ועכשיו כשהתגייסתי

sunlight 05/03/2018 250 צפיות תגובה אחת

כל חיי רק רציתי לתרום. מאז שאני ילדה קטנה זאת לא הייתה שאלה בכלל אם אני אתגייס או לא. התשובה הייתה ידועה לכולם ולי במיוחד. לא קיבלתי חינוך צבאי מהבית. ההורים שלי אפילו לא קצת פטריוטים. פשוט רציתי. רציתי לתרום.
אחר כך באה השאלה שהפכה לחלום. שנת שירות.
החלטתי שכן. החלטתי שאני רוצה לתרום.
החברות שלי התחילו לקבל שיבוצים בזמן שאני ידעתי שאני הולכת לעשות שירות בחינוך מיוחד וקשה באילת. הכי רחוק מהבית שרק אפשר לדמיין.
עדיין חיכיתי להתגייס. הייתי גאה בתרומה ובמי שאני. חינכתי נוער בסיכון להתגייס לצבא. הרעלתי אותם. שיכנתי אותם שבנות כן צריכות להתגייס שהן כן עושות שירות משמעותי
ראיתי איך חלקן נפלו. לא כי הן לא טובות או לא חכמות. הן פשוט נפלו.
גם אני קיבלתי שיבוץ. גם אני נפלתי.
נפלתי עמוק.
בטירונות ניסיתי להגיד למפקד על הבעיות שלי ברגליים והוא לא הקשיב. הוא נפנף אותי וזלזל בי. המתווכים הייתה טראומה ענקית בשבילי. כל יריעה בנשק הוציאה מהפה שלי צרחה מטורפת. הרגשתי כאילו כף הרגל שלי מתפוצצת ונשברת. מפקדים עזרו לי להתייצב. אחזו בי ובנשק. הפסיקו את המטווחים. אבל לא וויתרו לי. הם הכריחו אותי לירות 30 כדורים. 30 פעמים של כאבים מטורפים.
לא יכולתי לדרוך על הרגל במשך חודש. כל סופ”ש כשהייתי מגיעה הביתה וחולצת את הנעליים הרגליים שלי היו מתכווצות וצרחות כאב היו יוצאות מהפה שלי.
הבעיה שלי החמירה וכל הנעלים שלי נעשו כואבות
ואני לא הבנתי, כל זה בשביל חינוך?
כשגיליתי מה התפקיד שלי בקורס נדרכתי. הרגשתי מיותרת ולא מתחברת. כשהגעתי לתפקיד הבנתי שאני הולכת לבזבז שנתיים. שכל יום בו מרגיש כמו נצח. שנתיים של כלום ושם דבר.
לא מה שציפיתי לעשות לא מה שהבטחתי לחניכים שלי שאעשה
נפלתי,
נפלתי חזק,
הבנתי את כל המשתמטים שהולכים לעשות שירות לאומי ואז אומרים שזה יותר משמעותי.
התאכזבתי מהמדינה, מהצבא, מהכול.
התאכזבתי מההרגשה שבחיים לא הרגשתי. כי תמיד הרגשתי שהחיים שלי מנוצלים.
התאכזבתי מלהגיד תודה על כל יום שעובר
מלנשום אבל לא לחיות באמת

ועכשיו כשהתגייסתי
דרג את הסיפור

תגובות (1)

קצת נעלבתי, כי אני עושה שירות לאומי, ואני לא ממש אוהבת שקוראים לי “משתמטת” כי בו נודה באמת, זה שאני לא עושה צבא לא אומר שאני לא משמעותית. אני אישית נמצאת בתקן שנקרא ‘והדרת’- שזה עזרה לקשישים מבחינה חברתית, לשבת לדבר איתם, לעזור להם להרגיש ביטחון לצאת מהבית, להפיג את הבדידות שלהם וכו’…(וכן, זה קשה יותר ממה שנשמע.) הכרתי קשישות מדהימות השנה, נשים שנמצאות לבד, חלק רחוקות מהמשפחה שלהן וחלק בלי משפחה, בודדות לגמרי. הביקורים אצלן הכניסו לי כל כך הרבה פרופורציה לחיים, באמת…
הן החלק בחברה שלנו שאנשים “מזניחים” (ואני לא אוהבת להגיד את זה, אבל ראיתי את זה קורה הרבה פעמים, וזה אמיתי וזה כואב.)

אבל בכל מקרה, לא בזה עוסקת התגובה שלי.
אני מצטערת שככה את מרגישה. אני מאמינה שהרצון לתרום בוער בהרבה אנשים, ובסופו של דבר כולנו רוצים לתרום בצורה הכי טובה והכי משמעותית שאפשר. זה נורא ואיום בעיניי שלא מקשיבים לך ולא מתייחסים ברצינות לכאב שלך. הייתי אומרת לך לנסות לדבר עם עוד אנשים שם, אבל אני מניחה שבטח כבר עשית את זה…
אני מצטערת שאין לי טיפ כלשהו להגיד לך, אבל אני מקווה שלא תוותרי על עצמך. את בנאדם ויש לך זכויות, את לא צריכה לסבול רק כי מישהו מכריח אותך.

01/04/2018 19:47
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך