נוח

איתי שולח אצבע צרדה למצחי, נותן לה לרכוב על גבותי ולגלוש על אפי. אני מצחקקת בקול כדי שהוא יבין את הטוב שהוא מביא איתו. "אז למה לך?", אני מקשה שוב. הוא אוהב להתחמק משאלותיי ואני אוהבת לאפשר לו. "מה זה משנה? העיקר שאפשר", הוא לוחש בתקווה להסיח את דעתי מהנושא. אני מתרוממת מהספה ונעמדת מחוץ להישג ידו. "לאן את הולכת?" הוא מופתע. אני לא מגיבה. "מה קרה?", הוא קורא אותי. אני נותרת בשתיקתי. "בגלל האור שנשפך לתוכי", הוא נשבר במבוכה. "אבל אתה בכלל עיוור", אני מכה. "זה נותן לי הרגשה שאני לא", הוא מתכווץ יחד עם ליבי. על ברכיי מולו, אני שולחת יד אל סנטרו. עיניו מתרוממות להסתכל דרכי. "אתה צריך אור אמיתי". "אל תגידי לי מה אני צריך", הוא רוטן. "מה מפריע לך?", איתי מקרב אותי אליו. שם, מהמקום שאני הכי אוהבת, אני מתקשה לחשוב על מה מפריע לי. מה עורר אצלי את התהייה? אני שוקעת אל מצולות זרועותיו. כך הרבה יותר נוח.