לב אדם – פרק א

“פאמלה פֶבֶּרְבִּי”, פרופסור לָה לוּז הקשיש קרא בשמה.

“פאמלה פברבי?” הוא קרא פעם שנייה.

“פַּאם פברבי!” הוא הביט בקהל היושבים בחדר ולא ראה אותה. מבט מופתע ומאוכזב עלה על פניו בעודו בא לסמן את היעדרה.

פאמלה הייתה אחת מן יחידי הסטודנטים שלה לוז זכר את שמם או קיומם. סטודנטית מצטיינת לתואר שני בזואולוגיה, כנראה גם אחת מן היחידות שתמשיך לדוקטורט. לה לוז ציפה בקוצר רוח כבר לעבוד עמה. היא הייתה בחורה נמרצת ואינטילגנטית ברמות שעוד לא פגש, הוא רק רצה למשוך אותה לעבוד עמו בצוות המחקר.

הוא בדיוק סיים לסמן אודות היעדורתה ודלת הכיתה נדחפה בחוזקה. פאם נראתה כאילו ברחה מזירת קרב.

“סליחה על האיחור פרופסור, אתה לא תאמין מה קרה”, היא התנשפה.

“ספרי לי אחרי השיעור, בינתיים שבי”, הוא אמר והמשיך את קריאת השמות. כאשר סיים, החל ללמד.

בתום השיעור, ניגש אליה הפרופסור. היא סירקה את שיערה המבולגן עם מסרק שהיה לה בתיק.

“הכל בסדר? מה קרה?” הוא שאל.

“אתה בחיים לא תאמין לי! אני מחליטה פתאום ללכת בדרך קיצור דרך הוושינגטון סקוור פארק ויש שם מעין חורשת עצים מסובכת שצריך לעבור כדי לצאת לפה ישר. בדרך כלל אין שם אנשים כי צריך להיות גמיש או ילד קטן כדי לעבור את התסבוכת הזו. בקיצור, אני פחדתי שהדבר הכי גרוע הוא שנחש יכיש אותי, אבל פתאום קפץ עליי יצור דמוי לביאה וניסה לנגוס בי!”

“דמיון מפותח ביותר, וודאי מהלימודים האינטנסיביים, אבל אני בטוח שאם משהו ניסה לנגוס בך, זה היה כנראה כלב. אני מכיר את הפארק הזה טוב למדי, זה פארק של אנשים עם כלבים”, לה לוז לא היה נשמע מופתע. סביר שלא האמין למילה מפיה.

“אני יודעת איך נראה כלב. זה לא היה כלב. זה היה חתול ענק!” היא התעקשה.

“חכי רגע ותגידי לי אם ייתכן וזה מה שתקף אותך”, הוא חיפש תמונה של איזו חיה בגוגל בניידו.

“אתה צוחק עליי? אני יודעת שזה כלב ושזה רועה קווקזי. הייתי יודעת אם זה היה זה!” היא השיבה למראה התמונה שהראה לה הפרופסור.

“אולי זה היה שועל, או תן?”

“זה היה ענק, גם ממש לא דומה לשועל ותן. אני יודעת מה ראיתי פרופסור!”

“אני לא יודע. בגלל שזו את ואני מכיר אותך אני מאמין שקרה לך משהו. אולי היה מקרה של בריחה של לביאה מגן החיות? יש פה באיזור בכלל גן חיות?”

“כן, גן החיות בסנטרל פארק, אבל היינו שם ואין שם יותר אריות או משהו”, היא השיבה.

“מה לגבי ההוא בברונקס?”

“שם נדמה לי שיש”, היא ענתה.

“אבל אני לא חושב שאריה או לביאה יטיילו כל הדרך מברונקס לפה מבלי ששמעו על זה בחדשות או שמישהו חוץ ממך ראה אותו”, הוא נימק את מחשבותיו.

“אולי כדאי להודיע?”

“כן, תתקשרי. בכל אופן, אל תעברי בקיצור הדרך ההוא שלך שוב, גם הכשת נחש היא לא חוויה מלבבת. תספרי לי מה קורה עם זה, אני פשוט ממהר”, הוא אמר והלך לו לדרכו.

פאם עדיין הייתה נסערת, היא ידעה מה היא ראתה. היא ראתה לביאה. אולם היא חסכה מן הפרופסור מעט מן הפרטים כדי לא להשמע חולה בנפשה. הלביאה עמדה על רגלייה האחוריות ולא ניכר כי התכוונה לטרוף אותה, אלא נלחמה בפאם עם רגליה הקדמיות ששימשו לה כזרועות, כאילו הייתה אנושית. היא בכל זאת טילפנה לגן החיות בברונקס. הם יידעו אותה כי שום לביאה או אריה לא ברח להם. היא גם חיפשה בגוגל אודות בריחה של אריה או לביאה מאיזה גן חיות בניו-יורק או באיזור. לא היו תוצאות.

היא שבה לדירתה, הפעם לא דרך קיצור הדרך מרוב פחד. לפתע קיבלה הודעה בנייד.

‘תבואי מהר
יש שכן חדש את תמותי’, כתבה לה שותפתה לדירה, אנג’לה.

פאם נאנחה לאחר קריאת ההודעה, שהייתה אופיינית לאנג’לה. הרי לשם מה היא כותבת לה הודעה כזאת? אנג’לה תתחיל איתו ותדבק אליו. הם יזדיינו בדירה ויזכירו לה עד כמה היא בודדה. אחר-כך הם יפרדו ובגלל שהוא שכן, אנג’לה תמרר לה את החיים עם כמה שהיא לא רוצה לעבור בלובי של הבניין כי היא לא רוצה להתקל בו יותר. המקרים האלה היו בעלי דפוס חוזר שפאם ראתה את זה קורה כבר ארבע פעמים. למזלה, השכנים ההם (חוץ מאחד) כבר עזבו וייסדו משפחות עם בחורות שאינן אנג’לה. קשה לסבול את אנג’לה יותר מדי זמן. יש לה מראה שגברים אוהבים, אבל אופי שהם לא סובלים כשהם מתפכחים. היא נמוכה למדי, יש לה חזה די גדול יחסית לגוף הצנום שלה, שיזוף מזויף שהופך אותה לכתומה ומשאיר כתמים על הסדינים שלה בכביסה, שיער שצבוע לבלונד כהה ועיניים גדולות וכחולות. אין לה תווי פנים מיוחדים וגם הגבות שלה בגדר אגדה אורבנית אבל הוולגריות המזויפת שלה שמתבטאת בחברותיות יתר ורעשנות מכפרת על זה בכך ששמים לב אליה. היא גם נצמדת די טוב לטרף שלה ודואגת להרחיק אותם ממי שמאיימת עליה. את התואר שלה בעיצוב פנים סיימה לפני שנתיים ומאז היא כותבת מדי פעם טורים במגזינים מזדמנים.

מחוץ לבניין, פאם ראתה משאית וממנה סבלים מוציאים רהיטים. עיניה נפלו בעיקר על תמונת קיר גדולה של איש אריה חובש כתר על רעמתו ובעל עגילים זהובים מרובים. אולם הפרט הבולט ביותר היה עיניו הכתומות-חומות שחדרו לנשמתה ונחקקו בזכרונה. הדמות הייתה נראית אצילית אם כי גם אלימה בעת הצורך, כאריה רגיל. היא לא קיבלה שום תחושה אנושית מהציור, למרות הנסיון של הצייר ליצור אדם אריה.

“איפה אתה רוצה את השטיח?!” אחד מהסבלים שהתכוון לעלות כבר, צעק על מישהו שעמד מצדה האחר של המשאית.

“הלבן? במטבח”, האדם שפסע לכיוונו ו”יצא מן המחבוא” השיב.

פאם תהתה אם כדאי לה בכלל לנסות לפתח עמו איזושהי אינטראקציה כי סברה שבמילא תתחיל לראות אותו בדירתה בזמן הקרוב מתוך היכרותה עם שותפתה. היא החליטה שתתעלם מקיומו והמשיכה ללכת.

“היי!” שמעה מאחוריה צעקה.

כשהסתובבה ראתה אותו רץ לכיוונה קלות.

“היי, אתה השכן החדש?” היא זייפה חיוך.

“כן, עברתי רק היום. את מהבניין פה לא? באיזו קומה את גרה?” הוא שאל. בשאלתו גילה מבטא שפאם לא הכירה.

“בחמישית. מה, מאיפה עברת לכאן?”

“אה אני בשלישית. מדרום אפריקה”, הוא חייך.

“אז למה עברת לפה? רדפו אחריך אריות שם?” היא אמרה בחצי צחוק.

“מצחיק שאת אומרת”, הוא אמר.

“למה?” היא הייתה מופתעת.

“סתם לא משנה, משהו לא קשור. לא שאלתי עדיין, מה השם שלך?”

“פאם”, היא ענתה. היא הניחה כי ציור האריה עלה למוחו כשאמרה מה שאמרה.

“אני אדם. פאמלה זה שם יפה, לא הייתי קורא לעצמי בקיצורים”, הוא חייך שוב.

“ככה התרגלתי”, היא הניפה ידיה במעין אמירת ‘ככה זה’.

לאחר שתיקה מביכה של מספר שניות אדם אמר: “טוב אני אתן לך לעלות, נתראה”. הוא הלך להמשיך לחלק הוראות לסבלים שסייעו לו בהעלאת הריהוט.

פאם עלתה במעלית. היא נכנסה לדירה וראתה את אנג’לה יושבת על המחשב שלה ומקלידה משהו ארוך, כנראה עוד טור.

“ראית אותו?! איזה מהמם, לא ראיתי דברים כמוהו! יופי אקזוטי כזה, נראה כאילו הוא מהוואי”, אנג’לה קמה מהמקום שלה בהתלהבות כששמה לב שפאם נכנסה לסלון.

“הוא מדרום אפריקה”, פאם ענתה.

“מה איך את יודעת?! דיברתם?!” אנג’לה נשמעה כמו ילדה בחטיבת הביניים.

“כן, הוא עצר אותי כשנכנסתי לבניין. הוא חברותי מדי, כמוך. את תאהבי אותו”, היא ענתה.

“גם אותי הוא ראה נכנסת לבניין, ואיתי הוא לא דיבר!” אנג’לה התמלאה קנאה לא מוצדקת.

“תרגעי, אני לא בקטע של כאלה. בואי נתחיל מזה שיש לו יותר מדי עגילים באוזניים והפירסינג שור הזה באף מזעזע. גם הזקן, גם השיער שלו שארוך מדי לדעתי וגם זה שהוא שזוף מדי, כמוך. ממש מוריד”

“את צוחקת עליי?! זה שיזוף אמיתי מה שיש לו! שוקולד אמיתי! חבל שזה יירד לו אחרי שהוא יגור פה. והשיער שלו?! מהמם פשוט!”

“איכס איך את מדברת. לכי פשוט דברי איתו הוא מסתובב בין הלובי לקומה השלישית. לא הבנתי איך לך יש בעיה להתחיל עם מישהו”

“אין לי! זה סתם שהוא שונה מדי, אני לא רגילה לכאלה, וואי בטח יש לו קעקועים מתחת לסוודר השחור הזה שהוא לובש!”

“הוא לבש חולצה קצרה לבנה כשהייתי למטה, יש לו קעקועים שבטיים כאלה”

“אני מתה די! אני יורדת עכשיו”, אנג’לה סגרה את המחשב ורצה החוצה מן הדירה.

“איזו טיפשה”, פאם מלמלה לעצמה.

לאחר מספר דקות, מן הדלת נכנסו גם אנג’לה וגם אדם, השכן החדש.

“תקשיבי, את צפויה יותר משאפשר לדמיין”, פאם אמרה לה מול אדם.

“אין לי מושג על מה את מדברת”, אנג’לה ענתה.

“איזה קטע, אתן שותפות?” אדם דיבר אל פאם.

“מוזר שאני סובלת אותה ואת הדיכאון שלה, נכון?” אנג’לה אמרה.

“אנשים עם דיכאון הם בדרך-כלל הכי מעניינים שתדעי לך”, הוא ענה למשמע דבריה.

“בקיצור איזה קפה אתה רוצה?” אנג’לה שאלה לאחר שהפסיקה להצמד אליו בכפייה.

“נס רגיל בלי סוכר”, הוא ענה.

בזמן שאנג’לה הכינה לו את הקפה המיוחל, פאם ואדם ישבו בסלון במרחק די רב אחד מהשנייה על הספה.

“מה הקטע של כל הפירסינגים, כאילו בן כמה אתה שאתה חושב שזה לגיטימי?” פאם שאלה לפתע.

אדם צחקק וענה: “עשרים ושמונה, ולא, אני לא אוהב אותם וגם לא חושב שהם לגיטימיים בשום גיל”

“אז מה הקטע להיות איתם?”

“ההורים שלי מכריחים אותי”, הוא ענה.

“מצחיק מאוד. פשוט תגיד שבעיניך זה יפה”

“אבל אז אני אשקר”, הוא אמר.

פאם לא המשיכה את השיחה. היא התרשמה מהציניות הבריאה שלו, אך היא ידעה שכנראה כבר הלילה לא תצליח להרדם בגלל הרעשים מהחדר של אנג’לה.

“אני מבינה שאת ממרמרת גם אותו. אין לך מבחן ללמוד אליו?” אנג’לה הביאה לאדם את הקפה שלו. תמיד כשהביאה גבר לדירתן, נהגה להשתמש בפאם למטרת האדרה עצמית. היא תמיד עקצה והעליבה אותה מול אותם הגברים, למרות שבמצב הרגיל, אנג’לה לא נהגה להעליב את פאם אף-פעם.

“לא, אבל יש לי הרבה דברים אחרים לעשות כדי לפנות לך את המקום מבלי שתנסי להעלות את עצמך על חשבוני”, פאם אמרה וקמה לדרכה.

“רגע, מה זאת אומרת מבחן? את לומדת?” אדם שאל אותה טרם נעלמה לחדרה.

“זואולוגיה,” אנג’לה ענתה בלעג “רק מוזר יעשה תואר שני במשהו כל-כך לא שימושי”, היא הביטה באדם.

“כן, לא שימושי? כי כרגע לי מציעים משרות מחקר בלי סוף, ואת על סף המובטלת”, פאם שילבה ידיים ברוגז.

“סבא שלי זואולוג. הוא גר בהאמפסטד ומלמד קרוב לכאן”, אדם אמר לפתע.

“רגע, מה השם שלו?” פאם תהתה אם זה מי שהיא חשבה שזה.

“רונלד”, הוא ענה.

“רונלד לה לוז?!”

“כן! מאיפה את מכירה?”

“הוא המרצה שלי!” פאם התלהבה.

“וואו איזה עולם קטן!” עיניו של אדם היו פעורות מהלם.

“יופי, אולי תרשימי אותו אם תלמדי קצת, לא?” אנג’לה הייתה כבר מלאת תחנונים מצד פאם שתלך כבר ותשאיר אותה לבד עם אדם.

אדם הביט לרגע באנג’לה ושאל אותה: “את מכירה ברים נחמדים באיזור?”

“בטח! ה’קֶלְוִינְס’, זה במרחק שני רחובות מכאן”, אנג’לה ענתה בהתלהבות.

אדם קם ממקומו והתקרב לפאם. אנג’לה הייתה מבועתת במבטה.

“רוצה לבוא איתי ל’קלווינס’?” הוא שאל את פאם.

“למה לא”, פאם אמרה והתעלמה ממבטיה של אנג’לה.

אנג’לה הייתה קפואה במקומה, פשוט לא היה לה איך להגיב. כן, פאם יפה יותר ממנה, אבל היא לא מפלרטטת ולפעמים היא תוהה אפילו אם יש לה בכלל צרכים, כי נראה שרומנטיקה לא מעניינת אותה. היא הרגישה שהיא עשתה לה בכוונה. רגע אחד היא יורדת על איך שאדם נראה, ורגע אחר-כך מסכימה לצאת איתו. כשהם סוף-סוף יצאו אנג’לה צרחה מייאוש.

לב אדם – פרק א
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך