תחנת הרכבת

Shula Malchi-Levin 06/12/2021 87 צפיות אין תגובות

אני זוכר את הרכבת עומדת כבר בתחנה. זו היתה שעת אחר הצהריים, שנת 1963, רומניה. אבא ואמא שלי מיהרו עם כל המזוודות של המשפחה ואני ואחי הקטן השתרכנו אחריהם. אני הרגשתי עצמי גברבר צעיר בן 13 ושמרתי על אחי בן השבע. אבא שלנו נראה מאושר, ממש בעננים, אמא היתה קצת מודאגת, אבל התרגשה מאוד. אני ואחי הקטן הרגשנו שאנחנו יוצאים להרפתקה של חיינו, בדרך למקום של החלומות הכמוסים של אבא ואמא שלנו והלב שלנו התרחב מאושר.

כשהתקרבנו אל הרציף קצת נבהלתי. גילינו שם פתאום המוני אנשים, עשרות, ומאות של אנשים מתגודדים על הרציפים. שאלתי את עצמי בחרדה, מי אלה כל האנשים האלה, מה הולך פה? ואז התברר לי שאנשים הגיעו מכל רחבי הכפר, המחוז ואפילו המדינה להיפרד מאבא שלי! אנשים שם ממש בכו בדמעות של פרידה, כשהם אומרים, אוי ואבוי לנו מה יהיה עלינו שאתם הולכים!

עד לרגע הפרידה הזה אבא שלי היה הגביר העשיר של הכפר, של המחוז, בעצם של המדינה, כי הוא היה עובד מדינה. הוא היה דואג למכירה של כל היבולים והמוצרים שיצרו האיכרים בכל בית ובכל שדה. ידעתי שהוא היה המושיע שלהם שמקשר ביניהם לבין הלקוחות לתוצרי הגידולים שלהם, אבל לא תיארתי לעצמי שהם כל כך אהבו אותו! הוא היה מגיע אליהם למטעים ולבתים ומעריך את היבול עבור המדינה שהיתה קונה מהם הכל. בעונה הם היו מביאים אליו את היבולים והסחורות, הוא היה משלם להם, ואז נוסע למכור את הכל. הוא עשה הכל במאור פנים, בנדיבות ובאהבה והם השיבו לו אהבה. הוא הסביר לי שהוא היחידי שידע איך להתמודד עם פקידי המדינה החמדנים והמרושעים, וייצג נאמנה את האיכרים החרוצים אבל בורים.

נכון, אולי הוא היה היהודי החכם מהם, שלוקח ונותן כסף, אבל הם אהבו אותו מאוד, ולכן הגיעו לתחנת הרכבת בהמוניהם כדי להיפרד, ואולי אפילו לשכנע אותו שיישאר. אני הסתכלתי על אבי במבט של “אבא, אוי ואבוי אם נישאר!” קצת נבהלתי למרות שידעתי שההורים שלי הם ציונים נלהבים ולא יוותרו על הנסיעה. היו שם איכרים עם בגדי עבודה, ופקידים בבגדי שרד, כל סוגי האנשים שעבדו עם אבי. גם העוזרות של אמא היו שם, דומעות ועצובות.

בזמנו ההורים סיפרו לי שאחרי שהם ניצלו מהמחנות, ממש לפני שניסו לעלות לארץ ישראל, סגרו להם את השערים והם נתקעו ברומניה. היתה לנו אפילו הזדמנות לצאת לארצות הברית והם סירבו! ידעתי שכל שנה אבא שלי היה מגיש בקשה לעזוב ולעלות לארץ ישראל וכל שנה סירבו לו. ידעתי גם בסוד שהיה לו חדר מיוחד בבית, שם היה לו רדיו עם תחנות זרות דרכו התעדכן במצב, דבר שהיה מחתרתי ומסוכן ברומניה של אז. היו לו גם ספרים בעברית, ואף אחד לא יכול היה להיכנס לשם, ובוודאי שאסור היה לנו לספר על זה לאף אחד כי זו היתה סכנת נפשות. האמת שאף פעם בחיים שלי לא סיפרתי לאף אחד על החדר הסודי הזה עד עכשיו שאני מספר לך.

אז בשנה ההיא, 1963, כשנפתחו פתאום השערים של רומניה ויכולנו לעזוב ולנסוע סוף סוף אל ארץ ציון משאת נפשנו, לא היה אף אחד שיעצור אותנו, אפילו לא ההמון האוהב והמתחנן הזה שבתחנת הרכבת. אבא שלי הגביר הגדול לא יכול היה לקחת שום דבר מהרכוש או מהכסף.

השארנו את הכל מאחורינו ועלינו לרכבת.

תחנת הרכבת
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך