רק אני.

רק רוצה להזכיר לעולם,
שגם מן הכאב,
שחשבתי שיכאב בי תמיד,
ועדיין כואב,
אני צומחת.
וגם עם הזכרונות הנלווים איתו,
והאכזבה,
והמחשבות הרצות,
והרגשות המוחבאים,
אני נעמדת על הרגליים,
ומוכיחה לעצמי אחרת, את מה שפספסת.
ואני באמת, באמת
באמת.
מאמינה בזה.
גם אם המוח הטראומטי שלי אומר שלא,
שאני אשמה,
תמיד,
בהכל.
אני מאמינה בזה. מעמקי נשמתי.
כי אמנם אתה חוויה נוסטלגית וטרגית,
אתה גם אחד הגורמים למי שאני היום, ויותר מזה,
למי שאני נהפכת להיות.
ואמשיך לכתוב.
לך, עלייך.
אבל בעצם.. אין זו אני, כותבת לעצמי?
אתה לא רואה, לא שומע.
הייתי כלום בשבילך. אחרי הכל, בוא נודה בזה.
ואתה לא יודע, ובחיים לא תדע,
מה היית בשבילי.
דפוק, הא?
היית סיפור יפה ופוצע, עוד תקופה מחיי הנעורות שלא תחזור.
ואני,
בסהכ פותרת,
את כל הבעיות שראיתי, הרגשתי, וכאבתי מעצמי,
על חוסר אהבתי אדיר כלפי עצמי,
ורצון גדול שתראה אותי,
כשאני..לא ראיתי את עצמי.
אני לא רוצה להודות, שהלוואי ודברים היו אחרת.
כי זה היה בום,
שהכוח שלו היה חזק ממני,
והעיף אותי לרצפה.
והיום, אני משנה את כיוון הכוח,
ואיתו עולה רחוק.
אבל אני כן אודה,
כמו תמיד,
שאתה סיפור לא סגור.
טענה חסרת בסיס,
מין הרגשה. שאין זה הסוף.
אולי כן, אולי לא.
אבל זה לא באמת משנה,
מי שקמתי להיות בגלל הכישלון שחשבתי שאני, בזכותך,
סוגר את הסיפור גם בלעדייך.