערו הכהה דווקא לא היה מוקפד, מה שלא היה יאה לבאק. הוא הניח לנייד שלו והביט בשארלוט, חיכה לה שתאמר את המילה הראשונה.

“השיער שלך”, היא העבירה את ידה בביטחון בשיערו.

“כן, התקלחתי מאוחר והוא לא הספיק להתייבש כמו שצריך”, הוא אמר ותפס את ידה בעדינות, אט-אט הוא הניח אותה על ירכה.

“אז לאן נלך?” היא שאלה והשתחררה מידו.

“אני יודע שאמרת משהו על הפארק הזה פה קרוב, אבל חשבתי על מקום בעצמי”, הוא אמר והניח את שתי ידיו על ההגה.

“אז קדימה, אני זורמת”, היא אמרה.

“יופי, אני חושב שאת תאהבי את המקום הזה”, הוא חייך אליה.

במהלך נסיעתם באק העז להפעיל את המוזיקה שלו, מוזיקת היפ-הופ די קונבנציונלית. האמן הדומיננטי ברשימה היה פוסט-מאלון, ואולי זה פשוט היה האמן היחיד ששארלוט הייתה מסוגלת לזהות כבחורה שלא חבבה היפ-הופ. במהלך הנסיעה, שרר ביניהם שקט מביך שהזכיר לה יותר מדי את הדייט ההוא עם העטלף המת.

“אז לאן נוסעים?” היא ניסתה לחסום את השקט האימתני.

“כשנגיע תראי”, הוא חייך.

“טוב”, היא השתתקה לכמה רגעים, ואז שוב פצתה את פיה, “אפשר להעביר את השיר?”

“בטח! תשימי מה שאת רוצה”, הוא הביא לה את הנייד שלו שהיה מחובר לבלוטות’ של הרכב.

“אתה בסדר עם ‘ארקטיק מאנקיז’?” היא שאלה לפני שבחרה שיר.

“כן. האמת, שממש מתאים לך לשמוע אותם”, הוא אמר.

“מה זה אומר? זה טוב או רע?” אחד מהשירים המוכרים יותר של הלהקה התנגן ברקע. השיר על הבחור שזוחל בחזרה לבחורה שהוא עסוק מדי בלהיות שלה, מכדי להתאהב במישהי חדשה.

“את פשוט נראית מישהי שתאהב אותם. היפסטרית טיפוסית כזאת”, הוא אמר.

שארלוט שתקה, היא לא אהבה את האמירה ההיא, אבל ניסתה לא לייחס לה יותר מדי חשיבות, כי בכל זאת הייתה לה מודעות עצמית.

“נעלבת?” הוא תהה כשמבטה הופנה כלפי מטה.

“לא, הכל טוב”, היא אמרה בקושי.

חזרתה של אווירת השתיקה המביכה הייתה בלתי נמנעת. בשלב זה, הם כבר נכנסו לרובע מרכז העיר. אולם לא היה נראה כי נוף המלונות המפוארים, מסעדות היוקרה והברים המיושנים, הרשימו את שארלוט במיוחד. עיניה האדישות אכן עקבו אחר הנוף מן החלון, אך מחשבותיה היו במקום אחר.

“אז מה את עוד שומעת חוץ מ’ארקטיק מאנקיז’?” עיניו של באק התעצבו מעט למראה מעורר הרחמים של בת לוויתו.

“רובי ויליאמס, הייתי מאוהבת בו בתיכון”, היא אמרה והשיבה את מבטה לכיוונו.

“זה שדיבב את הג’יני באלאדין! רגע, הוא לא שחקן בכלל, ועוד זקן כזה?” באק היה מבולבל.

“לא, זה רובין ויליאמס. רובי ויליאמס הוא זמר בריטי”, שארלוט הסבירה.

“מה הוא שר? גם מוזיקה היפסטרית כזאת?”

“חכה”, שארלוט נכנסה לנייד שלו שוב והשמיעה את Angels.

“אוקי, כן. אני מכיר”, באק הנהן למשמע המנגינה, “אבל זאת מוזיקה קצת משעממת, לא?”

“כן, זה לא שיר שאני אישית כל-כך אוהבת, אבל כולם מכירים אותו”, היא נאנחה.

“אל תדאגי, אני לוקח אותך למקום עם מוזיקה שדומה קצת לשיר הזה”

“אני שוב לא מבינה אם זה טוב או רע”, היא גיחכה.

“אני מבטיח לך שטוב”, הוא ענה ונכנס לחנייה תת-קרקעית של בניין מפואר. לפתע הסניקרס נראו לה בחירה די שגויה, אבל כל זה היה תלוי כמובן במקום אליו הם עתידים ללכת. הרי גם שכונת ג’ורג’טאון הייתה מלאת מבנים מפוארים, שבחלקם הסתתרו ברים משונים ומקומות די נאלחים כמו מועדוני לילה של סטודנטים. היא עצרה את עצמה מלשאול אותו שוב לאן הם הולכים. לבסוף, שארלוט התכוונה לצאת מן המכונית, כאשר באק עצר אותה, רק כדי לפתוח לה את הדלת מבחוץ בצורה קלישאתית.

“תודה”, היא חייכה באילוץ. לפחות הפעם באק נמנע מלשלב את ידה בידו. היה בינהם ריחוק משונה בדרכם למעלית החניון.

“קרה לי משהו מעניין אתמול באוניברסיטה”, שארלוט אמרה בזמן ההמתנה למעלית.

“זה שראית אותי בקפטריה”, הוא צחק.

“כן,” היא חייכה והמשיכה, “אבל קרה לי עוד משהו מעניין בסביבות שתיים בלילה”

“בשתיים בלילה? נשארת שם בגלל הברים אני מקווה”, המעלית הגיעה סוף-סוף.

“כן, ברור. בקיצור, שתיתי קצת יותר מדי, אז קיילה, אני וג’יל הלכנו לתחנת המוניות דרך המעבדות”, היא הבחינה בכך שהוא לחץ על כפתור קומת הגג.

“מפחיד קצת, לא?” הוא הגיב בחוסר עניין.

“ראינו מישהו עומד ליד המעבדות, ובקיצור, התעלפתי ממש ליד הרגליים שלו”, גם היא כבר איבדה עניין בסיפור.

“זה היה ג’יימס, ואני יודע את זה כי גרין עובד על איזה פרויקט קשוח עד שעות הזויות, וכשגרין לא יכול להיות באוניברסיטה, ג’יימס מתנדב לקחת את זה על עצמו”, באק אמר.

“אז זה דווקא היה גרין”, שארלוט ענתה ברברבנות.

“מה? לא יכול להיות, אתמול היה יום ההולדת של הבת שלו, הוא דיבר על זה בערך כל השבוע”, באק אמר.

“זה מסביר הרבה”, היא אמרה לעצמה.

באק הביט בה לרגע ותהה אם לשאול שאלות בנוגע לאירוע. הוא וויתר, משום שהם בדיוק הגיעו לקומת היעד שלהם.

שארלוט ניסתה לפצח את האירוע אליו באק הוביל אותה. הגג היה מלא בסטודנטים לבנים ופריווילגים שהיו לבושים בהתאם למעמדם. באק בקלות השתלב עמם, בעוד שארלוט, שהבינה את מרות טעותה לנעול סניקרס באותו הערב, החמיצה את מבטה. באק הביט בשארלוט וסימן לה להאזין למוזיקה, שהייתה מוזיקת פופ גנרית עכשווית, לא בדיוק המוזיקה שמזכירה את השיר שהיא השמיעה ברכב בכל אופן. שארלוט הנהנה בחצי חיוך כדי שיתקדמו מהמקום הלא אסטרטגי במיוחד בו הם עמדו. הוא לפט אותה בידה והוביל אותה לפינה בה התרכזו מספר אנשים, את חלקם היא זיהתה מנבחרת הפוטבול של האוניברסיטה. מרביתם עישנו, ומשב הרוח הצליח להדוף את העשן בדיוק לפניה של שארלוט, שהחלה להשתעל.

“הנה תעמדי כאן”, באק הניע אותה מאזור משב הרוח, “תכירו, זאת שארלוט”, הוא אמר.

“היי”, שארלוט אמרה בביישנות. היא חשה בסריקות המבט של כל החבורה.

“את חברה של ג’יל, לא?” מישהי שהייתה צמודה לאחד הפריווילגים שאלה.

“כן, אני חושבת”, היא פלטה.

“אתמול זה פחות היה נראה ככה”, באק הביט בה והדליק בעצמו סגריה.

“מה זה אמור להביע?” שארלוט הביטה בו בחזרה בכעס.

חבורת הפריווילגים שינו את הבעות פניהם, לפתע שארלוט כן עניינה אותם, או לפחות היה זה הסיכוי להתרחשותה של מהומה.

“כלום, כלום. את רעבה? אני מורעב!” הוא חטף אותה משם לכיוון המזנון.

“באק, למה אנחנו פה?” שארלוט הייתה רעבה, אבל היא לא רצתה לאכול במסיבת הגג הזו. היא לא רצויה וגם לא הייתה שייכת.

“חשבתי שתאהבי דווקא את האווירה”, הוא שאף מן עשן הסיגריה, ואז נשף אותו הצדה.

“כן, עם הדבר הזה במיוחד”, היא תפסה בעוצמה את ידו שאחזה בסיגריה.

“תמיד חשבתי שאת דווקא הטיפוס המעשן”, הוא תירץ.

“אני לא רוצה להיות פה”, היא התעלמה מדבריו והפצירה.

“באמת? אבל רק הגענו”, הוא עטה הבעה תמימה.

“באמת. אני אפילו אקח מונית”, היא התרחקה ממנו, והתקדמה במהירות אל עבר המעלית.

“חכי, שארלוט!” באק כיבה את הסגריה במהירות והספיק לעקוף אותה.

“אתה עושה ממני צחוק?”

“לא, פשוט רציתי שתכירי את החברים שלי, שתתחברו! בשיא הרצינות!” הוא בהה בעיניה בתחושה שגרמה לה לחוש מעט אשמה, אך לא מספיק.

“הם לא מעניינים אותי! אני נפגשת איתך, לא איתם!” היא שילבה ידיים ברוגז ילדותי.

“כן? טוב, צודקת. נעשה מה שאת רוצה, אני מצטער. אני באמת מצטער”, הוא אמר.

“למה לא הלכנו פשוט לפארק?!”

“יש פה פארק, יש פה גם ברים טובים. בואי נלך”, הוא אמר ולחץ על כפתור המעלית.

“בוא לבר כלשהו”, שארלוט נאנחה. באק הנהן בשמחה, כאילו קיבל הזדמנות שנייה.

הם התיישבו ברכב שוב. פניה הקרינו אדישות ואכזבה. באק ישב כמה רגעים בשתיקה מוחלטת וחשב.

“אולי פשוט תסיע אותי הביתה?” היא אמרה לפתע.

“אבל אני לא רוצה שתרגישי ככה”, באק ענה.

“היית צריך לחשוב על זה לפני שלקחת אותי לפה”, היא בהתה אל מחוץ לחלון למרות שהם עדיין לא נעו ממקום החנייה.

“מה חשבת, שאני אהנה עם הפלוצים המתנשאים האלה? אני? דווקא אני?” שארלוט המשיכה לאחר שבאק לא ענה.

“פלוצים מתנשאים? את אפילו לא מכירה אותם!” הוא רטן.

“אני לא רוצה, אני כבר יודעת שהם שופטים אותי ומחפשים לתייג אותי!” היא התפרצה.

“‘מחפשים לתייג אותך!'”, הוא חזר על דבריה בלגלוג, “איך את בכלל מוציאה את המלים האלו מהפה שלך כשהרגע קראת להם פלוצים מתנשאים בלי להכיר אותם בכלל?!”

“הם כאלה וגם אתה כזה באק! אתה מחפש לתייג אותי כל הערב וגם לא רק הערב!”

“על מה את מדברת בכלל?!”

“‘מתאים לך זה’, ‘מתאים לך לשמוע את זה’, ‘את נראית כזאת’, ‘את נשמעת ככה’!” היא ניסתה לחקות אותו.

“אם ככה את חושבת אז כן, בסדר, אני באמת אחד מהם, שארלוט. אני פלוץ מתנשא”, הוא הודה.

“אז תיסע כבר, באמת, פשוט תיסע”, קולה הוצף בייאוש, “אני רק רוצה הביתה”

“אין בעיה”, הוא אמר בחוסר רצון והתניע את הרכב.

בדרכם לביתה של שארלוט, השתיקה המביכה, כבר לא הייתה מביכה, אלא ברורה ומתבקשת. באק איחל לה “לילה טוב” עם יציאתה מן הרכב, אך היא לא השיבה, וטרקה את הדלת מאחוריה.

הורמון האהבה – פרק 7
דרוג הסיפור 5 | 7 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך