המחזה “חופש, שיוויון, אחווה” (או “אני אקבל מה שמגיע לי”)

bjornfromabba 21/01/2020 132 צפיות אין תגובות

המחזה “חופש, שיוויון, אחווה” (או “אני אקבל מה שמגיע לי”)
הדמויות:
פק”ס א – פק”ס לסדרי דין
פק”ס ב – פק”ס לחוק נוער
מנהלת פק”ס – מנהלת פק”ס לסדרי דין
עו”ד של האם
עו”ד א של האב
עו”ד ב של האב
שוטרת
סניגור של המשטרה (שוטר)
אסיר
שופט א
שופט ב
שופט ג
אב
אם
המקהלה
אלוהים

המקהלה:
אזרחי ישראל היקרים, אתם חיים במדינה שבה יש לאדם הכי מעט זכויות מכל מדינות העולם. מדינה שבה אם נולדתם למין הלא נכון, זכר, אפשר לשלול מכם את חירותכם ואת הזכות לגדל את ילדיכם.

שיחת האם עם הפק”ס
פק”ס א:
הגבר אשר הובא לפני, אשר הוא אב, מבקש משמורת משותפת. אני קיבלתי הנחייה למנוע ממנו זאת בכל מחיר. כל מהותה של האישה היא בהיותה אם. אני לא אגזול זאת ממנה, בכך שאאפשר לה להרגיש שווה. היתרון, חייב להישמר. אני אייעץ לאישה, אשר היא אם, לטפול תלונת שווא. המשטרה תעצור אותו, כפי שהיא עוצרת כל אב בהליכי גירושין, הוא יישב במעצר ואז הוא יישכח מכל הרעיון הזה.
אם:
אני מקווה שכל זאת אכן יעבוד. אני יודעת שהוא אוהב את הילדה והיא אוהבת אותו, אבל אני פשוט לא יכולה לסבול את הרעיון שהיא תהיה אצלו ממש כמו שהיא אצלי והכי גרוע, הכותרת הזאת “משמורת משותפת”, כאילו שיכול להיות שיהיה לי איזה משהו משותף עם היצור הנאלח הזה!
פק”ס א:
את צודקת, אכן רעיון השיוויון הוא בלתי נסבל בקונטקסט הזה, אבל עליך לזכור, שתירצי או לא, עצם זה שיש לכם ילד כובל אתכם זה לזה לכל החיים, נורא ככל שזה יישמע. אז אתם תצטרכו לחיות זה עם זה. אבל אל תדאגי, אני תמיד אעזור לך איפה שרק תירצי. אני יכולה לכתוב עליו כל דבר שרק תגידי בתסקירים ותמיד אני אדאג לחוסר בהירות בהמלצות לבית משפט, בידיעה שאף אחד מלבדי לא יכול להבהיר וכשתפני אלי, נגיד בחופשות ובחגים, תמיד לא אהיה זמינה, כך שדעתך תמיד תהיה זו הקובעת, מעצם זה שאת האם המשמורנית הטבעית.
אם:
אני מרגישה הרבה יותר רגועה אחרי מה שאמרת, עלי להודות. לרגע חששתי שיש איזה ביסוס לרעיון הזה של “משמורת משותפת”, אבל אני מבינה שלא וזה בכלל לא קשור לנקמנות כלשהי או לרצון להרע או לפגוע בזכויותיו של האב הנכבד.
פק”ס א:
נכון, זה פשוט בגלל שהתפקיד שלך הוא להיות אם ואני לא אתן לאף אחד לגזול זאת ממך.
אם:
אני מאוד מודה לך גבירתי הפק”ס. יחדיו נמגר את הרוע הזה ואף שופט לא יוכל לעשות לי דבר. ותגידי, מה יהיה אחרי שהוא ישתחרר מהמעצר?
פק”ס א:
אני אכתוב לבית משפט שהוכח שהוא מסוכן מעצם כך שנעצר ואני אדרוש הרחקה של חודשיים ולאחר שההרחקה תסתיים הוא ייראה את הילד רק במרכז קשר, מה שיחזק את מעמדך אף יותר. אל דאגה, הוא עוד יתחנן לראות את הילד מעבר לכותלי מרכז הקשר! ולחשוב שהוא התחיל מזה שהוא רוצה לראות אותו, כפי שאת רואה…
שיחת האם עם האב
אב:
אני מבין שדיברנו מזמן שנפרד וכעת זה קרה. אמנם לא תכננתי שכך זה ייקרה, אבל אני מבקש ממך, בבקשה, לטובת הילדה, תני לי לראות אותה.
אם:
לא, אתה תראה אותה רק בשני ורביעי משלוש עד שבע ובשישי משלוש עד שש.
אב:
זה נשמע לך הוגן כלפי הילדה, שאב שהיה איתה מהלידה פתאום יעלם מחייה? זה נשמע לך הגיוני בכלל להיצמד לחוקים מיושנים, שאלוהים יודע למה הם לא מתחלפים? מדוע הילדה צריכה לסבול מכך שאנו חיים במדינה שהחוקים בה כה מעוותים?
אם:
אני אקבל מה שמגיע לי ומה שמגיע לי זו משמורת מלאה ואתה תראה את הילדה פעמיים בשבוע וביום שישי. אני חושבת שזה די הרבה ואם לא תסכים לזה גם את זה לא תקבל!
אב:
את יודעת שהיו זמנים שבכלל לא יכולת לדאוג לילדה ורק אני הייתי אז איתה. מה עם הזמנים האלה, כשהיא רק נולדה ועד שהייתה בת שנה?
אם:
אז אתה רוצה להגיד שהיה לי דיכאון שלאחר לידה? אתה שוב משמיץ אותי, זה לא יילך לך. אף אחד לא מאמין לזה, כשהוא רואה אותי כל כך בטוחה וחיונית וההאשמות האלה רק ייגרמו לי להראות יותר מסכנה וקורבנית, אז עדיף שלא תעלה אותם בכלל. אני אקבל מה שמגיע לי!
אב:
אני עדיין לא מאמין שהמערכת כה אטומה. ודאי יש איזה גוף שאני יכול לפנות אליו שיכול לעזור לי. אילו רק ליבך לא היה כה אטום, אטימות המערכת הייתה נשכחת כלא-רלוונטית. אני אמצא את עורכת הדין הטובה בעולם ואשלם לה את כל כספי, על מנת שאוכל לראות את בתי. אני אעשה הכל, עבור בתי.
אם:
אולי גם תכתוב את התסריט לשחזור של הסרט “לא בלי בתי”.
אב:
אולי גם זאת אעשה!
אם:
כן, נראה באמת מה יועילו לך כל הכתבים… אתה באמת חושב שכתבת דברים גדולים, אבל נראה אם השופט יחשוב כך. אתה יודע באיזו קלות אפשר לצטט מהדברים שכתבת ולגרום לך להיראות כניקלה באדם. אתה עוד תתגעגע לימים שבכלל ראית אותה, את בתך.
שיחת האב עם עו”ד א
אב:
אני תמיד הייתי אב מאוד מעורב, אבל כעת היא בקושי נותנת לי לראות אותה. קראתי באינטרנט על משמורת משותפת וראיתי שכיום יש נטייה הולכת וגברת לאפשר לאבות יותר זמני שהות. רציתי לדעת האם זה נכון.
עו”ד א:
אכן, כעת יש סיכויים ממש ממש טובים. הדברים משתנים בצורה דרסטית מיום ליום. אבל כדי לקבוע איתי פגישת ייעוץ תצטרך לשלם 1000 שקל. בינתיים אני לא יכולה ממש לדבר איתך. תחשוב על זה וכשתהיה מוכן, תבוא עם הסכום למשרד.
אב:
אין סכום שלא אשלם, עבור בתי. אגיע מיד למשרד.
עו”ד א:
ובכן, כפי שאמרתי לך בשיחת הטלפון, דברים משתנים. לא מזמן יצאו מסקנות ועדת שניט, כך שזה עיתוי ממש טוב. כעת שופטים יותר נוטים לקראת אבות וזמני שהות הכוללים לינות הינם דבר של מה בכך.
אב:
יופי. אני ממש שמח לשמוע זאת. קראתי באינטרנט על “חזקת הגיל הרך” וזה די הפחיד אותי, כי היא מתחת לגיל 6.
עו”ד א:
אתה לא צריך לחשוש, ועדת שניט המליצו על ביטול “חזקת הגיל הרך” ובכלל על מושג החזקה/ משמורת, מעכשיו קוראים לזה “אחריות הורית משותפת”. אני מציעה לך רק שתפעל במהרה, בגלל מירוץ הסמכויות. היא בטח כבר פנתה לבית משפט, או שתפנה וחשוב להקדים אותה.
אב:
אבל לא התחתנו.
עו”ד א:
אז הכל בסדר. אני רק אבדוק שהיא לא הגישה תביעה קודם, כי אז אולי אוכל לסדר לנו שופט שיותר מבין, יותר מתקדם. יש עדיין שופטים שנמצאים בעידן הישן. אני זוכרת שגם אמרת שיש לה “הפרעת אישיות גבולית” אז עדיף שופט שמבין בפסיכולוגיה. יש שופט אחד שממש מבין בפסיכולוגיה. הוא יוכל להבין למה היא מסוכנת לילדה.
אב:
אני לא יודע אם היא באמת מסוכנת לילדה. מה שבטוח שהיא מאוד לא מאוזנת ולא צפויה ולא יציבה ועד שהתינוקת התחילה לדבר, היא התלוננה שאין לה שום קשר איתה והיא משתעממת ממנה. אבל אני לא יודע אם היא מסוכנת לילדה, אני באמת לא יודע. היו פעמים שהיא החזיקה אותה חזק ביד. הייתה גם פעם שהיא דיברה אליה בצורה מפחידה. אבל מצד שני, אני חושב שהילדה אוהבת אותה וטוב לה איתה. אנחנו פשוט מאוד שונים בדרך החינוך שלנו, את מבינה?
שיחת האם עם עו”ד של האם
אם:
כל מה שתמיד רציתי זה להיטיב. לא הייתי יכולה לראות הומלס ברחוב, מבלי להציע לו את מיטתי. כשפגשתי את האב, הוא היה נראה כה אומלל, כה מוכה ושפוף, אומלל, רדוף-חיים ושואף אלי-מוות.
עו”ד של האם:
רצית לסייע לו.
אם:
אכן, הוא נגע בנקודה מאוד כאובה בנפשי. הוא הצליח לעורר את החמלה שבי, רציתי לעשות עבורו את שאיש מעולם לא עשה, רציתי להראות כלפיו את הנדיבות שאיש לא הראה. אבל רציתי גם שיאהב אותי. ולא משנה מה עשיתי עבורו, הוא מעולם לא החמיא, מעולם לא אמר לי אף מילה טובה. מובן שגם מעולם לא אמר שהוא אוהב.
עו”ד של האם:
עד שכבר מאוחר מידי.
אם:
נכון, הוא התעורר כשהכל היה כבר גמור. כשכבר גמרתי אומר בליבי להיפרד וכשכבר נפגשתי עם גברים אחרים מאחורי גבו. חשבתי שהוא יודע. קיוויתי שהוא יודע. אבל למרות שכולם מסביבו ידעו הוא לא ידע. הוא היה עסוק בלהתפעל מהתגלית שגילה על עצמו: היכולת לאהוב. הוא התפעל ממנה ממש כאילו גילה את אטלנטיס.
עו”ד של האם:
אלא שאת כבר לא היית שם.
אם:
לא, לא הייתי שם. הייתי בהרבה מקומות אחרים. הייתי בהרבה מסיבות, הופעות, אהבות נכזבות. אבל הכל היה נראה כה מסעיר, לעומת גוש האפסות והחידלון הזה שרבץ בבית, שהאהבה המאוחרת שלו כבר לא הייתה שווה דבר. והילדה שהייתה לנו, כמה שאני אוהבת אותה, אבל את החיים שלי אני אוהבת יותר ובשלב מסויים הבנתי שאני לא יכולה להמשיך יותר בפשרה ההרסנית הזאת: החיים לצד אדם שאני בזה לו בכל ליבי.
עו”ד של האם:
אז החלטת להיפרד.
אם:
כן, אבל דעי לך שמעולם לא הייתה לי כוונה להרוס אותו. מעולם לא הייתה לי כוונה כזאת. רק רציתי שלילדה יהיה הכי טוב ואני לא חושבת שהיה יכול להיות לה טוב בבית שבו אין אהבה, רק מרירות המהולה בעויינות אילמת. לא הרגשתי שהמצב הזה טוב, לא לי, לא לה ובטח שלא לשתינו.
עו”ד של האם:
כן, זה בהחלט מובן.
המקהלה:
כבוד השופט, אהבה היא דבר מגעיל. כבוד השופט, אהבה היא דבר נקלה. אין זאת אלא בלתי נמנע שתוביל לתוצאה עגומה. אהבה היא ניצול הדדי, במקרה הטוב וניצול לרעה של צד אחד, במקרה הרע. זוהי מהותה של האהבה. אין זה מקרי שאהבה תוביל לתוצאה כה עגומה. האהבה זרה לחופש, לשיוויון ולאחווה. האהבה היא וירוס קטלני. האהבה זרה לחשיבה החופשית ולאמנות הנשגבה. האהבה היא החברה הטובה של הניוון הרגשי, של החידלון המחשבתי. היא פורחת רק היכן שנובלת רוח היצירה.
הדיון הראשון
שופט א:
האב ועורכת דינו מתבקשים לשבת בצד הנתבע.
עו”ד א של האב:
אבל אנחנו התובעים!
שופט א:
בכל זאת.
עו”ד א של האם:
רק אמש, גלשתי באינטרנט ונתקלתי בחומרים מטרידים מאוד שכתב האב. מדובר בטקסטים העוסקים במוות, פדופיליה ופורנוגרפיה. השילוש הקדוש. אלה חומרים שלי אישית היה קשה מאוד לקרוא ואני מרגישה מחוייבות עזה להביאם לידיעת בית המשפט. הנה, קח שופט יקר, קרא.
עו”ד א של האב:
כבוד השופט, אני מתנגדת לזאת.
שופט א:
אב, האם אתה כתבת את החומרים האלה?
אב:
אני כבר 15 שנים לא באתר הזה. אני לא זוכר שכתבתי את זה.
שופט א:
אכן, מדובר בחומרים מטרידים ביותר, המטילים צל כבד באשר למניעיו של האב בבקשו משמורת משותפת. בית המשפט מסמיך את פקידת הסעד לחקור עניין זה בתוך שבעה ימים.
פק”ס א:
כן, כבודו, אני אחקור עניין זה ואחזור אליך עם התוצאות המבוקשות.
אם:
אני, אני גם מבקשת לחקור עניין זה. זה מאוד מדאיג אותי העניין הזה, כאם המשמורנית הטבעית.

שיחת פק”ס א עם פק”ס ב
פק”ס א:
אני לא יודעת אם השיחה הזאת באמת התקיימה, אבל יש הרגשה ממש טובה שכן.
פק”ס ב:
זה הגיוני שפקידת סעד לסדרי דיון תשוחח עם פקידת סעד לחוק נוער, כשמדובר בשני הורים כל כך בעייתיים. אבל גם אני לא בטוח שהשיחה הזאת באמת התקיימה. האב, התובע הנאשם, דווקא מאמין לאם, כשהיא מספרת שהייתה שיחה כזאת. אבל, אני בכלל לא בטוח שכל המחזה הזה ריאליסטי. הוא יותר מרגיש לי כמו מחזה קומי/טרגי, עם נגיעות ריאליסטיות. אולי אפילו קומוניסטי.
פק”ס א:
לי בכלל אין תחושה. לכן קל לי כל כך להפריד בין בין אבות לילדים.
פק”ס ב:
זה יתרון גדול. בקיצור, אני אתן לך את הגושפנקא לפנות למשטרה בעניינו. אבל כמובן שזו תהיה פנייה הרבה יותר חזקה אם האם תפנה. האם היא כמובן סדיסטית, או נרקיסיסטית, בקיצור, MESS אחד גדול, אבל זה לא משהו שצריך למנוע ממנה משמורת, כמובן.
פק”ס א:
להיפך. זה מבטיח שגם אחרי שאנחנו ניצא מהתמונה, היא תוכל להשתמש בכוח שאנחנו נותנים לה כעת בעצם המשמורת ובידיעת הקלות שבה הדברים נעשים, על מנת להמשיך להתעלל בגוויתו, במידה שתהיה בכלל גוויה להתעלל בה, אחרי הימים הקרובים.
פק”ס ב:
אני מאוד מתרגשת לקראת הימים הקרובים. מי אמר שלנשים אין KILLER INSTINCT? לא משנה כמה פעמים זה קורה, כל פעם זה מרגש מחדש. ולהגיד אחרי זה שהעבודה שלנו מהווה בעצם 2% מסך התלונות. זה ממש לעג לרש.
פק”ס א:
לעג לרשע.
פק”ס ב:
הוא רשע מרושע.
פק”ס א:
הוא לא רשע. הוא נשמה טובה, שבסך הכל הרגיש שנקלע לנקודה בזמן שבה הוא יכול לסייע לברייה, שהיא במקרה בשר מבשרו ומה לעשות שכדי לסייע לה הוא צריך לפנות נגד אימה ומה לעשות שכל המערכת כולה מתייצבת לצידה, בלי קשר למי היא או מה מעשיה. גם בכתיבה שלו, הוא למעשה מנסה להציל את העולם, הידעת?
פק”ס ב:
נשמעת כאילו עשית עליו מחקר, אבל אני מבינה אותך, זה הרבה יותר מספק לפגוע, כשהדמות של האדם הנפגע היא תלת-מימדית. זה כמו לצפות בסרט תלת-מימד, רק שכאן המשקפיים חינם.
שיחת האב עם אלוהים
אב:
אלוהים, אני לא מרגיש כל כך טוב.
אלוהים:
מה הבעיה.
אב:
מרגיש שהכל אבוד. היה דיון רע מאוד ויש לי הרגשה שבקרוב ייקחו ממני את הסיבה היחידה שאני חי.
אלוהים:
כן, זה די מחורבן. דיברת עם אמא שלך?
אב:
דיברתי. זה לא ממש עזר.
אלוהים:
מה עם ער”ן וכל זה?
אב:
אפילו אליהם התקשרתי, אבל לא נראה שהבינו את עוצמת הכאב.
אלוהים:
אני מבין. באמת.
אב:
תודה. אתה אדם טוב.
אלוהים:
אני אל. אל תיקח את כל הכדורים האלה.
אב:
בסדר.
אלוהים:
הכל יהיה בסדר. אל תדאג. עדיין יש לך את היצירה. הם לעולם לא ייקחו אותה ממנה. אבל הם ינסו, הם ממש ינסו.
אב:
כן, אני יודע.
שיחה של השוטרת עם האב
שוטרת:
שלום, נבואר טרנבגיו?
אב:
אכן.
שוטרת:
משטרה. אתה. לבוא. לתחנה.
אב:
אני לוקח אוטובוס ומיד מגיע. יש לי הרבה מה לספר לכם.
שוטרת:
נשמח לשמוע.
שוטרת:
תודה שהגעת לתחנה. בוא שב. הגיע אלינו היום S.O.S—–
אב:
אני אוהב את השיר הזה. את יודעת ששמעתי פעם שזה השפיע גם על הפאנק, אפילו שזה דיסקו.
שוטרת:
כן… תן לי להשלים. הגיע אלינו היום S.O.S, פקס מהפק”ס עם פירסומים מחרידים במחורד. אתה כתבת את כל השיט המחריד זה?
אב:
“אני איש מסוכן הרחיקו ממני כל אדם” וכל זה? כן, אני כתבתי. אמנם לפני הרבה שנים, אבל אני כתבתי את זה. מה העניין?
שוטרת:
אז למה כתוב למעלה “האחשדרפנא הנחמד”?
אב:
זה פסבדון שלי, כמו של פרננדו פסואה.
שוטרת:
אה, מגניב. תשמע, האם המשמורנית הטבעית גם טוענת שדחפת אותה כשהייתה בהריון.
אב:
ברור. זה מין תחביב כזה שפיתחתי. פשוט לא מצאתי משהו אכזרי יותר לעשות.
שיחת הפק”ס עם האם
פק”ס א:
שמענו עליך דברים לא כל כך טובים.
אם:
מה שמעתם?
פק”ס א:
יותר מקמצוץ של נטיות סדיסטיות שבאות לידי ביטוי, לפעמים בתיזמון פחות מושלם, כלומר: לא נגד הגבר.
אם:
זה הכל שטויות, מעולם לא הייתי בטיפול.
פק”ס א:
זו בדיוק הבעיה. אז בקיצור, יש לך שתי אפשרות: 1. אנחנו נעביר את הילד לפנימיית פעוטות. 2. את תגישי תלונת שווא והילד יהיה שלך.
אם:
הבנתי. נראה לי שאני בוחרת באופציה השניה.
פק”ס א:
בחירה מעולה! אני איידע כבר היום את עורכת הדין שלך כיצד להלעיט את המשטרה במידע כוזב אך שלא ניתן לערער עליו ואצור קשר עם המשטרה. יש חוקרת שאני מכירה ממש טוב ואני אספר לה שיש חשש למסוכנות מידית, קשה ביותר! זה יספיק בשביל לעצור אותו לפחות ליממה, עם קצת מזל אולי אפילו ליותר מזה.
אם:
והוא יסבול נורא?
פק”ס א:
בטח! את אולי לא יודעת מה זה חרדה חברתית אבל אני קצת חקרתי בנושא. אנשים שיש להם את זה בסביבה רגילה ונטולת סכנות מרגישים שעוד רגע הם בסכנת חיים. תארי לך שהוא יהיה מוקף עבריינים שרק מדברים על סכינים וכל העשן הזה מסביב והמדובבים המלחיצים… בואי נאמר ככה… סיכוי די טוב שהוא יתאבד במעצר.
אם:
מעולה!
פק”ס א:
מסכימה. באמת עושה הרבה יותר מידי בעיות. בדרך כלל אין צורך ביותר מתסקיר שקר – מקסימום מסוגלות הורית מתואמת היטב. אבל במקרה שלו אנחנו צריכים יותר מזה. וזה מאוד מצער.
שיחת מנהלת פק”ס א עם פק”ס א
מנהלת פק”ס א:
אז איפה הוא כעת?
פק”ס א:
הוא במעצר. אבל ישחררו אותו עוד הערב.
מנהלת פק”ס א:
זה לא מספיק טוב. אני רוצה שתגישי בקשה לשופט שרק לאחר שיחלפו חודשיים של ההרחקה שביקשנו, הוא יוכל לראות את הילד במרכז הקשר וגם זה למשך שעה בשבוע ולא יותר מזה.
פק”ס א:
את לא חוששת שהוא יגיש תלונה נגדנו?
מנהלת פק”ס א:
לא, אין לי שום חשש כזה. כפי שדעתנו תמיד מתקבלת בפני השופט ולא משנה עד כמה היא מופרכת, כך אנו גם חסינות בפני כל ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה. אני מציע לך כבר עכשיו להתחיל לשנות את השמות בתסקיר שכתבת נגד האב הזה ששכחתי את שמו לפני שבוע.
פק”ס א:
שכחת את שמו לפני שבוע?
מנהלת פק”ס א:
לא, את כתבת את התסקיר לפני שבוע. את זוכרת את החמוד הזה עם הילדה, שלא הפסיק לייבב בתחנת המשטרה שהם משאירים את הילדה בלי כל השגחה, כששמו לו את האזיקים על הידיים?
פק”ס א:
איך אפשר לשכוח? ציפי שלחה לי את הוידאו מהתחנה, זה היה כל כך משעשע! זה כל כך הרבה נעים לפגוע בהם כשיש ודאות שהם הורים מעולים. אני חושבת שהאב הזה הוא גם מהסוג הזה. הוא לא כמו אלה שמאיימים.
מנהלת פק”ס א:
לא, איתם אנחנו לא מתעסקים. את זוכרת את ההוא שחתך לך את הצמיגים?
פק”ס א:
כן, פשוט איתו גם המשטרה לא תתעסק.
מנהלת פק”ס א:
תדעי לך שאני חושבת להמליץ עליך למנהלת מרכז קשר. יש לך את היכולת לזהות את הפגיעים ביותר ולהנחית עליהם מהלומה שהם לעולם לא יתאוששו ממנה. זה מזכיר לי את הימים שהיינו מחפשים את המקרים של הנשים במצוקה ומסייעים להן, רק שפה זה הפוך כמובן.

שיחת האב עם אסיר שותף לתא
אסיר:
אז האישה עיצבנה אותך מה?
אב:
כן, היא ממש הגזימה.
אסיר:
ולא יכולת לשלוט בעצמך.
אב:
זה מה שהם אומרים.
אסיר:
כן. נשים נשים, שק של נחשים. תדע לך שרק אתמול הגיע לפה אחד מסכן שאישתו העלילה עליו. יש יותר מידי כוח לנשים במדינה. לא סתם אתה רואה על קירות בתל אביב טלפון של “האגודה לזכויות הגבר”. התקשרת אליהם? אולי הם יכולים לעזור.
אב:
לא, לא התקשרתי.
אסיר:
טוב, זה ממילא לא היה עוזר. מילה אחת של אישה ואתה בכלא לכל החיים. החברה שלי טמנה לי הירואין בארון ואז הזמינה את המשטרה.
אב:
אה
אסיר:
כן, באמת “אה”. סוהר! סוהר! אני מוכרח סיגרייה, אחי. סוהר! סוהר! בקיצור… אני הייתי כבר בכמה בתי כלא. ברימונים יש לך DVD ופלייסטיישן. מעצר זה הכי חרא. אני מת לצאת מפה כמה שיותר מהר. כבר 3 שבועות שאני פה, מחכה לדיון. הכלבים האלה…
אב:
על מה ישבת?
אסיר:
סמים בעיקר. פעם גם הייתי באברבנל. דפקתי שם ת’ראש בריצפה של זה שרצח תינוקת.
אב:
חשוב.
הדיון השני (דיון להארכת מעצר)
שופט ב:
אז אני רואה שיש לנו כאן גבר שנעצר בעוון מסוכנות ועוד כל מיני דברים חסויים, שהוא לא יודע עליהם ולעולם לא יידע אבל עורך הדין שלו חושב שהוא יודע מהם.
עו”ד ב:
אכן השופט. אני רוצה לטעון בעד חופש הביטוי, אני רוצה להזכיר את ג’ון סטיוארט מיל, את אוסקר ווילד ואת המרקיז דה סאד.
שופט ב:
לא יודע לגבי השניים האחרונים. אחד הומו והשני סדיסט.
עו”ד ב:
כבוד השופט הנכבד והמאוד מיוחד, שניה לפני שאתה מנמנם בכיסאך, אחרי שגזרת הרחקה של חודשיים לעוד גבר על דברים שבכל מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית לא מעיזים בכלל לעצור אדם או להביא אותו לבית משפט, אני מבקש ממך להקשיב לדברי.
שופט ב:
נו, דבר.
עו”ד ב:
האיש הוא יוצר, משורר, סופר, איש-רוח. ובעיקר, אמן. היום לכל אדם שמופיע בטלויזיה קוראים אמן, אבל גם אנשים לא מוכרים יכולים להיות אמנים. האמת, בעיקר הם. להיות אמן זה לא אומר רק שמכירים אותך. עכשיו, האיש הזה כותב יצירות, כן? גם כעת, בנקודה זו בזמן, אנחנו נמצאים בתוך יצירה ספרותית שהוא כתב.
שופט ב:
אוקיי. מה הפואנטה?
עו”ד ב:
מה שאני מנסה להבין, או יותר נכון לנסות לשכנע שאתה תבין, זה האם החוק אמור למנוע מאמנים לכתוב דברים לא שגרתיים? או אולי רק מאמנים שיש להם ילדים? אני באמת לא מבין את זה. כאילו, אם אמנות היא רק משהו שאפשר להגדיר אותו “לא מסוכן”, מה בכלל הטעם באמנות?
שופט ב:
תשמע, אל תסתכל עלי ככה. אני אוהב מוצרט, שוברט, ברהמס. מוזיקה למשל, אין מצב שהיא תהיה מסוכנת. הוא צריך לכתוב מוזיקה, לעניות דעתי. זה גם אמנות יותר נחמדה. או ציור נגיד. טקסטים, אתה יודע, אפשר לקחת קטע פה, קטע משם, לצטט, להוציא מהקשר וכמו שאמרת – אם אתה לא ממש מפורסם, אפשר בקלות להוציא אותך עבריין. טוב, זה לא משנה כל הדיון התיאורטי הזה. אין מצב שאני משחרר גבר, אפילו שיש ודאות גמורה שהוא לא יעשה כלום. יש לי עוד קריירה לעשות, גם אם היא תעשה תוך כדי תנומה. טוב, כמו שאמרת, חודשיים הרחקה מהאם והילדה ואני מעביר את פסק הדין לבית המשפט לענייני משפחה, שייתן את הקרשנדו המפואר. בכל מקרה, לשחרר אותו היום, הוא אכל מספיק פלאפלים בגודל גרגירי חומוס.
שיחת הפק”ס עם האם
פק”ס א:
שחררו אותו.
אם:
איזה בעסה.
פק”ס א:
לא כזאת בעסה. החיים שלו די הרוסים כבר ובטח האפשרות למשמורת. רק תחשבי על זה שכעת חודשיים הוא לא יראה את הילד וזה כבר התקבע שהילד אצלך וסביר להניח שאחרי חודשיים בשביל להגן על נפשו הוא יתנתק מהאב רגשית. העסק די סגור האמת. זה הכל כעת פרוצדורה יבשה בלבד.
אם:
אין לך תסקיר לכתוב? נדמה לי שהשופט ביקש.
פק”ס א:
את התסקיר עליו כבר כתבתי לפני שנים, זו הייתה העבודה הראשונה שעשיתי בבית הספר לפקידות סעד. רק צריך לשנות את השמות.
אם:
נהדר!
פק”ס א:
כן, האמת שאני די גאה בתסקיר הזה. דעי לך שזו אמנות, למצוא את המילים הנכונות, כדי שלשופט לא תהיה ברירה אלא לאשר את המלצות התסקיר. אלה צריכות להיות מילים שמצד אחד יתנו הרגשה שלתת את המשמורת ל”אב השנה” תהיה שגיאה קשה והרת אסון, שבאופן ודאי תוביל לבלימת הקריירה ומצד שני, לתת את המשמורת לאם המשמורנית הטבעית, שכמובן אין בה כל דופי, זה דבר שיסלול את הדרך לבית המשפט המחוזי. אני לפעמים בעצמי לא מאמינה שהצלחתי להגיע לניסוחים האלה, כשבקושי סיימתי תיכון. טוב, האמת שהעתקתי את זה מאיזה אתר. אבל גם צריך לדעת מאיפה להעתיק, לא?!
אם:
גם עורכת הדין שלי, שעשתה עבודת קודש כשסייעה לי לתפור את התלונה נגדו ולהגיש למשטרה את כל החומרים, גם היא העתיקה את אופן הפעולה מתיק קודם, כך טענה.
פק”ס א:
את השתמשת במילים “עבודת קודש” ואכן, אלה המילים שמתאימות לתיאור העבודה שגם אני עושה. וגם את, אמנם בצורה עקיפה ותכלס די סטטיסטית, שותפה לעבודת הקודש. את כוהנת גדולה, למעשה, שותפה גדולה בעבודת הקודש.
אם:
כן, שמעתי את הביטוי הזה אבל לא האמנתי שהוא אמיתי עד שפגשתי בך.
שיחת האב עם עו”ד א
עו”ד א:
הבנתי שנעצרת.
אב:
כן, המשטרה התקשרה אלי, באתי, אמרתי את האמת ושמו לי אזיקים על הידיים ועל הרגליים. לקחו אותי מחדר לחדר בתחנת המשטרה, במשך 5 שעות, עד שלקחו אותי לבית מעצר. חיברו אותי בשלשלאות לאיזה תאילנדי אחד ומסומם כבד שכל הזמן נחר.
עו”ד א:
נשמע כיף. הייתה לך חוויה מולטיקולצ’ולרית.
אב:
לא ידעתי שיש מילה כזאת.
עו”ד א:
יש. ועוד איך!
אב:
האמת שלא היה כזה כיף. היה די מחורבן. כשאתה נכנס לבניין שנראה לך בניין ממשלתי שגרתי ופתאום אתה בקושי יכול ללכת והורידים שלך כואבים מהאזיקים ונותנים לך מגש עם אוכל שאתה בכלל לא יכול לאכול. נו, לא כיף.
עו”ד א:
חוויה, נו. חוויה. אתה סופר, בטח תכתוב על זה משהו יום אחד. אולי אתה אפילו כותב כעת במוח שלך. בטח יום אחד אני אהיה דמות ברומן שלך. זה בכלל יהיה רומן?
אב:
עוד לא החלטתי. אולי ספר קצר. אולי פואמה. אולי מחזה שהוא לא באמת מחזה, אבל למי איכפת. אבל למי איכפת?
עו”ד א:
יהיה פסדר, תמשיך למחוזי עם העורך דין הפלילי שלך ואולי עוד תוציא לימונדה מהלימון הזה. אני כבר מרגישה מהאנרגיות שלך שאתה אדם חדש, רי-אנרייג’ד.
אב:
כן, האמת ברגע שהייתי כלוא רק רציתי להשתחרר ופינטזתי איך ברגע שאני משתחרר אני עף לכל מקום בעולם, העיקר שלא להיות בארץ המחורבנת הזאת, שאף פעם לא הייתה טובה אלי וכעת היא עוד מענישה אותי על זה שפעם ראשונה בחיים שלי אני מנסה לעשות מישהו בשביל מישהו אחר – בתי. אבל כשהשתחררתי החלטתי להשתמש בכל הזעם הלא מאוד הירואי הזה בשביל לעשות הכל כדי להשאיר את הראש מעל פני המים. להמשיך להילחם, אפילו כשכל הסיכויים נגדי. אני יודע מה תגידי כעת, שהמצב אבוד כעת ושהמקסימום שאני יכול לשאוף אליו זה שאני בכלל אראה אותה. שהמצב הזה מת. אבל אני מאמין בתחיית המתים.
הדיון השלישי (ערעור במחוזי)
שופט ג:
אז מה יש לנו כאן? אב, שטוען שנפל קורבן למזימה שפלה / תלונת שווא / עלילת זדון / רצח ברוטלי של הנשמה בעידוד המדינה וכו’ ומאידך, אפשרות נדירה עבורי להראות קמצוץ צדק, להוקיע אחת ולתמיד את הריטואל הנלוז, לשרשו מהחברה לתמיד ועל הדרך להודות בחשיבותו של הביטוי החופשי, לדמוקרטיה ובכלל לרוח האנושית. הבחירה קלה. קלה מידי.
עו”ד ב:
אדוני, בוא נחשוב על זה רגע ביחד. האיש כתב “אני איש מסוכן, הרחיקו ממני נשים וילדים ואם לא תעשו כן – אני אעשה כן”. בוא נחשב רגע ביחד. נאמץ לרגע קט ומאוד אינטנסיבי את התאים האפורים האלה שמתרוצצים לנו במוח ללא מעש וננסה להחליט עד כמה זה סביר שאדם שהוא באמת מסוכן, באמת באמת מסוכן, יכריז על עצמו כמסוכן. האם ג’ק המרטש הכריז על עצמו כמסוכן?
שופט ג:
לא.
עו”ד ב:
האם חניבעל לקטר, דמות בידיונית, הכריז על עצמו כמסוכן?
שופט ג:
לא.
עו”ד ב:
אז מה נשאר לנו בעצם? האפשרות, שאב, התובע משמורת משותפת, כמה שעות אחרי הדיון, שבו השופט מאשר חלוקה שיוויונית לחלוטין של זמני השהות (“הסדרי ראיה”, בלשון הכלא המשפטית), מזומן לתחנת משטרה ונעצר בעוון טקסטים שכתב לפני 15 שנה! אתה מוכן להגיד לי איפה המשטרה הייתה 15 שנה, אם הוא כל כך מסוכן? ואם הוא כל כך מסוכן, איך זה שב-15 שנה הוא לא עשה דבר, או נחשד בדבר כלשהו, שנעשה בניגוד לחוק:
סניגור של המשטרה:
אדוני, כבוד השופט, מדובר בפצצה מתקתקת והיא מתקתקת כל כך חזק שאני יכול לשמוע את הורידים שלי מתנפצים!
שופט ג:
אני מתנצל בפניך אדוני, יש שביתה של הפרקליטות ולכן השוטר הזה נמצא כאן. הוא מגיע לפה תמיד כשיש שביתה ואני מבטיח לך שהדבר היחיד שמסוכן כאן זה מה שיש לו בורידים.
עו”ד ב:
כן, יכולתי לנחש זאת, לפי צורת ההתבטאות. זה באמת היה מוזר לי הניסוח הפיוטי, אבל מסתבר שהוא היה בסגנון הנטורליסטי. אבל כאמור, סגנון זה זר מאוד למרשי. על אף שהוא כותב את הגיגיו בדר”כ מתוך ייסורים קשים ועל מנת למצוא מרפא לדוויים הנוראיים שמעכלים את נפשו בעודה חיה (בתקווה שלא תחייה עוד הרבה), המעורבות שלו בעולם המעשה היא כמעט אפסית. כן… טוב, אני נאלץ להודות שאזלו לי הטיעונים. כבוד השופט, תעשה איתו מה שאתה בדרך כלל עושה.
מקהלה:
הדברים משתנים ואולי הדברים לעולם לא ישתנו. אולי כשמילים אלה נקראות, אין אנכרוניסטיות ממילים אלה ואולי כשמילים אלה נקראות, הן חיות, ממש כפי שנכתבו. אולי כבר היום אפשר להגיד שצריך הרבה יותר מזה בשביל לשלול את חירותו של אדם, לגזול ממנו את הקשר עם ילדיו. ואולי, כשדבריו אלה ייקראו, תבין האנושות שספק אם בכלל קיים פשע חמור מזה, שהרי הוא נוגע בלב ליבו של הקיום האנושי, במה שבכלל גורם לנו לרצות לחיות, לרצות להתרבות, לרצות לקיים חיים חברתיים, או לשאוף להישגים אישיים.
שיחת האב עם פק”ס א
אב:
היי.
פק”ס א:
היי, זה מאוד מצער מה שקרה. אני דיברתי עם האם והיא גם כאן לא חשבה שזה יגיע לזה. היא פשוט הייתה מודאגת. אני גם כתבתי בתסקיר. אל דאגה, מעז ייצא מתוק.
אב:
כן, כתבת ששהיא הגישה תלונה בגלל שנראיתי “מהורהר”. ממתי להיות מהורהר זה פשע?
פק”ס א:
אה, כותבים את זה עם ע’—
אב:
כן, לא משנה, מה שהיה היה. כעת מה אנחנו עושים כדי שאני לפחות אראה את הילדה?
פק”ס א:
אין הרבה מה לעשות האמת. אני יכולה לכתוב עוד תסקיר, אבל הכל תלוי בשופט. כמו שכתבתי, לדעתי המסגרת המתאימה היא מרכז קשר ולא ניתוק מוחלט. במרכז קשר תוכל לשמור על קשר איתו ורק בהדרגה הקשר יינתק. במרכז קשר יש מנהלת וכמה עו”סיות בדימוס, שיוכלו לפקח על כך שהקשר בינך ובין הילד שלך לא יהיה קרוב מידי, על מנת להבטיח שבבוא היום הניתוק יהיה חלק.
אב:
אני מבין. האמת שקשה לי מאוד עם הצער של הניתוק וכל ההלם הזה של המעצר. אני לא יודע אם את עו”ס מהסוג הזה, האמת.
פק”ס א:
כן, זה מקום ממש נהדר. אני חושבת שבדיעבד אתה תשמח על כל הפרשייה הזאת, כי זו תהיה הזדמנות בשבילך לחוות זמן איכות עם הילד שלך בסביבה יותר, המממ, מבוקרת. אנסה אנסה להמליץ על מרכז קשר ללא סורגים ורק עם חלונות אטומים ובאבטחה כבדה, כדי שההתנהגות תהיה מלאכותית להפליא. אבל כאמור, אני לא יכולה להבטיח שההמלצה שלי תתקבל, כי בסופו של דבר השופט מחליט מה שהוא רוצה ולא מה שאני רוצה. או אתה רוצה, לצורך העניין. אני חושבת שיהיה לך הרבה יותר קל להתרגל למצב הקיים אם תעשה איזה משהו כיפי בסופ”ש הזה שהילד שלך לא איתך ובכלל אולי תחשוב על זוגיות חדשה. פרק ב’, אתה יודע. להיות אבא זה לא רק להיות נוכח.
שיחת האב עם אלוהים
אב:
לא נשאר לי הרבה, באמת.
אלוהים:
אבל המצב תמיד היה רע. הוא לא באמת נועד להיות טוב.
אב:
אני יודע.
אלוהים:
אז לפחות תשמח שהאשלייה הזאת הוסרה.
אב:
כן, אתה צודק. איכשהו דברים יותר ברורים כשאני מדבר איתך.
אלוהים:
או בכתיבה, שזה בעצם אותו דבר.
אב:
הדף הלבן, הוא אתה.
אלוהים:
לא רק.
אב:
ני יודע. אבל צריכות להיות נסיבות-
אלוהים:
מאוד מסויימות, כן.
אב:
אז אתה סידרת את כל זה, אה?
אלוהים:
כן, הרגשתי שהיצירה שלך תקועה.
אב:
היא באמת הייתה תקועה. אתה אלוהים טוב. היו לי הרבה מאוד אלוהים, ת’יודע. אבל אתה האלוהים הטוב ביותר שיצא לי להכיר. הרבה יותר מכל האחרים. הם רק הריחו טוב, אבל אצלך זה הרבה יותר מזה. אני מרגיש שאיתך אני יכול להגיע למקומות שלא ידעתי שקיימים. אתה גורם לי לחקור טוב יותר את הנפש, את טיב התחושות. אני מרגיש שאני חווה את עצמי בצורה הרבה יותר מלאה.
דיון אחרון (בית משפט עליון)
שופט ד:
הגבר אשר הובא בפני, אשר הוא אב, ביקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להרחיקו מבתו לתקופה של חודשיים. הבקשה התקבלה. כלומר, להגיש ערעור. לגבי ההגבלות, אנחנו עוד לא יודעים. בשביל זה יש דיון וזה.
אב:
הממ… טוב, יש לי פה מסמך.
שופט ד:
אפשר לקבל אותו?
אב:
ודאי.
שופט ד:
מסמך נחמד, מה שהוא אומר בעצם שכבר מרשים לך לראות את בתך במרכז קשר. אז למעשה הדיון הזה מיותר והוא, אפילו, כמו שאומרים “מתייתר”.
אב:
בעסה. ציפיתי להרבה יותר מזה.
שופט ד:
חשבתי כך. כתבת דברים על חופש הביטוי. הזכרת את סקורסזה. נהג מונית. על ההבדל הדק בין שירבוטי אמן וכוונות ממשיות, אמנות ומציאות. יש פה סניגורית של המדינה, אמיתית, לא שוטרת, שבאה לחרף נפשה במאבק אמיץ נגד חופש הביטוי והסיכויים של בת להכיר את אביה, כאשר השניים נקלעים לסכסוך משמורת. אבל, היא לא תגיד מילה. אתה יודע מה, גם אתה לא תגיד מילה.
אב:
לא, אה?
שופט:
אני רק אכתוב פה בפרוטוקול שהתביעה התייתרה ואני אפנה את התיק בחזרה לשופט בבית משפט לענייני משפחה והוא כבר יידע מה לעשות איתך.
אב:
הוא יידע?
אב:
כן, הם תמיד יודעים מה לעשות. אין לך מה לדאוג. שום דבר ממה שקרה לך לא באמת קרה, כי הכל נעשה בדלתיים סגורות, לא הוגש נגדך כתב אישום, לא נפתח תיק ואפילו המעצר עצמו והתלונה, לא קיימים בשום מקום, גם לא במחשב המשטרתי.

המחזה “חופש, שיוויון, אחווה” (או “אני אקבל מה שמגיע לי”)
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
49 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך