את הקטע הזה כתבתי לפני המון זמן, מאז אני לא מפסיקה לכתוב.. לפעמים כשכואב הלב ואין למי לכתוב, כותבים לעצמנו.. אז חשבתי לשתף אתכם קצת- אולי סתם כדי להוציא קצת מהלב החוצה. אין לי בשורה גדולה, סתם אני, וכמה שורות מהלב שלי.. אשמח לתגובות שלכם, תהנו (:

געגוע באישון לילה

19/04/2020 157 צפיות אין תגובות
את הקטע הזה כתבתי לפני המון זמן, מאז אני לא מפסיקה לכתוב.. לפעמים כשכואב הלב ואין למי לכתוב, כותבים לעצמנו.. אז חשבתי לשתף אתכם קצת- אולי סתם כדי להוציא קצת מהלב החוצה. אין לי בשורה גדולה, סתם אני, וכמה שורות מהלב שלי.. אשמח לתגובות שלכם, תהנו (:

על משכבי, בלילות.. ביקשתי את שאהבה נפשי. ביקשתי, התחננתי, כאבתי כ”כ. ביקשתי, אך לא מצאתיו. אבד אהובי, שאהבה נפשי כ”כ. אהובי, היפה מכולם. שחלק מליבי שלו הוא. שחלק מנפשי הוא. בלילות, אני ישנה, או לפחות מנסה, אך ליבי ער. פועם. דופק, זועק. אולי כי עייף מלכאוב, אולי כי שותת דם הוא, ורוצה כבר לחיות. ובדממת הליל, כאשר השקט מחריש אוזניים, שומעת אני את ליבי המבקש, מבקש כ”כ. את שאהבה נפשי מבקש, אך הוא כבר אינו. מעבר לים הוא נמצא, ים החיים, ים הכאב, ים הפרידה. והים, סוער ועמוק הוא.. וככל העמקתו, איבד אהובי את גשרו אליי. וככל העמקתו, אינו חפץ אהובי בבנית גשר זה. אז הים סוער, וליבי עימו. והלב כואב. כואב כ”כ. ואין דבר שיבין וירפא. ועמוקה היא הפרידה, והולכת ומתרחקת השיבה. מפזרת אני הבטחות. לי, לסובבי, לליבי. הפעם, אשחרר. הפעם, כבר לא אחפוץ. אמצא אהבה אחרת. אך נפשי אינה רוגעת. ליבי מסרב לשמוע. ובראותי אותו, את אהובי הרחוק, שכבר אינו שלי. את אהובי המכאיב, המרחיק, המדחיק. את אהובי השובר, השבור, הכואב.. ליבי מתפרק, אט אט לחתיכות. זועק, דוחק, כמו מגנט, נמשך אל אהובי. שאהבה נפשי. אהבה באמת. גם בכאב, גם במשבר. בשתיקות ומילים, בלילות ובימים. אהבה כ”כ. ולא פסקה לרגע. גם כאשר נשבר הכל, גם כשהכאב הפך כה גדול. וכך במשכבי, בכל ליל.. מחפשת את שאהבה נפשי. בזיכרונות, במציאות העמומה.. אך נתקל בעיניים אטומות, נתקלת בחומה. וליבי שלי, אינו רוגע. לא שקט. אני ישנה אך הוא ער. דופק. זועק. רוצה רק לנשום.. כדג המפרפר מחוץ למים, זועק לאוויר בים הכאב. זועקת, פוסעת חסרה בעולמך אבא… ומצאוני השומרים, שומרי ליבו, ואותו חוסמים. מכים לעיתים, מכאיבים… ופצועה, כואבת שבה אל ביתי.. מדי פעם שומעת אותו מעולם אחר, את אהובי.. אהובי שכבר אינו, שכבר לא שלי. וכבר אמר גם הוא, כי לא ישוב…
אז נפשי צועקת, וליבי ער. וכאב הפרידה עוד פועם, לא יודע לאן ללכת..
“זכור- שכינה בניהם, לא זכו- אש אכלתם”
אז אוכלת אותי אש. אש האהבה לזה שכבר לא כאן, כבר לא רוצה להיות..
ולפעמים, כשהאש עולה על גדותיה, אני פותחת מקלדת, ושופכת קצת. קצת מהלב, קצת מהכאב..
בניסיון אחרון- להוציא קצת את הכאב

געגוע באישון לילה
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך