אם להיות כנה, אני נואשת מיואשת- ואין לי בעיה עם זה

sunlight 03/04/2021 39 צפיות אין תגובות

בזמן האחרון אני מרגישה חלשה. הגוף שלי מרגיש חלש, משהו שברירי, חלוד. אני מנסה למצוא את המילים, לשים את האצבע על ההרגשה, אבל שום מילה לא עולה במוחי. אני צריכה זמן, אבל נדמה שאף פעם אני לא מצליחה למצוא אותו. גם כשהוא ישנו, נראה כי אני לא יודעת לנצל אותו כמו שצריך כנראה. המילים זולגות על צג המחשב ועדין אני הולכת סחור סחור ולא יודעת מה תהיה הפואנטה בסוף. אני מנסה למצוא את עצמי דרך המילים.
אז שוב עולה לו המחנק בגרון ככל שאני מנסה להרכיב את המחשבה שלי ככה שהיא תסתדר בחוט ישר. המילה מתגלגלות על הלשון. אני מרגישה חלשה, עצבנית, כועסת ומותשת. נראה שאני נלחמת הרבה עם עצמי. כדי לשים את המסכה שאני כל כך מטפחת ואוהבת. אני עיצבתי לי דמות. דמות יפה, מלאה בעצמה, מלאת ביטחון, אומרת את המילים הנכונות, פתוחה ותמיד מחייכת. דמות חזקה איתנה שלא צריכה אף אחד לידה שיחזיק לה את היד, שיחבק. בפנים אני שבורה
אבל בזמן האחרון אני מרגישה חלולה, אני מרגישה שנכפת עלי מציאות שאני לא יודעת אם אני רוצה אותה. מציאות עטופה פצפצים, מצופה בזהב.
אז הייתה לי יום הולדת 23, ועוד שנה זה יהיה 24. כן, אני יודעת לספור, בטוחה שגם אתם. אני יוכל לשיר לעצמי את המילים ששרתי כל הזמן: “בת 24 מטר ו-60 וקצת..” השיר הזה התאים לתיאור שלי כל שנה ושנה בחיי, אני רק חיכיתי לזמן שבו הוא כבר לא ידבר אלי. הזמן הזה לא הגיע. לא בגיל 22, כנראה לא בגיל 23 וכנראה לא באף גיל..
אז רוצים מילה? אני נואשת אבל בעיקר מיואשת. ממה? מהכול.. לא רק מהעובדה שלא הייתה לי זוגיות בחיים. מאוד הרבה מאוד סיבות אחרות.
אז גדלתי על דיסני, שבה כל סיפור נגמר בנשיקה. תמיד שמעתי את הסיפור האגדי של ההורים שלי שהכירו בגיל 17 ומאז לא נפרדו. בתור בת בכורה ונכדה בכורה מגיל צעיר המשפחה שאלה באגביות על חבר. הצמידה שידוכים הזויים של כל הבא ליד: שכנים, מכרים, ילדים של חברים. אני בעדינות הייתי מסרבת, מנסה להסביר שאני קטנה, שזה לא מתאים, שזה מביך, שיש לי עוד זמן, שאני לא בת 30. הייתי צוחקת על זה, עושה מזה בדיחות. אבל היום זה כבר לא מצחיק אותי. אני עוד 7 שנים בת 30 ואז עושה רושם שיש אישור להתערב בחיים שלי וללחוץ במקום שגם ככה לחוץ. עברו לי המחשבות- שאולי הם חושדים שאני נמשכת לבנות. גם הערות האלה לא איחרו להגיע ולא רק ממשפחה. זה לא שיש לי איזושהי שבעיה אם הייתי כזו פשוט אני באמת לא מבינה את הקטע שאנשים דוחפים את עצמם לנקודה הרגישה הזו, שהיא שלי. למי אני נמשכת, מה אני עושה, חיי המין שלי- שייכים לי. מה פתאום החברה חושבת שיש לה איזה זכות על זה. והכול מכוונה טובה- באמת.
יצאתי עם גברים, בפעמים היחידות שחשבתי שאולי יצא משהו הרגשתי כאילו אבן גדולה עומדת לרדת ממני, אמרתי אולי אני אראה אותו למשפחה ואז כולם יסתמו את הפה. כשזה נגמר לא משנה כמה עצוב וכואב זה היה תמיד באותה שנייה באה גם ההרגשה המבאסת שאני אמשיך להתמודד איתם. כי מה אומרים לסבתא (שאני מאוד אוהבת) שאומרת לי “אין לי עוד הרבה זמן, הייתי רוצה לראות אותך מאושרת, הייתי רוצה לראות אותך עם בן זוג.”
אני מנסה לשדר איתנות וחוזק, מנסה להראות כאילו טוב לי בחיים. האמת שבאמת טוב לי בחיים, אבל מישהו תמיד דואג להזכיר לך שאי אפשר להיות מאושר בלי אהבה. אבל אני רוצה אהבה, באמת. אני מנסה. כל אחד אומר את ה”אני המאמין שלו” ואני מוצפת בים של עצות לא מועילות. ‘כשאת לא תחכי לזה – זה יבוא.’ אהבה תפתיע אותך’ ‘החיים מפתיעים’ מה זה ביצת הפתעה?! אני אמורה פשוט מה? לשכנע את עצמי שלא חפרתם לי כל חיי על אהבה, לשכוח ממנה ולחכות. היו לי תקופות בחיים שהיה לי טוב עם עצמי- האביר על הסוס הלבן לא הופיע, גם לא הסוס. לא אף סוס, גם לא אפור. ‘כשתאהבי את עצמך, תמצאי מישהו שיאהב אותך.’ ‘תהיי את והכול יסתדר מעצמו.’ כאילו, תראו לי את האדם שאוהב באמת ובתמים את עצמו. שלא רואה בעצמו אפילו לא פגם קטן. אז מה שהמשפט הזה אומר? ותהיי את? מה זה אומר? איפה “את” נמצאת בין כל “משחקי הקשה להשגה” שבנים טוענים שזה בכלל לא עושה להם את זה? אני יכולה להבטיח לכם שלא גבר אחד ולא שניים רשם לי “אני אוהב לעבוד קשה.” ולא מעטים הגברים שברחו ברגע שהם הבינו שאני גם בקטע שלהם. אז באמת איפה את באמת בין הפאסון לבין רווחי הזמן בהודעות ווצאפ?
העצות, הכול כך מועילות האלה פשוט עלו לי לראש והציפו אותי. בנות, עם מטומטם בלי כל ספק, מתרצות סימנים מקדימים לזה שהוא לא רוצה אותך, ואז ממשיכות ונותנות לך עצות לאיך את צריכה לשנות את עצמך כדי להשיג אותו, או איך להתנהג כדי להשיג אותו. אז די נמאס לי. מ-ה-כ-ו-ל. אני מבולבלת. במיוחד מזה שלהגיש נואשת ורוצה זה איך להגיד? לא בסדר. והלוואי שהייתי אישה של סטוצים כי אז לפחות הייתי נהנית. והיא אגב נקראת שרמוטה. אבל זה בסדר גם למצב שלי, רווקה ובתולה כבר מסתבר שזה לא בסדר להיות – כי מסתבר, זה שמעתי לא מזמן, שיש לך תכונות של נזקקת, ורודפת חברים של בנות אחרות ועוד כל מיני. ובעיני הבנים? זה לא בסדר ששכבת עם הרבה וגם שלא שכבת בכלל. בקיצור, כל מה שתעשי- את לא בסדר. מזהים דפוס?
אל תגידו שלא ניסיתי. עברתי על הטינדר וגם הייתי באוקי קיופד. על הטינדר ויתרתי, בעיקר בגלל שלא היו הרבה אנשים שם וכן, גם בגלל השם שזה יצר. באוקי קיופד אני הרגשתי פשוט זולה. 4 אסמסים מספיקים לבחור לבקש את המספר. שני אסמסים באינסטגרם או בטלפון יספיקו לו להציע לך לצאת. יש כאלה שיוותרו על האינסטגרם והטלפון ופשוט יציעו לך כבר באפליקציה. אם זה לא יתאים לך, הם יוותרו עליך, כי יש עוד מיליון בנות וכשאפשר לדפדף אז למה לא? נכון, גם לבנים התפקיד הסטגמתי שלהם. כן, בא לי שיחזרו קצת, גם אם זה באמסמים וסמיילי לב. בא לי להרגיש קצת נאהבת מה קרה? מה קרה לרומנטיקה? לאן היא נעלמה? אבל חוץ מזה, ויותר חשוב, מצופה ממני להיפגש עם אדם זר. אני רוצה לדעת מי זה, לראות שהוא קיים ואמיתי. להכיר אותו קצת לפני. רגע, תנו לנשום. למה צריך לרוץ?
אז אני מותשת ומיואשת וגם נואשת. ובסוף בסוף, מעומק ליבי אני רוצה מישהו שיאהב אותי ואני רוצה מישהו לאהוב. זה לא דבר רע, או לא נכון, או לא בסדר, או יותר מידי לבקש. אבל נדמה לי שעם המזל שלי אני לעולם לא יקבל את זה. כי זה פשוט לא המצב שבו מסתדרים ונופלים הדברים. אני ממשיכה לקוות, לייחל ולבקש. אבל ככל שעובר הזמן ככה זה נראה רחוק יותר. כבר חשבתי על בנק הזרע- אמרתי לעצמי לפחות כדי לעשות ילדים לא צריך גבר יותר. אולי אני נראית לכם מיואשת מידי בגיל 23 אבל כמוני יש מיליונים שפשוט לא יודו בזה. אין שום דבר בעולם שתוכלו להגיד והוא ימלא את החלל הזה וייתן לי להרגיש טוב יותר. כל שיחה שעוברת עם בנים אני מרגישה משועממת ומרוקנת יותר ובו זמנית מתגעגעת להרגשה של להיות מאוהבת. אני גם מרגישה פספוס על זה שבחיים לא יצא לי לחוות את זה ובאותו זמן כועסת ועצבנית על זה שזה ממש לא פייר. אני ממשיכה לקוות ובאותו זמן מאבדת תקווה. תוך שאני כועסת על זה שחיי הרווקות נכפו עלי ובחברה שלנו הם קשים מאוד. אני מפרגנת לכל אלא שיש להם אפילו שזה עכשיו כבר קשה לי מאוד. זה קשה כשיום האהבה הוא עוד יום, כשכמעט כל החברות מסביבך נמצאות בזוגיות וכשאחותך הקטנה מקדימה אותך בכמות מרשימה של בני זוג. אני מרגישה אשמה- מה עשיתי לא נכון בדרך שאני אף פעם לא זכיתי לחוות את זה? כי מה אני פקינג יכולה לעשות עם העובדה שאני רווקה?
עכשיו אני מתאמת על תסריט חדש לתרגל- רווקה מטופחת ואין לי חתולים וטוב לי

אם להיות כנה, אני נואשת מיואשת- ואין לי בעיה עם זה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך