מראה מן העבר

רוקמת החלומות 08/02/2017 750 צפיות 2 תגובות

הוא חש את מגע קרני השמש על פניו, אבל איכשהו עוד היה מעט חשוך כאשר הגניב מבט אל עבר החלון. הוא קווץ עיניו והסתובב הצידה בניסיון נואש להירדם בשנית. שניות רבות התאמץ לאבד חושיו, אבל זה היה מאוחר מדי. הוא כבר מוכן היה להתחיל את היום, לכן במעין תבוסה, פקח עיניו. הוא ראה אותה מולו, היא עוד ישנה. הוא קינא בה שהיא מסוגלת לישון בכזו שלווה, עוד לאחר לילה שכזה, ועקב כך תהה מה לעשות.

לקום ולהסתכן בלהעיר אותה למרות שהיא נראית כה שלווה? להמשיך לשכב במחשבות על ליל אמש? להמשיך לנסות להירדם למרות העירנות?
לא. הוא פשוט בהה בה. הוא רצה לגעת בשפתיה הטפוחות והורדרדות, ללטף את לחייה העגלגלה, להעביר יד בשיערה שבהק בשל האור שבקע מן החלון, אותו אור שבזכותו ניכר הנוף הייחודי שמולו והדגיש אותו.

הוא החליט שכדאי לקום. הרי היא תתעורר במוקדם או במאוחר יותר, ואולי אף יוכלו לשחזר את אירועי הליל. מה שלא היה אפשרי, כמובן. איך אפשר הרי לשחזר מאורע שכזה? דבר כזה קורה רק פעם בחיים, וכשהשניים חווים אותו יחדיו לראשונה, משמעותו אפילו עוד יותר כבירה.
הוא תהה לרגע אם כתם הדם שהחתים את הסדינים אתמול, עדיין ישנו. אם כן, מה לעשות לגביו? לזרוק לכביסה? ואם אמא תראה? לנצור כמו תמהוני? איזו עוד מזכרת תוותר לו, פן תעזוב אותו בעתיד? הרי יבוא יום ועיניה לא יעשו בה שקר עוד.

הרי עלה לו בהגיון שהנוף ששוכב לצדו במיטה, בעודו כבר יושב ועירני, הוא זמני. שמתישהו בעתיד, היא תחליט שמגיע לה יותר. המחשבות גרמו לו לעצב רב, אז הוא לקח סיכון וקם, מעין דילג מעליה בזהירות רבה, שלא לפגוע בגופה העדין והרך עם גופו המגודל והמגושם.
נדמה היה לו שהיא נהמה את קולו בלחש, אך גם אם כן, שבה מיד אחר-כך לשנתה העמוקה.
הוא תהה על מה היא חולמת, ואם הוא נוכח בחלומה. היה בו חשק ללטף את כתפה החשופה, אך שוב, הסיכון פשוט לא השתלם מבחינתו. הרי אם היא תקום, אולי תבין את מר טעותה ותלך. וזה ייגמר כאן ועכשיו.

הוא רצה ללכת להכין קפה, אבל המראה שניצבה מול מיטתו עצרה בעדו. החדר כבר כמעט היה מואר לחלוטין והוא יכול היה לראות את השתקפותו בבירור. בלבוש מכנסי פיג’מה בלבד, לא היה הרבה מה להסתיר. המבנה הגדול והשומני, העור הלבנבן, השיער הכהה על החזה, על הבטן, אפילו על הכתפיים. לו היה היא, היה חוטף בחילה. כל אלה, גרמו לו לפספס תחילה גם את הזקן הלא קצר, שלבסוף התמקד בו. איך סבלה אותו? איך הסכימה בכלל לשרבב שפתיה עמו? ובכלל, תמיד היה נראה כך? או שפשוט מעולם לא התעקב להביט באמת במראה? אוי, השומן, כמה שומן. אוי, כמות השיער. איזו מסכנה. לא היה מגיע לה לסבול את זה. במיוחד לא ברגע כה רגיש של איבוד טהרה. הרי זה לבטח לא מה שרצתה, לא מה שתיארה כל התקופה מאז תחילת נערותה, הרי אם לא שמה לב עד כה, בטח פספסה, כי מי היה רוצה דבר כזה עמו במיטה?!

לפתע, ההשתקפות הפכה למראה מן העבר. ממולו לא ניצב נער כבר, אלא ילד. ילד עצוב. לא ילד מעט שמנמן, אלא שמן. אמנם גופו חלק משיערות עוד, אך עגול הוא ככדור. מנופח כבלון. כמה הוא סבל, כמה הוא הושפל. דמעות זלגו מעיני הילד ללא הרף, והוא רצה לגעת בו, לעזור לו כאן ועכשיו. אבל הילד דחף את ידו והשיב “זה מגיע לך! כל ההשפלות, כל הבוז, כל השנאה! אתה שווה את הכל! זו שמאחוריך, תעזוב אותך, כמו שכולם עזבו! היא אפילו תצחק, כי תסתכל על עצמך!”.

‘תסתכל על עצמך!’. המלים הידהדו בראשו. משפט שחקוק לו מימי התיכון הראשונים, מן החטיבה ואפילו מהפעוטון. מי לא אמר לו את צימוד שלושת המלים הללו? אבא, אחיו, מספר מורות בבית-הספר, אופיר שנהג לאכול לעצמו את הנזלת, עדי מלכת הכיתה, גיא מז’3, רוי מהיסטוריה מוגבר. אבל עכשיו, הוא בהחלט הסתכל על עצמו.
כעבור שניות ספורות, הילד במראה נעלם. הוא שוב מצא עצמו בוהה בהשתקפותו. הוא הביט בעצמו דקות ארוכות ודמעה אף זלגה מעינו השמאלית. הוא רצה להסתלק משם כמה שיותר מהר, לפני שתתעורר ותראה את מה שהוא באמת.

“בוקר טוב”, שמע מאחוריו.
הוא ניגב את הדמעה במהרה והביט אל כיוונה.
חיוך קטן ומלא אמת ניכר במבטה. הוא תהה אם היא רואה את כל האמת חשופה. הרי ברור שהיא רואה, את הכל היא רואה, ולמה היא עוד מחייכת? האם היא מתכוונת לצחוק, או שמפאת נימוס?

“בוקר טוב”, השיב לה בקושי, בתוספת חיוך מבויש.

“אתה בסדר?” היא שאלה כשראתה שעינו השמאלית עדיין רטובה ושהוא צמוד למראה.

“כן, פשוט נכנס לי משהו לעין, רוצה קפה?”

“ואז תחזור לפה ונתכרבל?” היא צחקקה.

“ברור”, הוא חייך חיוך מרווח ויצא מן החדר.

מראה מן העבר
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (2)

יפה, נוגע ללב.

11/02/2017 23:08
סיפורים נוספים שיעניינו אותך