עולמי ואני

31/12/2020 103 צפיות אין תגובות

לעיתים כל כך נדירות אפשר למצוא אנשים, אנשים אמיתיים. אנשים דומים, אנשים חכמים. לא חכמים במובן של מספרים, חישובים או מורים. אנשים אשר פשוט מאוד-מבינים. אנשים כמו אלה שלפעמים אני מוצאת כאן אנשים שחוו בחייהם כאב, אנשים שמבינים כמה זה כואב להתאהב. אנשים אשר קשה כל כך למצוא, שהם הפכו לממש נדירים.
אני רוצה למצוא אנשים שלא מצחקקים מכל דבר קטן. אני רוצה למצוא אנשים שיודעים להשתמש במילים, להביע את עצמם במוזיקה, לעזור בקלות. פשוט כי הם רוצים.
מי יודע אם אי פעם אמצא כאלה? הייתי רוצה לומר שאמשיך לחפש, אך אני באמת מתחילה להתייאש. מיואשת מהחיפוש, מיואשת מהעצב, מהכישלון, מההרס. נפשי כבר בקושי מבקרת בגופי. רוחי עוד מנסה, אך נופלת לחיקי. מובסת, נכשלת, הרוח קוראת לי להפסיק. לעצור אותי מלהכאיב לעצמי.
ועם כמה שזה וודאי נשמע משוגע, או אפילו מטורף. זה פחות או יותר החיים שלי עכשיו. גופי מתעקש, מנסה, לא מתרצה. אך מהר מאוד אני נופלת, נשאבת, מובסת, נכשלת. כל כך כואב להיות אני.
אני רואה איך כולם, כולם מסביבי…פשוט חיים. לא שמים לב לנערה אשר קורסת במרומים. אני מנסה, אני נשבעת שכן. אבל כל כך כואב לי, בכל מקום בגופי, שאני מתחילה להישבר.
עיניי נשברות לרסיסים, זכוכיות של עצב ננעצות בליבי. קוצים של ייאוש וכעס נוהרים לעברי.
אני עומדת באמצע העולם, מוקפת בזרים. ועם כל שנייה שעוברת, אני נשאבת לתוך עצמי. אני כבר חלולה, כמו עץ רקוב. כי האמת של עצמי, היא שאין לי לאן לזוז. אני חנוקה, מנסה להיחלץ. אבל אני כבולה לגיהנום הפרטי שלי, אותו גיהנום שאותי מחפש.

עולמי ואני
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך