לבד.
אני צריכה להפנים, שלעולם לא אוכל להיות חלק מהן.
אולי נפנוף בבקרים, או אפילו סתם חצי חיוך במסדרון.
אבל לעולם לא אוכל להיות חלק מהן.
שיחות החולין שלנו כבר ממזמן הפכו לדרך קבע,
חדגוניות וצפויות, ללא שום הפתעות חדשות.
לעולם לא אוכל להיות חלק מהן.
אפילו שלפעמים יש מעט תקווה, אולי חיוך במקום חצי,
או שמא יפטירו מחמאה לא חזויה…
הן יושבות בחבורתן בנפרד, ואני מסתודדת עם עצמי לבד.
הלב מקווה, אך המוח בוודאות יודע.
איתן לעולם לא אזכה לשבת, לבלות או לצחוק,
וזהו גורלי העלוב והמשווע.
תגובות (1)
האם הוא אמיתי? ואני אשמח להאיר לך את היום ואני קראתי את הקטע שלך ואני חושבת שהוא ממש יפה, יש לך כתיבה מאוד מעניינת ועמוקה ואני אהבתי מאוד.
אשמח עם תגיבי על סיפורים שלי גם :)