זיכרונות נעולים- היום הראשון

sunlight 04/09/2017 336 צפיות אין תגובות

“סיפור תמיד מתחיל כשהכול משתבש. אני יכולה להבטיח לך שהכול השתבש עוד הרבה לפני זה..” העיניים שלי שקודם היו מושפלות הישירו מבט לתוך עיניו המתעננות של מר הורביץ.
אני מחכה שנייה. היה שם עוד משהו בעיניי האלה. איזשהו רגש. רחמים אולי? הלוואי שלא.
“זה יכול לקחת זמן, אם אתה רוצה לשמוע את כל הסיפור.” אני אומרת.
“יש לי זמן” מר הוריביץ אומר תוך שהוא זז בכיסא העור השחור שלו באי נוחות.
אני מחייכת באי סבלנות “אין לי כסף לזה..” אני אומרת. כמעט חנוקה.
“ילדונת..” הוא אומר בקול רך שקצת עצבן אותי. גרם לי להישמע כמו ילדה קטנה ומפוחדת. אולי באותם רגעים בחדר המפואר הזה באמת הייתי ילדה קטנה ומפוחדת.
” אין לך מה לדאוג” הוא המשיך “לא כל יום אני נתקל בתיק כזה… מעניין..” הוא אומר מלא גאווה.
אני מחייכת אלין חיוך מאולץ.
” אני מאמין שיש בינינו קווי דמיון. שאני יכול להבין אותך.” הוא אומר. אבל אני בכלל לא רוצה אף אחד שיבין אותי.. “חוץ מזה” הוא מוסיף “יש לי אינטרס.. תאמיני לי, ילדונת, הסיפור הזה יביא הרבה תקשורת.”
לרגע אני נבהלת. לא רציתי שום תקשורת. זה הסיפור שלי.
“היי, אל תיבהלי.” הוא אומר שלי ” את רק בת 17. התקשורת לא יכולה להתערב יותר מידי.”
אני מהנהנת
“למה שלא נתחיל?” הוא פורס את ידיו באוויר ועל פניו נגלה חיוך גדול.
אני מהנהנת. משתדלת להוציא את המילים הראשונות החנוקות.
” משום מה אני זוכרת את כל הפרטים של אותו יום. זה התחיל בחופש הגדול. בין כיתה י’ לכיתה יא’.היום הראשון לעבודה. פתחתי את חדר העבודה של אמא שלי.היא ישבה מול המחשב והקלידה משהו. היא דיברה בטלפון תוך כדי. היא עובדת בהייטק. רוב הזמן מהבית. אמרתי לה שאני הולכת והיא רק הרימה את היד. ככה היא מסמלת שהיא שומעת. אבא שלי, שגם עובד בהייטק לא עובד מהבית כמו אמא שלי. הם שניהם כמעט לא בקשר איתנו. הם די מנותקים בתוך המחשבים שלהם. יצאתי מהבית ועשיתי את דרכי לעבודה. שני אוטובוסים והליכה של עשר דקות. זה בערך לוקח חצי שעה. נכנסתי למסעדת הדגים הזאת שנמצאת במרכז העיר. משם מי שאמורה הייתה להיות המארחת הפנתה אותי אל המטבח, צחנת דגים יצאה ממנו ואפפה את כל חלל המטבח. אני די שונאת דגים אבל זו העבודה שמצאתי. בהתחלה עבדתי לבד. ראיתי את כל המלצרים עומדים בקצה של המטבח וניגשתי אליהם. שמתי את התיק על הקולב. והם מיהרו לשאול אותי ‘ אז את החדשה שאמורה להגיע היום?’
היו שם שלושה בנים ושתי בנות. אחרי שסכרתי אותם קצת הנהנתי לחיוב.
אוסקר הילד שנראה שהוא השמח מביניהם חייך אלי עם חיוך רחב והרים את ידו ללחיצת יד. הוא לחץ את היד שלי בחמימות כזאת. הוא מהאנשים האלא שכולם אוהבים. שאי אפשר לא לאהוב.
סופי חייכה אלי. רונלד הצהיר שבהתחלה זה די קשה עד שמתרגלים אבל אמר שכולם מתרגלים בסוף ושתמיד אפשר לבקש עזרה. הוא חייך חיוך בישני והחל לעבוד.
ורוני לקחה אותי ואמרה שהיא החונכת שלי . היא תסביר לי מה עושים ואם צריך היא תענה על כל השאלות שיש לי.
התחלתי בלשאול על הבחור השלישי שישב שם. “זה כריס,” היא אמרה “ההתנהגות הזאת לא מתאימה לו, בדרך כלל הוא מאוד חברותי. אל תכחי את זה אישי, בטח עבר עליו משהו.”
כריס פשוט עמד שם, נשען על הקיר, נראה די מופתע מבוהל ואפילו קצת כועס. אני די בטוחה שראיתי אותו צוחק לפני שהוא הבחין בין. הוא נבהל ממני? ניסיתי להדחיק את המחשבה הזאת כמה שיכולתי. לסנן אותה כמה שרק אפשר. זה הרי לא באשמתי אני הגעתי רק עכשיו. אז למה הוא לא מדבר איתי? מנסה להתחמק ממני כל היום בעבודה? משהו נראה לי מוזר..”
אני מסתכלת על מר הורביץ
“יש לך סיפור מעניין. הרבה פרטים על ההתחלה.” הוא אומר בסיפוק “נמשיך מחר.”
“בסדר, תודה” אני אומרת והולכת אל הדלת ויוצאת ממנה אל הכביש.
אני נושמת לרווחה.
הפעם הראשונה שלי אצל עורך הדין הורביץ נגמרה בהצלחה. הייתי ממש לחוצה מזה

זיכרונות נעולים- היום הראשון
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך