מפעל ליצור רובוטי תלמידים

נכנסים לכיתה ושוב זה מתחיל, אין לזה באמת תרופה ואין שום מרפא, זה מתחיחל יחד עם השקט, השקט של המבחן, ואז לפתע הכיסא לא נוח, והשיר ההוא שלא יוצא לך מהראש, ההוא לידך מזיז את היד והציפורים בחלון מנפנפות בכנפיהן ללא קול, ההיא שוב זזה וההוא הרים את היד, ידך נגררת לכיוון השולחן ומתחילה לצייר קווים קווים, עוד כמה עיגולים וכל מיני דברים, בלי ששמים לב שומעים את קולה של המורה "ילדים עוד עשר דקות להגשה", ואז אתה מבין שלא פתרת תרגיל אחד, אתה מתחיל לפתור במרץ אך זה לא נגמר כאן, ואז המורה מוסיפה עוד מילה שמובילה אותך לעולם משלך עולם בו אתה לא נכשל במבחן במדע. הצילצול נשמע והמורה אוספת את הדפים, של כולם מלאים ושלך חצי ריקים, השולחן מלא ציורים שלא היית קורא להם "יפים". שיעור לאחר מכן גם המחברת כמו השולחן, מלאה בקישקושים מפה עד להודעה חדשה, דפיקות על השולחן, "מה בדיוק אמרתי?" שואל המורה, ואתה מסמיק ומחפש תשובה, ללא הצלחה, והנה שוב עוד שיחה עם היועצת. השיחה עם היועצת היתה טיפה שונה, הפעם היא הציע לי תרופה למחלה, "תרופה שתעזור לריכוז, זה המספר של הרופאה" היא אמרה והושיטה להורי פתק סגלגל, אמרנו "תודה" ויצאנו מחדרה.
היום הראשון היה נורא, היום הראשון שלקחתי את ה"תרופה", ריטלין הוא שמה, כאב ראש היה רק ההתחלה, חוסר תאבון ובחילה זה עוד ממש בקטנה, הכי נורא היתה ההשפעה, שה"תרופה" עבדה, ללא כל רצון בולט, מלבד רק להקשיב ולכתוב, ועוד לכתוב, ועוד ועוד לכתוב, להרגיש חוסר רגשות, וחוסר רצון לשחק בהפסקות, חוסר רצון.
אז אם גם לך יש את ה"מחלה" ש"הפרעת קשב וריכוז" הוא שמה, וגם לך מציאים את ה"תרופה" שרטלין הוא שמה, בו, תיקח, בשמחה!
כי המפעל לרובוטי תלמידים… זה כאן.