עבודה שחורה

גיא שמש 20/06/2021 74 צפיות אין תגובות

בוקר טוב. השמיים נפתחים לאור בוהק ולרחובות יש ריח של גבינה חמוצה. חלזונות עצבניים בצורה של דרדקים תחת תיק בי”ס מסמנים ת’מדרכות. הפועלים מטאטאים את רצועות המדרכה רק כדי לעשות זאת למחרת שוב. חנויות הלחם הטרי נפתחות בקול תרועה ומחול, וכוס הזכוכית עם תבליט הנשר מחליטה להתאבד מלוח השיש כשאני מושיט ידי לקרטון הקורנפלקס. הטעם תפל, אך רק אותו מסכימה הקיבה לקבל בבקרים.

עוד מבט בחלון לא יפתח שום דבר, רק ישלח עוד פלח לימון למעמקי גרוני כשהיום הסהרורי, אפוף ריחות שינה ושתן, בוהה בי בעיניים כלות, מצפה שאיחנק אתו. לשבת על קורנפלקס ולראות את ילדי העולם סוגרים עם אביהם חשבון על מסך ה-M.T.V.

נסיעה באוטובוס כמו בקבר פתוח. 40 זוגות עיניים לשים מחשבות הדומות לסחיטת ספוג במעמקי האוקיינוס, מחפשים גם בך אות של מסכנות, לא רק אותם דופקים. מבט מזווית ראייה של שפן המשקיף על העולם ממעמקי מאורתו.
האוטובוס מביא אותך למדרכה והדלת כמעט נוגסת בחפזונה. אלוהים מחליט שמיונז לא מתאים לו היום ומטיח אותו מהעבר השני אל מסך השמיים. תאורה בסיום סרט של גיבור מת בנפשו שמטפס לראש צוק לגמור ת’עבודה. אתה עוד תנגב שם הרבה מיונז של אחרים.
אני הולך במקום והעולם תחתיי, כמו במכשיר הליכה. הגן הקטן עם המזרקה חסרת המים חותך דרכי ונעלם אי-שם. הכביש הצר זורם תחתיי, זנבו מתפתל ימינה ושמאלה. השער הקטן מכניס אותי בתוכו, הגלגלת עוצרת רגע להכריז בוקר טוב, בוקר טוב, כמו בטקס, בלי שאמורה להיות משמעות למילים. והמדרגות מגביהות עצמן תחתיי, מושכות אחריהן את חדר ההלבשה להינעל סביבי.

הסינר כרוך על מותניי. זיכרון פולח של אימא מול הסירים ואותי אל השולחן מול דייסה בסינר קטן משלי, בזמנים טובים יותר. חוצה את המטבח המקושט בפרצופים טרודים אל ממלכתי הנתעבת. כיור אלומיניום רחב שעליו צובאים ערימות סירים מחבתות צלחות כוסות כפות מזלגות ומיני כלי משחית שונים. יש מדיח חשמלי שבולע חלק מהזוהמה ויש מדיח אנושי שמכסה את חסרונות אותה מכונה.
וכשהידיים תופסות את העבודה ומתחילות לנוע מעצמן אתה מרגיש מעט שליו יותר, אם כי הפקעת בשיפולי הבטן מתהדקת ביתר שאת על נימי הדם הרוטטים בסף כאב.

אתה מנגב מיונז ועוד איך. הוא ניגר על האצבעות בקילוחים איטיים. היום חולף כסירת נייר טובעת, כש-רק המלצרית הפורקת מטען צלחות חדש מזילה מעט טיפות צבע. נכוון את ברומטר החלומות שיחלום אותה היום בלילה.

הבן-דוד של האוטובוס הקודם לוקח אותך הביתה. המים נשפכים עלייך, השורט מתלבש תחתייך, והמיטה בולעת אותך. מחט השעון נעוצה בספרה חמש.

בערב המלאכים שרים להקל על כאבה של השמש המוטבלת בגלים. אלוהים פותח צוהרי כוכבים בשמיים, אחד אחד בהיסוס. המיית הרוח מלטפת אי-שם גם את פניה, ושברי זכוכית של נשר פצוע מזכירים לי את עומק צבעו של הדם.

עבודה שחורה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך