הגרעין

Miriam Dubi-Gazan 15/09/2019 200 צפיות אין תגובות

הדבר הקשה ביותר הוא לא לדעת מי היו הוריך, פשוטו כמשמעו. זהותם של האם או האב, שמם, תמונתם. כמתעדת סיפורי חיים, אני תמיד מבקשת גם צילום של ההורים.
משה הוא איש מבוגר. הוא יושב מולי ומנסה לפתוח את סגור ליבו. שאלותיי הראשונות הן תמיד: מהו שמה של האם ומה שמו של האב. שאלות פשוטות לכאורה.
התשובה בדרך כלל מיידית. הרי ההורים הם הגרעין. כאן זו נקודת ההתחלה של תהליך פתיחת הזיכרון.
פניו של משה מחווירות. עיניו האפורות כמעט שמלבינות. הוא יושב מתוח וזרועותיו שלובות, שפת גוף המעידה על הגנה עצמית.
“אינני יודע מי אבי, וגם לא את שמו. אימי מעולם לא דיברה עליו, אפילו לא מילה אחת.”
שקט מוחלט שורר בחדר. אני קמה ומתקרבת אליו ומניחה את ידי על זרועו. מתח השרירים זורם על כף ידי. אני שבה ומתיישבת מולו ומבקשת שיספר לי על אימו. תשובתו נשמעת כמו אקסיומה: “הזיכרון הראשון שלי ממנה הוא מגיל שמונה, כשעלינו לארץ.”
אני מבינה שלפנינו עבודה מאומצת, לדוג מתעלות הביוב של זיכרונו אירועים שהתרחשו.
במהלך החודש אני פוגשת אותו ארבע פעמים. מתברר שאפשר להחיות את העבר הרחוק, אבל בזהירות רבה ובאיטיות. לאט לאט הוא עולה, מעורפל לעיתים. ללא שם, ללא תמונה.
ברור שהוא היה הילד של אימא. אישה יפה וחיננית שילדה שני ילדים בזמן מלחמת העולם השנייה אי שם בפולין או אולי ברוסיה. אחיו הלך לעולמו, כך שאין את מי לשאול. גם אימו לקחה את כל הסודות עימה לעולם שכולו טוב.
אילו שאלות אשאל אותו? האם נוכל בכלל להמשיך ומה אענה לשני ילדיו שביקשו ממני לדעת מנין אביהם?
אני מחליטה להחזיר אותו לעולם משחקי הילדים. זהו העולם היחיד שבו שוהים כל הילדים הקטנים, לא משנה אם ברוסיה או בפולין. ילדים שיחקו תמיד בקלס, בחמור ארוך, במשחקי כדור עשוי מסמרטוטים וכמובן בתופסת.
ישנן מילים בשפה הרוסית, הפולנית וגם האידית שהוא ספג והפנים. מילים אלו נשתמרו בזיכרונו. הוא משחק, והזיכרונות עולים ובאים. פתאום אני רואה מולי את הילד הקטן שנשאר עם אחיו אצל השכנה בזמן שאימו יוצאת לעבודה בבית החרושת. גם את שמה של השכנה אין הוא זוכר, רק שיש לה בת גדולה יותר ממנו ושמה הוא לושקה.
והוא יושב במקלט קרוב מאוד ללושקה כאשר נופלות הפצצות סביב הבית, ואינו מפחד כלל, אחיו לפעמים בוכה.
וביום בהיר אחד הוא רואה אנשים רוקדים ברחוב. זהו סוף המלחמה. ושוב נזרק מפיו המשפט, “אינני זוכר לא כלום עד עלייתי ארצה.”
הפעם אני כבר יודעת איך להמשיך. “ובאילו משחקים שיחקת בגיל חמש?”
הוא מחוויר, גופו נמתח, והוא משפשף את מצחו. השקט שלפני הסערה. אני מבינה שבתקופה זו התרחש משהו רציני וחמור.
“כן, רכבתי על האופניים של אחיה של לושקה בעמידה, ובאמצע הדרך נפלתי.”
“אבל נשארת בחיים.”
“כן, אני חושב ששכבתי חודש ימים בבית החולים, ליד חיילים פצועים. לעולם לא אשכח את צעקותיהם. אני חושב שגם אני צרחתי. זאת הפעם הראשונה שאני נזכר בתאונה האיומה הזאת.”
בשבוע לאחר מכן הוא מספר על עלייתו ארצה, הנסיעות הארוכות ברכבות וכן ההפלגה לפלסטינה. השהייה בקפריסין ולבסוף הגעתו לארץ. הצלחתי לדלות ממנו משהו על ילדותו האבודה.

הגרעין
דרוג הסיפור 1 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך