מכתב לעצמי

יום אחד אשב ואכתוב לעצמי מכתב, זה כנראה לא יהיה הדבר הכי מסודר שיצא לי לכתוב איי פעם אבל אולי הדבר הכי כנה. אני אכתוב ל"אני" של העבר, אני אספר לו כמה החיים בבית הספר טובים למרות כמות שעורי הבית והבחינות, אני אסביר לו שכשבחורות מתחילות לשים לב אליו אין סיבה לברוח, לא כל אחת מהן היא האהבה הגדולה. הייתי מספר שאין צורף לדאוג, אתה בן 16 ולחלק מהחברים שלך יש חברה וגם אליך זה יגיע.
מספר על איך יהיה לכם כיף ונחמד והיא תתלהב קצת יותר ממך כשאתה מנסה להסביר לה שזאת לא אדישות מצדך אלא אתה פשוט לא חושב שצריך להפגין זוגיות בצורה מוגזמת כל פעם שיש אנשים סביבכם. אתם תריבו ותשלימו, אתה תחשוב שאתה בוגר מספיק כדי לדבר איתה על הדברים ולא לפרק זוגיות על כל דבר, ככה תתרגל לכבות שריפות גם שלפעמים צריך לתת לדברים להשרף.
אתם תמשכו ותמשכו ורוב הזמן הכל יהיה אחלה אבל "אבל" קטן תמיד יהיה שם איפשהו בראש. יום אחד אתה תחליט שלא בא לך לכבות את השריפה, ניצוץ קטן יבער ואתה תיקח את הסיכון לכוויה, ותאמין לי שתהייה כוויה, וככה "איזה זוג מושלם אתם, אתם כבר שנים יחד" יעלם. בהתחלה זה יראה לך עניין לא רציני מדי אבל אז אתה תתחיל להרגיש את החוסר ולפעמים תחשוב האם זה היה מעשה נכון (תאמין לי… זה אכן היה). וככה תתחיל תקופה של אי נעימות, עייפות ובעיקר פחד מזוגיות, שנינו יודעים שלא היית אף פעם הבחור הכי ישיר ורווי ביטחון עצמי שיש אז מיותר לציין שלא תהפוף פתאום למיתוס של הרווק הבליין האמריקאי.
"אני של העבר" יקר, דע לך שפה מתחילה תקופה החרטה שלי, ולא רק כי מסביב כל החברים מתבגרים ונכנסים לזוגיות וחלקם מתחתנים כבר ואתה עדיין הבחור הנחמד שאף אחד לא מבין איך עדיין אתה לבד. אל תעשה את הטעיות שלי, בבוא היום אתה (בדיוק כמו בקלישאות) תתחרט על הדברים שלא עשית ולא על כאלה שכן. צא, תהנה, טוס לחו"ל, תצבור חוויות, דבר עם בנות, כל דבר רק אל סתגר כמוני ותדביק חיוך חצי כנה על הפנים כל פעם שאתה בחוץ. אל תחשוב ותצהיר שאתה כנראה "מאלה שנידונו להיות לבד" כי שנינו יודעים שזה תרחיש שמפחיד לא רק את אמא אלא (ואולי בעיקר) את שנינו.
לפעמים אתה אפילו תאמין לעצמך וזאת תהייה תקופה שמחה עם קמצוץ מרירות וצער, ואז ברגע הכי מפתיע אתה תכיר אותה במקרה, היא תהייה קלילה, שובבה, עם אנרגיה שתספיק לשניכם ויותר, אתה תחשוב שהיא הדבר שהיית צריך כבר כל כך הרבה זמן ואולי אפילו ה-דבר שהיית צריך. היא מבינה אותך, היא צוחקת איתך, היא צוחקת עליך ועל עצמה, היא רוצה לתת אהבה ולהיות נאהבת ופאק … היא נראית מעולה (כל הכבוד לך, לנו, די מפתיע).
אתה תחמיא לה, תרגיע אותה כשהיא עצובה או כועסת, תבדר אותה כשהיא משועממת, אתה תהייה חלק ניכר מחייה ועולמה, חלק שלדעתך יוצר ומחליף את כל הצלקות והפגיעות הרגשיות שהיא חוותה לפניך, אתה תחשוב שאתה "אחר", חדש, חוויה נכונה בשביל הבחורה המקסימה הזאת. אבל לאט לאט תתחיל לחשוש שאולי אתה אוהב אותה יותר ממה שהיא אוהבת אותך, הצלקות הרגשיות שלה יהפכו לאיום ויתחילו להציק לך יותר יותר, אתה כבר לא תחשוב שאתה חלק מחייה אלא פשוט שארית מזמנה שאיתו היא סותמת חורים בלב כדי לא להרגיש לבד. גם כשתנסה את ה"בגרות" שלך ותדברו היא תשאיר אותך עם תשובות קצרות ושתיקות ארוכות.
אתה לא רוצה להכשל בסטנדרטים של עצמך ומצד שני מסתבך איתם בעצמך, אתה שותק ושתוק ומתחיל להתנהג כמוהה, יווצר בינכם ניכור ויום אחד היא תלחץ בדיוק על הנקודה הכואבת הזאת, "משהו בנינו לא עובד יותר, אתה נורא מרוחק כבר הרבה זמן" אתה תנסה להגיד משהו, להסביר, לשכנע שזה לא זה ובכלל היא זאת שגררה אותך לשם אבל במקום זה רק תשתוק ותשפיל מבט ותגיד "אני מבין, את צודקת".
והנה שוב אני ואתה, אתה ואני שוב לבד, כבר לא ילד מבלה סופ"ש בפאבים עם חברים מזדמנים כי החברים הישנים מזמינים אליהם הבייתה ולמרות שאני אוהב אותם זה מכאיב לי לראות אצלם מה שלא הצלחתי להשיג.
אני חוזר מהעבודה, ובערב פותח לי שוב בירה, לוקח ניר ועט וכל פעם מחדש מנסה לכתוב משהו בין מחשבות אקראיות על חיי לבין נסיון ליצור נוסטלגיה מבין רצף זכרונות מרירים שלי.
אולי יום אחד אצליח לכתוב משהו, אולי אפילו אכתוב אותו ל"אני של העבר" אבל עד אז מקווה שיהיה סוף טוב למכתב…