הלב שלי.

12/10/2020 66 צפיות 2 תגובות

הלב שלי כואב. וזה כואב להרגיש אותו.
הלב הזה שחי ומזרים לי דם בפעימות.
המתוק הזה, שמספק לי חמצן בריצה, מגביר אודם בלחיים כשההתלהבות עצומה. מתריע על סכנה, מתפקד במנוחה.
אבל הוא גם כואב.
כשרע לי. כשזה כבר יותר מידיי. כשאני פוגעת, או שאני זאת שיוצאת פגועה.
הוא עצוב ומתכווץ, ובעיקר מיילל.
והוא מכאיב בחזה. ושולח אותות מצוקה במעלה הקנה.
ואז גם לנשום קשה לי.

הלב שלי שותק כשאני בוחרת לשתוק. הלב שלי מדחיק כשאני מפיגה את הבדידות בסדרות. הלב שלי ער, במיוחד בלילות, ובבקרים הוא בודק את השטח, האם הפעם אתן לו מקום.
הלב שלי כואב. וזה בדיוק לא הזמן והמקום. כואב ומיילל. והאדישות היא תגובה חריפה מדיי, אבל אני לא יודעת מה לעשות.
כי אין לי את מה שהוא צריך ואין לי את מה שהוא רוצה.
יש לי הקשבה והכלה ואת האהבה שלי לתת.
אבל האם זה יספיק, בבוא הזמן?
כי אני מרגישה את החולשה באיברים השונים גם.
והכאב? כואב גם לי! אני רוצה להגיד.
אבל אני יודעת שזה רק התסכול והכאב ואין את מי להאשים.
בטח לא את הלב המתוק הזה, שמנסה כל כך ומשתדל. נופל וקם ואז שוב נופל. וקם. שוב. לבוקר חדש, מנסה להתחדש, מזרים לי דם כשאני פותחת בריצה וכשאין בי כוחות להרים את המזלג.
זה פשוט שנינו שכואבים כל כך.
אבל אנחנו צריכים ללמוד להתאחד.
שלא נורא. מחר יום חדש.
אולי מחר זה יקרה.

הלב שלי.
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (2)

מה שעבר לי בראש אחרי הקריאה, הוא איפה מוצאים אדם שאפשר יהיה לתת לו את הלב הזה. שיהיה ראוי לו וישמור עליו כמו שצריך. כשהלב ער בלילות אפשר יהיה להעיר את אותו אדם ולחלוק איתו.
ואולי בכלל לא רק אדם אחד שהוא מיוחד לנו. גם להקיף את עצמנו באנשים שאפשר יהיה לתת להם קצת מהלב, והם ידעו להעריך ולשמור על המתנה.

13/10/2020 11:24

    ואוו אין לי מה להגיד. אמן אמן. ריגשת. משאלת לב שלי.

    16/10/2020 16:03
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך