סלט ארץ ישראלי עם טעמים חריפים, של כל האידיאולוגיות המעניינות המתחרות על ליבו של הציבור בישראל, קצת הומור, הרבה כאב והרבה שברי אידיאולוגיות מסודרות בגינת הצער הקולקטיבית של החולמים הנצחיים...

אהבת האנשים הפשוטים – מותו של שרוליק הגדול

04/12/2019 143 צפיות אין תגובות
סלט ארץ ישראלי עם טעמים חריפים, של כל האידיאולוגיות המעניינות המתחרות על ליבו של הציבור בישראל, קצת הומור, הרבה כאב והרבה שברי אידיאולוגיות מסודרות בגינת הצער הקולקטיבית של החולמים הנצחיים...

הטלפון בבית משפחת שניט צלצל. אמו של רגב הניחה מידיה מגש עם כוס תה וצלחת עוגיות שאפתה, על השולחן, לפני בעלה ונגשה לענות. “שלום. זאת חנה, חנה כהן. אימא של אלי”, אמר הקול הנשי המודאג, מבעד לאפרכסת. “אההה, שלום, מה שלומך גב’ כהן?”, שאלה גרטה בנימוס יקי טיפוסי. “אני בסדר, רק שהרבה זמן לא שמענו מאלי, ואנחנו דואגים לו. שמועות מספרות שהוא מסתובב עם רגב ברחובות החרדיים של ירושלים, וזה מדאיג אותנו מאוד. שלא ישתגעו לנו שם. הם עוד עלולים לחזור בתשובה לגמרי…”. “רגב? לא נראה לי שהבן שלי אפילו קרוב לענייני דת ויהדות. בכל מה שנוגע לזה אין לך מה לדאוג, אנחנו חינכנו את רגב טוב, והאלוהים שלנו מת בשואה, הוא הרי יודע זאת”, אמרה גרטה בפסקנות יתירה. “גם אנחנו לא שמענו מרגב זמן רב, אבל אין זה משונה אצלו. לפעמים הוא נעלם לחודשים, וחוזר עם חוויות נרגשות ממדינות זרות ומטיולים קסומים, כך שאני לא דואגת. מלבד זאת, אם היה קורה משהו חריג הם ודאי היו מתקשרים”, אמרה גרטה.

הכטר הקשיב לשיחה ואחר אמר, “אני לא אתפלא אם חנה צודקת. רגב יכול למאוס בכל וברגע של אמת לחזור בתשובה ואפילו להיות ‘א גרוייסע צאדיק’, צדיק גדול. זה שהם לא מתקשרים זה כנראה בגלל שהם לא יודעים כיצד לבשר לנו את הבשורה”. שתי הנשים סיכמו שברגע שמי מהן תשמע משהו, היא תתקשר לחברתה.

בו ביום, סביב שולחן הלימוד, ישב הזקן עם שני תלמידיו, מול מסכת בבא בתרא, שקועים בלימוד אגדותיו של רבה בר בר חנה, בפרק ‘המוכר את הספינה’, לפי פירושיו של המהר”ל מפראג. לפתע הזקן הרים מבטו מן הספרים הפתוחים, ואחר אמר: “אתם חייבים לנסוע לבקר את הוריכם, משפחותיכם. הם דואגים לכם. אנחנו סוגרים את הלימוד להיום. נדבר כשתשובו, מצפה לכם אתגר לא פשוט”. אלי ורגב הבינו היטב למה הוא מתכוון. הם ביקשו לדחות את הקץ ועל כן, נמנעו מליצור קשר עם משפחותיהם. “ההורים שלי ובעיקר אחותי, לא יבינו מה קרה לי. הם יראו אותי עם זקן, כיפה וציצית ויחשבו שהשתגעתי לגמרי” אמר אלי, “אחותי אביבית, שונאת דתיים. היא פעילה פוליטית ידועה בתל-אביב, מחאתית מאוד, נגד נגד ונגד. נגד מה? לא יודע, העיקר נגד. גם נגד דברים שהיא לא מכירה בכלל, אבל מי אני שאעביר עליה ביקורת? גם אני הייתי כך”.

האוטוביאנקי הקטנה החלה לקרטע לכיוון המרכז. הירידה לכביש מספר אחד, בכיוון ההפוך מירושלים, נראתה לפתע כל כך לא טבעית, כל כך לא נכונה. אבל לשני החברים יש עניין בלתי פתור. “מתישהו נצטרך להתמודד איתם. מתישהו נצטרך לגלות להם מי שאנחנו. אני מאמין שבסוף, משוגעים או לא, הם יבינו שאם אנחנו מאושרים – זה העיקר”, אמר רגב בניסיון לא מוצלח להרגיע את עצמו מן המתח.

רגב הוריד את אלי ליד פתח בית הוריו. אלי ירד ואמר, “נדבר הערב”. “כן” ענה רגב, ובחלל האוויר התפשטו חששות מפני הבאות, ומועקה. אמא של אלי הציצה מן המרפסת, וראתה את הבחור המזוקן, הפוסע בשביל הגישה, המוביל לבניין שלהם, כשכיפה לראשו. בסתר ליבה היא ידעה, הן זהו בנה יחידה, האח של אביבית ובנו של שרוליק, בעלה המנוח.

חנה ובעלה חשו עצמם תולדה רוחנית של בני ובנות העלייה השנייה. אנשים עם רוח חלוצית, קיבוצית, שיתופית, חילונית, סוציאליסטית, שוויונית ועוד כהנה וכהנה מושגים מגדירים, שאין איש רשאי לצאת מגבולם. הם עברו לתל-אביב לאחר שהקיבוץ ממנו באו החל לפזול אל עבר ‘הקפיטליזם החזירי’, כלשונה של חנה.

מזכיר הקיבוץ אמר, שהפרטה מסוימת ומוגבלת של ענפי משק שונים, תוביל להגדלת ההון ולהצלת המפעל כולו. כך באמצעות שימוש מוגבל בשיטה הקפיטליסטית, ציפו לתקן סטיות שנולדו בשיטה הסוציאליסטית, מבלי להודות שהשיטה כולה בעייתית.

“הגשמת המפעל הסוציאליסטי, תלוי ביכולתנו להתאים עצמנו לנסיבות ולרוח הזמן”, אמר אז אברום, מזכיר הקיבוץ, “כדי לחלק הון ומשאבים באופן שוויוני וסוציאליסטי, צריך להרוויח אותו באופן קפיטליסטי” הוא אמר, ועם כל אמירה שרוליק, אביו של אלי, חש שכל עולמו חרב עליו.

“מה זאת האקרובאטיקה המילולית הזאת”, הוא זעק באותה ישיבה, “או שצודקים אנו בדרכנו, או שהדרך של יריבינו נצחה. אם נוצחנו, מחויבים אנו להודות בכך, ואם לאו – חובה עלינו להיאבק להגשמת חזוננו. האבות המייסדים באו הנה להקים מפעל מופת. הם חלמו על חברה אחרת ועל חלוקה שוויונית, עבודה שוויונית, הם חלמו על הגשמה קיבוצית על פי מיטב הערכים והמסורת עליהם גדלנו. כל זה הלך?! מה קורה לכם?! בגין בשלטון אז אנחנו מתפרקים?! אנחנו מייצגים את העתיד, הקפיטאליזם מייצג את האנרכיה, התחרות, ‘היד הנעלמה’ ועקרון השוק החופשי הדורסני. איפה החמלה?! איפה התכנון?! איפה הצדק החברתי?! איפה אנחנו?!”

חנה עמדה ובהתה בבחור הצעיר, שהיה פעם בנה ובנו של שרוליק האידיאליסט ודמעה מצויה זלגה על לחייה. כל אלו עברו למול עיניה, כמו התקפלה תקופת חיים ונגנזה בתוך שניות בודדות. בתוך דמעה אחת קטנה.

שרוליק המתנשף, לא יכול היה לשאת את חרפת ההודאה בטעות. הוא הרי היה מוכן ליום שבו ‘אמא רוסיה’ תכבוש בסערה את העולם כולו, והמהפכה הפרולטארית תמחק את העולם הישן ותבנה על הריסותיו את האוטופיה הסוציאליסטית. הוא הביט בחנה בעיניים דומעות ואמר: “את מבינה? אין יותר כלום חנה. אנחנו מתקפלים ונסוגים מכל אשר מקודש היה בעינינו. אם זה המצב, אז אין יותר הוויה קומונארית, שיתופית. הם יוצרים מצב בו כל אחד לעצמו”.

חנה הביטה בבעלה והבינה, שרוליק והאידיאולוגיה שייצג היו אחד, נפלה האידיאולוגיה, נפל שרוליק הגדול והחזק של חנה. שניהם עזבו את הקיבוץ, ובחפשם אחר סביבה חלופית, אורבאנית, בה יוכלו להמשיך לקיים את הבועה הסוציאליסטית שלהם ולהתקיים בתוכה, הם התגלגלו לתל-אביב. דווקא לז’אבוטינסקי, למרבה הצער. כאילו צוחק היה הגורל וזורה עוד ועוד מלח על פצעיו המדממים של שרוליק הגדול. ושרוליק הגדול, פשוט קמל לעיני כולם.

הוא, שהיה יכול להטיל אוכף על סוס ולאבזמו ביד אחת, שרוליק הגדול שיכול היה לרתום עגלה מלאה חציר ולהרימה בלי בעיות, אל תוך וו הגרירה של ה’ג’ון דיר’ הישן, שרוליק הגדול, שיכול היה לילד עגלים ולערום ערמות של גזעי עץ גדולים, להרים שקים של תערובת ולפטם אווזים, לחלוב פרות ולאסוף ביצים, לרעות צאן ולהפליא לחלל בחליל רועים, לטייל ולסייר בשבילי הארץ, ולהקריא מנפלאותיו של סרוואנטס או דיאמיציס, שרוליק הגדול שהפליא לזמר זמירות רוסיה באקורדיאונו, שהפליא לתקן את צנרת המשק, וידע להלחים צינור לצינור בעזרת המלחם, שרוליק הגדול והמזוקן, עם ההשכמה בחמש בבוקר, כי “אדם שלא קם בבוקר הוא חולה, ואדם שלא עובד הוא חולה…”, שרוליק הגדול, עם הסלט החי והקצוץ ועם מכנסי החאקי הקצרים. שרוליק הגדול והמשופם ההוא.

ככה חנה זכרה את שרוליק שלה, שעם כל גודלו וכוחו הרב, התמוטט ומת מדום לב, בפתח הבניין ברחוב ז’אבוטינסקי, כחודש לאחר שעזבו את הקיבוץ. בגין בשלטון, שמחה ארליך התחיל לרמוז על חשיבות ההפרטה והשוק החופשי, האידיאולוגיה בקיבוץ החלה מתרופפת ומתקדמת לכיוונו של האויב השנוא, ז’בוטינסקי ניצח. קמלה האידיאולוגיה של שרוליק הגדול, והוא מצא את אובדנו באובדנה.

שלוש דפיקות בדלת העירו אותה מחלומה שבהקיץ. בעבור אלי הזמן עבר מהר מאוד, בעבורה אותו זמן קצר חפן בתוכו הוויית חיים שלימה. “שלום אמא”, אמר אלי. חנה הביטה בבחור המזוקן, הסתכלה בציציות, בכיפה, בצרור הספרים, “מזל שאביך הלך לעולמו בזמן. חבל שלא הלכתי איתו כשהוא הלך!” מיררה חנה בבכי, “איך עשית לנו את זה? מה תאמר אחותך? מה יאמרו דודיך? מה תאמר סבתא הניה? אייי שרוליק שרוליק, ידעת היטב מתי לברוח. בהתחלה ‘מנחם בייגין’, אחר כך הקיבוץ וההפרטה, הפרולטרים התחילו להסתכל בסרטים צבעוניים בטלוויזיה צבעונית של בורגנים, אנשינו מדברים על ‘מכונית לכל פועל’, כמו הבורגנים העירוניים. ואם חשבת שז’אבוטינסקי זה הסוף, אז בא הבן הזה שלך והשתגע! ועכשיו אני לבד. אני ואביבית הקטנה. מה יהיה עלי שרוליק הגדול שלי? מה יהיה?”

אלי ממש הבין ללב אמו. הוא חיבק אותה ואמר, “אמא, זה אותו אני, העניין הוא רק בהחלפת המלבושים, אבל מתחת למלבושים זה אני, אלי. את לא צריכה להצטער. ראשית טוב לי בחיים, אני עושה את הדברים באופן שמשמח את ליבי. באופן שלא מזיק לבריות ואני מקווה שאף מועיל להן. אני מאמין במשהו אימא, הרי גם אתם האמנתם במשהו בעבר”.

חנה המשיכה לבכות וליילל, בציוצים שקטים. “מה זה ‘באופן שלא מזיק לבריות’, אני לא בריה? אחותך איננה בריה? אביך לא שייך לבריות? אתה עושה הכל כדי להשחיר את פנינו ברבים! הרי זה דבר שאי אפשר להסתיר, אנחנו לא יכולים להחביא אותך, הכיפה לא תיעלם והזקן לעולם לא ימחה עם חרפתנו מעל פניך. הבן הסורר של שרוליק הגדול, שמת עם מות האידיאולוגיה והערכים, משתין בקשת על קבר אביו ועל אמו החיה. מה יהיה? אלוהים, מה יהיה?, לא כתוב אצלכם שמה ‘כבד את אביך ואת אמך’???!”

אלי ידע שאין מילים שיכולות לנחם את אמו. הוא ידע שמדובר באישה שחוותה את השכול והמוות של כל מה שיקר היה בחייה. האידיאולוגיה, הבעל, המעבר הכפוי מן הקיבוץ אל העיר הגדולה, ‘מנחם בייגין’ שנוא נפשה, כעת הבן גילה את האל שמארקס, ניטשה ואחרים, הצליחו לחסל בצורה כל כך מוחלטת אצל הוריו וחבריהם.

“אמא יקרה, תראי. כשם שהאידיאולוגיה הגדולה שלך ושל אבא היתה גדולה מכם שניכם, ובאובדנה אבד לנו אבינו היקר, כך אני גיליתי משהו שהוא גדול ממני ושאין לקיום שלי עוד שום משמעות בלעדיו. אני לא מבקש ממך להסכים, או אפילו להבין את מה שעובר עלי, אני לא מבקש ממך לעבור את מה שאני עברתי כדי להגיע לנקודה בה אני עומד כעת, אבל את החוויה המופלאה הזאת, שאת נסחפת בתוך זרם רעיוני, אמוני, השקפתי, והוא הופך להיות נתיב גורלך, את זה וודאי יכולה את ויכול אבינו עליו השלום להבין. זה בדיוק מה שחוויתם אתם”.

חנה הביטה בעיני בנה, ואמרה: “אכן, אנחנו חווינו זאת, חווינו את החלום הגדול ואת האמונה היוקדת, אך חווינו גם את שיברו ואת התרסקותו האכזרית. זה מה שעלול לקרות לך”, אמרה חנה בצער. אלי ידע שלא זה מה שהטריד את אמו. עוד מאז שהיה ילד בקיבוץ, הדבר שהפחיד אותה יותר מכל היה ה’מה יגידו’ מה יגידו בגן? מה תגיד המורה? מה תאמר הגננת? מה יגידו בצבא? מה יאמרו השכנים? מה יחשבו על אימא שלך אם תצא בחולצה מקומטת? מה תגיד סבתא הניה?”.
זה היה השד הגדול שליווה את חייו. שד ה’מה יגידו’.

אלי חייך, לנוכח המחשבות שרצו במוחו. הוא התמוגג מנחת, על שחש שאין הוא כבול עוד, בכבלי ה’מה יגידו’, חופשי מעול ה’מה יגידו’, ומוכן למסור נפשו על עול התורה והמצוות ששחרר אותו מן העול הראשון.

תוך כדי הרהור, אביבית נכנסה בסערה. הביטה באחיה, שהיה פעם אחיה האהוב והנערץ, טרקה את דלת הבית ופנתה לחדרה לבכות בסתר, כי ‘מה יגידו אם יראו אותה בוכה?’. נטרקה הדלת בחוזקה, נזדעזע ז’אבוטינסקי ברעד ובקול נפץ חזק, שהפיל את התמונה שהיתה על הקיר. שרוליק הגדול, נפל על הרצפה ונשבר סופית. קולה של אביבית נתערב ועלה באוזניו של אלי יחד עם ציוצי אמו. זו בכתה על אחיה, וזו בכתה על שרוליק הגדול, ששוב נפל שדוד מרוסק מכאב לרגלי האסון התורן.

“טוב, אמא, לא באתי לצער אף אחד, אני מקווה שאת מבינה שיש כאן איזה אבסורד, בסך הכל חזרתי בתשובה, לא הפכתי גנב, לא רוצח, לא אנס, לא מבקש רעת איש ולא פוגע בנפש חיה!”, עוד הוא מדבר, ואביבית יצאה בסערה מחדרה, ותשובה בידה:

“אתם… גם גנבים, גם רוצחים, גם אנסים וגם פוגעים בכל הסובבים אתכם! ואחר כך מתעטפים באצטלת הקדושה המזויפת שלכם!!!…, כאילו אתם טובים מכולנו, חיים כפרזיטים וגוזלים את כספי משלם המיסים העובד, לא עושים צבא, כך שילדי אחרים ימותו במלחמות המיותרות של הארץ הזאת במקומכם, אונסים את כולנו לקבל את הקיום הפרימיטיבי שלכם, בכשרות, בשבת הכפויה על כולנו, בגירושין ובנישואין, בהפיכת האישה לקניין וב’ברוך שלא עשני אישה’, בקיצור, המאבק הוא לא כנגד השקפות דוחות, זכותך להיות טיפש ולקבל על עצמך השקפות פרימיטיביות כל כך, המאבק שלי הוא כנגד החייאת ‘ימי הביניים’ בתוך המציאות הקשה והמסובכת שלנו, ועוד לחשוב שהייתי צריכה ללמוד לבגרות על ‘שומר חינם, שומר שכר, שור שנגח פרה’ מה איכפת לי מכל זה!!!! מההההה?!!!!, אחרי שכבר נפטרנו מכל השטויות וההבלים, בא לי אחי עם כיפה וציצית, ואומר לי שזה לא פשע – זה פשע שאין לו כפרה!, אם היית מת, לפחות היית מת כמי שאתה, כמו שאהבנו אותך, כמי שאנחנו. כעת אתה חי ובחייך אתה ממית את כל אשר אהבנו. אתה מסייע ותומך בכל מה שהרג את אבא שרוליק”

אביבית פרצה בבכי, אלי ניסה להרגיע אותה אך ללא הועיל, “מתי בדיוק הפכתי מ’אתה’, ל’אתם’?”, הוא ניסה להתגונן, אך ללא הועיל. אביבית ביקשה רק לירות את בליסטראות ‘חכמתה’ בפרצופו של אחיה, אך לשמוע את נאום ההגנה שהיה לו מן המוכן היא לא הסכימה.

חנה הביטה בבנה, והרגישה כי אחותו גדשה את הסאה. היא הבינה כי אם היא חפצה לראות את בנה עוד אי פעם, אם יש סיכוי שהוא ישוב אליה מאותה גחמה רגעית, מאותה מתקפה רוחנית שהשתלטה על נשמתו המיוסרת, רחמנא ליצלן, ויחזור להיות ‘אלי היקר’, החייל מהסיירת, זה רק אם היא תשכיל לקבל אותו כעת בהבלגה, ולהוריד את להט הוויכוח.

“בוא אליושקה, נעזוב הכל כעת ונשב לאכול, הכנתי לך את הקציצות שאתה אוהב”, אלי הביט בעיני אמו בצער, “אמא, אני מקווה שתסלחי לי, אבל אני לא יכול לאכול, ותאמיני לי שאין דבר שמצער אותי יותר, מאשר להפסיד את טעם הקציצות המופלאות שלך, אבל אני בבעיה. מקווה שתביני, אבל אסור לי”. חנה רצתה להגיב בכעס, אבל שמרה את דבריה לעצמה. היא הרגישה כי מוטב להיות חכמים מאשר צודקים בעת הזו.

אביבית, ששמעה את התנצלויותיו של אחיה, יצאה מהחדר, כחיה פוליטית המזדהה עם כאבם ורגשותיהם של כל החלכאים והנדכאים, בייחוד אם הם ערבים, אבל ביחס לאחיה, לתחושותיו, לאמונותיו, שם היא לא מצאה שמץ סימפטיה ואמפתיה. היא התיישבה מולו, עם צלחת קציצות עמוסה לעייפה, מדיפה ניחוח בשר מדהים למרחקים, וחבילת גבינה צהובה פרוסה לפרוסות. כל קציצה חמה, התיכה במהירות רבה את פיסת הגבינה, והדיפה ריחות משולבים של גבינה מותכת ובשר משובח.

אלי חייך, “הרבה מחאה יש בך אביבית יקרה. גם בזה יש צורך. אולי יבוא יום ותמחי נגד הדברים שראוי למחות כנגדם ואז, באותה נחישות בה את מקדמת את שנאתך אל מה שאני מייצג בעינייך, מה שאת לא מכירה, תקדמי טוב וצדק. העולם צריך ‘מחאתיים’, רק צריך למצוא עבורכם את המחאות הנכונות, ואז הכל בסדר”.

אהבת האנשים הפשוטים – מותו של שרוליק הגדול
דרוג הסיפור 1 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך