רק בגלל הרוח, פרק ראשון.

קוראים לזה ניתוק רגשי.
הפקודה שהנפש לי ציוותה על עצמה, כאשר תוכנו של הסיר המבעבע של רגשותיי איים לנזול אל מחוץ גבולות החומר. היא כיבתה וקיררה את האש על מנת למנוע הצפה, על מנת להציל שרידי שפיות אחרונים, כדי שאוכל לתפקד כמו מכונה משומנת היטב.
היא אסרה על רגשות כבדי משקל לצאת מהמרתף החשוך והקר בו כלאה אותם, משאירה רק חריץ קטן שדרכו ייכנס אור, כדי שלא ייחנקו לגמרי.
ביום בו אבא מת, השמיים לא היו תכולים כתמיד, הציפורים לא זימרו מנגינה, או לפחות לא אחת שהגיחה לאוזניי, והרוח כמו התביישה במעשייה, לא הנעימה בליטופיה את הנוכחים בהלוויה.
אני זוכרת את הרגע מרחוק, את הרגע בו הלב שלי דפק במהירות כאשר הנייד שלי לא הפסיק לרטוט מעל הדשא הרך, כאשר רצתי כל עוד נפשי בי אל ביתי, כאשר צוות ההחייאה ניסו להחזיר לי את אבי. הלב שלי פעם במהירות עד שהוא כמעט נדם כאשר הודיעו לי על יתמותי.
זה היה אחד מאותם רגעים בהם המציאות קשה כל כך שאין בידך כלים להכיל אותה ולשאת אותה, אז היא שוקעת לאיזה חור שחור בתודעתך ואתה מתחיל להגיב באוטומטיות, זה היה בסדר אילולא הרגע הזה איים להימשך לנצח.

הדממה ששרתה בהלוויה שאיימה לקרוע לי את עור התוף, הייתה במילים עדינות בלתי נסבלת, אבל לפחות פחות מכל המבטים שננעצו בי בחשאי, פחות מהדמעות של הסובבים אותי שגרמו לי להרגיש אשמה על לחיי היבשות.
זה היה שונה הפעם, שונה מהפעם בה איבדתי את אימי במערכה בקרב מול הלוקימיה הארורה. זה היה לפני חמש שנים, הייתי בת 15 ועם שיער קצר יותר. אני זוכרת שבכיתי עד שהכרית שלי הייתה ספוגת דמעות, עד שהעפעפיים שלי נהיו נפוחות ועד שאבי לא יכל לשאת עוד את בכיי. התפרקתי כמו שלא התפרקתי מעולם, רק אני קרסתי, הרגשתי כל כך חלשה אל מול אבי המופנם והחזק ואל מול אחיי הקטנים שלא היו מפורקים כמוני. רק מאוחר יותר אבין שילדים אלופים בדיסוציאציה ואין זה פלא שלא הצליחו להכיל, גם לא להבין את המשמעות של לאבד אמא.

ועכשיו הילדים של אז נשארו עדיין ילדים, מלבד ארון בן ה11 שהתייפח חרישית ואל רוז בת ה8 התגנב העצב רק לעיניה.
את קבלת הפנים שלאחר ההלוויה בביתו של הנפטר עשינו למחורת, ביום שלישי, כיוון שהלוויה התקיימה מאוחר בליל אמש. הגיסים והגיסות של אבי דאגו לאנשים שבאו לחלוק כבוד, היו אחראיים על תורניות האוכל כיוון שדודיי ודודותיי היו שבורים לא פחות ממנו. רציתי להיעלם, אך ממרום גילי מצאתי את עצמי במרכז ההמולה השקטה והמעיקה, מקשיבה לנחמות של העוברים ושבים.

דילן הצליח להגיע רק בצהריי יום רביעי, בן זוגי זה כבר ארבע שנים. אני הייתי אז בסוף כיתה י' והוא עמד לסיים יב', כאשר הוא עשה לקראתי את הצעד הראשון. דילן למד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ועל אף שהטיסה שלו לא הייתה אמורה לקחת יותר משש שעות, הוא נאלץ להפסיד את ההלוויה וכן להגיע מאוחר יותר, אחרי שיסיים את כל ההסדרים מול האוניברסיטה לגבי תקופת היעדרותו.

"בייב?" הוא הניח בעדינות את ידו על גבי התחתון, המהמתי קצרות בעודי רוכנת מול השיש, מנסה לדייק בכמויות של המאפה ששקדתי עליו בדקות האחרונות. "אנשים בחוץ מחפשים אותך, רוצים לחלוק כבוד לאבא שלך…" הודיע לי, הרגשתי את נשימתו עליי אך עיניי לא זזו מהמשטח האפור. למען האמת ידעתי במעורפל שזה מעט מוזר שאני מכינה עוגה בזמן שאנשים מקרוב ומרחוק עדיין המשיכו לפקוד את דלת ביתי כדי להביע את תנחומיהם. האמת שכבר לא יכולתי לשבת בשקט יותר על הספה האדומה להביע הוכרת טובה על כל מי שראה לנכון להגיע ולהנהן אל עבר מילותיהם הרגישות. לא הרגשתי כלום, הרגשתי את הלב שלי ריק ואת מחשבתי חלולה, גופי היה נוכח אבל אני לא הייתי נוכחת, הרגשתי כמו רובוט ועל כן ניצלתי כל תירוץ כדי להתעסק במשהו פרקטי לפני שאאבד את שפיותי.

"אמרתי לך שסבתא מיי מגיעה היום, אני רוצה להכין לה את המאפה שהיא אוהבת ללא סוכר, אתה יודע שהיא חולת סכרת…" הזזתי את גופו מעט בעדינות כדי להגיע אל תבנית הזכוכית השטוחה והוא נשאר במקומו, ידיו בצידי גופו.
"אני יודע בייב ובכל זאת מישהו אחר יכול להתעסק עם זה, זה מגוחך שאת בכלל צריכה לטרוח במטבח במקום לשבת שם עם כל המשפחה שלך…".
'אני לא רוצה לשבת עם כל המשפחה שלי.' כמעט פלטתי אך עצרתי בזמן, "זה לא סיפור גדול, דילן באמת…אני נמצאת שם מהבוקר ואני חייבת להזיז מעט את השרירים לפני שאתנוון על הספה, סבתא מיי מגיעה מרחוק ואני יודעת שהיא תעריך את טרחתי."
הוא בחן את פעולותיי קצרות לפני ששאל "בטוחה?", "בטוחה" עניתי, מסתובבת אליו ומשגרת אליו חיוך קטן על מנת שלא ידאג. הוא חייך קצרות בחזרה, מלמל שהוא צריך לעזור לבן דודי בחצר ויצא מן המטבח.

אנחת רווחה השתחררה ממני והייתי מעט המומה לגלות שהחזקתי את נשימתי. לא ידעתי אם נוכחותו של דילן מסייעת לי או מכבידה עליי. דילן היה מקסים, עזר למשפחתי, תמך בי פיזית ונפשית, דיבר עם אחיי הקטנים וניסה להקל במעט על הכאוס, ובכל זאת משהו בי היה מעט דרוך כשהוא היה בקרבתי. לא יכולתי להסביר למה או להניח את האצבע על הדבר שמפריע לי, רק ניסתי להבין למה לעזאזל אני מרגישה שאיבדתי את התחושה ברגליים.

סבתי הגיעה כעבור שעה ועל אף שאיחורה היה תמוהה בעיניי, מחשבה זו חלפה במוחי ולא עצרה לבדיקה מעמיקה. היא נישקה אותי על לחיי והיא אכן העריכה את המאפה שהכנתי לה, אבל גם היא כמו דילן לא הבינה למה טרחתי כל כך. סבתא מיי מתגוררת בקנדה, היינו נוהגים לבקר אותה כמה פעמים בשנה, בעיקר היינו באים לחופשה בת שבוע בחגים, אך בשנים האחרונות המפגשים הצטמצמו וראינו אותה רק ביום האזכרה של אימי.

דילן הציע את המיטה בחדר האורחים בשביל סבתי, ארון המצעים היה נמצא בחדרון קטן בתוך חדר השינה של הוריי. התעקשתי לעשות זאת אני, אך דילן נחרד מעצם המחשבה שאצטרך להתמודד מול המיטה הריקה ולא היה לי לב להסביר לו שמשום מה איני חרדה כמוהו. עלינו בשקט אל כיוון חדר השינה שלי שהיה ממוקם בקומה השלישית, לאחר שבדקתי שרוז וארון ישנים שנת ישרים.
שוב הדריכות הזאת. תחושה לא נעימה התגנבה לגופי כאשר חשתי בדילן פוסע לצידי, הייתי מרוחקת ורציתי להיות היחידה שתפקוד את מיטתי. החלפתי את בגדיי היומיום בפיג'מה דקיקה, דילן נכנס למיטה אחרי, שולח את זרועותיו ומאמץ אותי אליו. שכבתי בעיניים פקוחות דקות ארוכות, לא רציתי לפגוע בו ולכן לא נרתעתי מחיבוקו החם שכל כך העיק עליי באותו הלילה.

הגיע יום חמישי, התעוררתי אליו, עדיין יתומה, עדיין אני, עדיין לא מרגישה דבר.
הזזתי מעט את זרועו של דילן שהייתה כרוכה סביב בטני, קמתי ופניתי אל חדרון האמבטיה. עצרתי להביט במראה, מניחה את תשומת ליבי על שערי שהיה מוחזק בגומייה שחורה מתחת לעורפי, קצוות של בלונד מלוכלך היו סתורות על לחיי. הבטתי בעצמי, עיניי הירוקות חסרות ההבעה בהו בי כשמיקדתי את תשומת ליבי אל עיניי השקד שלי. לעיניי כמו גם לשערי, לא היה גוון טהור, הן היו ירוקות עם נגיעות של חום כהה, מונחות מתחת לגבות ארוכות ועבות שהיו כהות יותר משיערי. תמיד אבי נהג להגיד שיש לי מבט חודר, חודר מידיי. לעומתו, דילן הכי אהב את עיניי, הוא אמר שיש להם נוכחות והיה אוהב כשהייתי מביטה בו כשהיינו מדברים אהבה. גשר אפי היה מעט מעוקם באופן בלתי מורגש כשבסופו ניצב אף עגול וכפתורי שסופו מופנה קצת כלפיי מעלה. שפתיי לא היו בשרניות נורא, שפתי העליונה הייתה דקה יותר מהתחתונה שהייתה יותר עבה ממנה אך לא מאוד בשרנית.

גובהי לא עלה על מטר ו62 סנטימטר. שלחתי את ידיי מסירה את החולצה מגופי, סרקתי את גופי בעל הגוון הבהיר וזהוב מעט. הייתי דיי ממוצעת, מעט מלאה יותר במקומות מסוימים, מותניים צרות וירכיים נשיות. לאחר שנתתי לעצמי להירגע תחת זרם המים החמים יצאתי מהחדרון כשמגבת ורודה מלופפת סביבי.
חטפתי את החולצה והמכנסוניים הראשונים שראיתי והתלבשתי. תוך כדי לבישת המכנס, ראיתי את גופו של דילן זע מעט, הנחתי יד רכה על גבו, "בייב התעוררת?" הוא שפשף את עיניו לפני שפנה להביט בי בעיניים חצי רדומות אך מחייכות, הוא תפס במיידית את ידי אך אני רציתי להירתע לאחור,
"כן, איך ישנת?" שאל, דאגה מטפסת אל קולו, "בסדר למען האמת…אני יורדת להכין לך קפה." דילן, שהשינה כמעט אימצה אותו אליה בחזרה, קיפץ מהמיטה מנענע בראשו,
"מה פתאום, אני יורד להכין לי ולך." הוא הצביע עליי בידו, גלגלתי את עיניי, "דילן אני עדיין מסוגלת להכין לך קפה." אך דילן חשב אחרת וירד במהירות לאחר ששטף את פניו ואת פיו.

דפיקה נחושה נשמע על הדלת בשעות המאוחרות של הבוקר, סבתי פתחה את הדלת. הנחתי שעוד אנשים הגיעו לנחם אך השעה עדיין הייתה מוקדמת, כך שהצצתי מעבר לכתפה של סבתי וראיתי אישה נמוכה קומה, שערותיה השחורות אסופות ברישול באמצע ראשה ועל אפה נחו משקפי חרמש שחורות.

"היי, אני קטלין, עובדת הסוציאלית של עיריית מור." היא שלחה יד אל סבתי וזו נטלה אותה. היא פסעה קצת יותר בחשש מדפיקתה הנחושה אל תוך המבואה, וכשמבטה נח עליי, חיוך קטן נגע בשפתיה, "את בוודאי העלמה קיילינד." הנהנתי אליה קצרות,
"קיילי."
"אני מצטערת על אובדנכם ואני מקווה שאני לא מאוד מפריעה, האם אוכל לדבר איתך?" לפני שהספקתי לענות הייתה זו סבתי שפתחה את פיה,
"בוודאי, נוכל לדבר בסלון." ועל אף שסבתי כבר התכוונה להראות לה את הדרך, קייטלין עדיין עמדה במקומה, מכחכחת בגרונה,"אממ…האמת שהייתי שמחה לשוחח עם קיילי בפרטיות."
נעצתי מבט בסבתי שנראתה מסופקת אך הנחתי יד על כתפה אומרת לה שזה בסדר.

העובדת הסוציאלית הניחה את רישומיה על השידה הצדדית, מביטה בי בעניין.
"אני בטח מפתיעה אותך בביקורי…" משכתי בכתפיי, "האמת שציפיתי שמישהו מטעמכם יגיע בסופו של דבר.
"התבלטי אם לעשות זאת היום כיוון שהכל מאוד מאוד טרי, ובכל אופן העניין דחוף ודורש התייחסות
"דברי." ולאחר ששמתי לב לנימת קולי התקיפה הוספתי קצת יותר ברוך "זה בסדר".

"תראי קיילי, אני כאן בקשר לאחיך הקטנים וכיוון שהם קטינים אני מדברת איתך…" היא עשתה עצירה קצרה ואם הייתי יודעת מה היא מתכוונת להגיד בהמשך וודאי הייתי מתחילה לרעוד כבר עכשיו.
"לפי חוקת ארצות הברית, משפחה אשר עברה שכול של שני ההורים או לכל היותר המבוגרים האחראיים של משפחה זו, הסמכות עוברת לידי האפוטרופוס…" היא בחנה את הבעתי, עדיין לא מבינה רק שאלתי "מי האפוטרופוס של משפחתי?",
"אימה של אימך." היא אמרה קצרות, "סבתא מיי?" שאלתי, היא הניחה שזהו שמה והנהנה, "אני מניחה שזו מי שראיתי בכניסה לבית…"
"כן, זאת היא…אם היא האפוטרופוס מדוע את מדברת איתי ולא איתה?"
"מכיוון שאת לא קטינה את נמצאת ברשות עצמך ומכיוון שיש לה קרבה גדולה יותר לאחיך מזו של סבתך חשבתי שראוי יותר לדבר איתך על ההשלכות לפני שנפנה אליה."
"איזה מן השלכות?"
"קיילי", היא הגתה את שמי בעדינות, "העמדה החוקית של סבתך אומרת שכרגע אחיך נמצאים תחת חסותה, זאת אומרת שחובת גידולם הוא עליה לפחות עד שיימלאו להם שמונה עשרה שנים." נענעתי את ראשי קלות,
"גברת קייטלין, סבתי גרה בקנדה." אמרתי, מעדכנת אותה בפרטים אך לא היה נראה שחידשתי לה דבר, ההבנה החלה לחלחל אל תודעתי, גיחוך יבש נפלט מפי,
"את מתכוונת להגיד לי שחוקת ארצות הברית או יותר נכון הועדה לשלום הילד" קראתי מהתג שהוצמד לחולצתה, "חושבת שהדבר הכי נכון לשלומם הוא לעקור אותם מארץ מולדתם?" כעס החל להתגנב אל קולי, את צוחקת עליי!" היא נשמה עמוק, שוקלת את דבריה,
"קיילי אני יודעת שדברים אלו לא פשוטים לשמיעה, אך-
"זה מה שאת עושה עכשיו? מעדכנת אותי שהולכים לשלוח את אחיי לקנדה? את מבשרת את הבשורות מטעם הועדה או משהו כזה?" קטעתי אותה בגסות,
"קיילי אני לא נגדך, אני רוצה בטובת המשפחה ואת חלק מהמשפחה הזאת. לכן לא העלתי על דעתי להיפגש איתכם רק בבית המשפט אלא ראיתי לנכון לפקוד את הבית…כי אומנם החוקים הם חוקים אך במצבים מסוימים ייתכן והשופטים יחליטו להטות את הכף לכיוון השני." עיניה הטובות הרגיעו את רוחי במעט אך נשמתי עדיין לא הוסדרה,
"מה את אומרת בעצם?" בלעתי את רוקי כאשר החלה לדבר,
"מה שאני אומרת בעצם שייתכן ונתחיל הליך משפטי, ברורה לי כשמש העובדה שניתוק אחיך ממקום מגוריהם, מבתי הספר שלהם וחבריהם תגרום להם לחוות אובדנים קשים נוספים…אך את חייבת להבין שעל פי החוק היבש, האחריות על אחיך עוברת לאדם שיכול לפרוס עליהם חסות, יכול לגדל אותם ולדאוג לרווחתם לפחות עד שיימלאו להם 18."
"אני יכולה לדאוג להם", אמרתי כמעט מייד, "עוד מעט ימלאו לי 20, אני יכולה לעבוד, אני יכולה לפרנס אותם וחוץ מזה רוב משפחתי גרה לא רחוק מהעיר ואני יכולה להיעזר בהם." קייטלין חייכה, מביטה בי ברוך,
"אני בטוחה שכולם ירתמו לכך אך אני בספק אם המעטפת הזאת תהיה מספיקה ועקבית לאורך השנים. קיילי יקירה, מלבד מזון וביגוד גם הבית הזה דרוש תחזוקה וחשבונות נוספים. כפי שאמרת את כבר כמעט בת 20, גם את חווית אובדן כשלהם ואני לא בטוחה שהדבר הנכון עבורך הוא להפוך לאמא לשני ילדים." נענתי את ראשי מביטה בה בפה פעור,
"אלו אחי ואחותי ויש לי את הזכות המלאה לדרוש שהם יישארו כאן, אני אומרת ואני לא אחזור על זה שוב, אני מעוניינת שהם יישארו תחת חסותי!" העובדת הסוציאלית לקחה נשימה מסיטה את מבטה הצידה לפני שפונה להביט בי בחזרה,
"שמעתי את דברייך, אם כן אנחנו נצטרך לעמוד מול בית משפט, אנסה לקדם את ההליך בגלל דחיפות המקרה. אכין אותך ואת משפחתך לתהליך עצמו ובסופו של דבר ההחלטה תהיה של בית המשפט."

העמידה מול השופטים אינה הייתה קלה. כפי שהעובדת הסוציאלית הבטיחה, היא אכן הצליחה להקדים את המשפט ומצאתי את עצמי כשבוע חצי לאחר שקברתי את אבי, עומדת מול חבר המושבעים. העמידה בבית המשפט לענייני משפחה, דרשה ממני כוחות נפש שכנראה רק נחישותי ועקשנותי הצליחו למצוא בי. נדרשתי לשכנע אותם שאני מספיק יציבה ואחראית כדי לספק את ההגנה שאחיי זקוקים לה. זה היה קשה אף יותר כשמנגד עמדה סבתי והצביעה על ההשלכות הרבות משקל שיהיו אם אכן אחיי יהיו תחת חסותי, והעובדה שעברתי את גיל 18 לא אומרת שאני בוגרת מספיק. בסופו של דבר, בשל המצב המורכב או בגלל חוות דעתם של אחיי שלא רצו לעזוב את אוקלהומה בשום תנאי, נפסק הדין לטובתי או ככל היותר לתקופת ניסיון של חודשיים ואז יתכנסו שוב הממונים על תיק זה להערכת המצב.

שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת באיטיות. הלכתי לקדם את פניו של דילן שעמד בכניסה, מחזיק שקיות עם מצרכים מהסופר הסמוך, רכנתי אליו, מרעיפה נשיקה קטנה על שפתיו.
בשעה שסידרנו את כל המצרכים בארונות, השתהיתי מעט עם המוצרים, בוהה בדמותו הגבוהה של דילן ותוהה כיצד לפתוח את השיחה שגמרתי בליבי אומר לעשות אותה לפני יומיים.
עברו שבועיים מאז החלטתו של בית המשפט, סבתא נשארה רק לימים בודדים וטסה בחזרה ודילן בלי לומר הרבה המשיך לגור איתנו. אני מצאתי עבודה נוספת והגדלתי את המשמרות, שמרתי על חלונות ריקים בשבוע כדי לדאוג לתחזוקת הבית, כביסות, ניקיונות וקניות כדילן משתדל לעזור לי ככל יכולתו.

לאחר שסיימנו לסדר הכל פניתי אליו בהיסוס,
"דילן, רציתי לדבר איתך על משהו…" הוא המהמם, מראה שהוא מקשיב אבל אני רציתי את מיקוד כל הקשב שלו אז חיכיתי שיסיים להכין את הקפה.
ישנו בסלון והוא הביט בי במבט שואל, תהיתי איך לפתוח את השיחה ובסוף החלטתי להתמקד בעיקר, "אני חושבת שאת צריך לחזור לאוניברסיטה."
הוא הניח את הספל על השולחן, לוקח נשימה קצרה, "בייב דיברנו על זה, אני נשאר איתך…דיברתי עם האוניברסיטה, הם מבינים את הנסיבות…את לא צריכה לדאוג בקשר ללימודים שלי, אני אשלים את הפערים כשיגיע הזמן."
נענעתי בראשי, "דילן, אני אוהבת אותך ומעריכה את כל מה שעשית ומה שאתה עושה אבל באמת שאין שום צורך שתישאר כאן איתי." ניסיתי לא להכאיב לו במילותיי,
"אני לא יכול להשאיר אותך לבד…" הוא נענע בראשו מביט בי, גבותיו מכווצות,
"אני יכולה להסתדר" הנחתי את ידי על זרועו, "במקודם או במאוחר תצטרך לחזור והדבר האחרון שאני רוצה הוא שיהיה לך עומס בלימודים אחרי שכל כך השקעת….תחשוב על זה, אני נמצאת כאן ורוב הזמן אני עובדת ומה אתה תעשה כאן? וכשתחזור יהיה לך לחץ בתקופת המבחנים ותצטרך להגיש את כל העבודות שלא עשית. אתה רואה שאני מתסדרת ולאט לאט זה יהיה יותר קל ואם אצטרך עזרה אני יכולה תמיד לפנות לדודה מרי ולדוד ארקל שגרים לא רחוק מכאן…".

דילן לא השתכנע בניסיון הראשון, אך בניסיון השני הוא שקל את מילותיי. בסופו של דבר הנחתי לו להסיק שאין באמת מה לדאוג וייצא שכרו בהפסדו אם אכן יישאר איתי.
הפרידה מדילן לאוניברסיטה אף פעם לא הייתה קלה, אך הפעם הייתי כה נחושה ובטוחה בעצמי.

וכאילו לא חלמתי מעולם, כל שאיפותיי התנקזו למטרה אחת בודדה שלמענה קמתי בבוקר-
לצלוח את תקופת הניסיון בת החודשיים ולשמור על אחיי קרוב אליי.