Tears

06/03/2020 78 צפיות אין תגובות

“רק תעזוב אותי, בבקשה” לחשתי מתחננת, שנאתי את עצמי, על שלא צעקתי, שלא עשיתי דבר בשביל לעצור את זה. “הכל בסדר” הוא אומר, מלטף. רציתי להרביץ לו, לצעוק שיפסיק לגעת בי. אבל רק עמדתי, משותקת, מחכה שיעזוב אותי ושלא יגע בי שוב.
“את כל כך יפה” הוא לוחש שוב.
“עזוב אותי” אני רוצה לצעוק, לומר לו. מה הוא חושב לעצמו, מי נתן לו את הרשות לגעת בי.
הוא כבר לא תופס אותי כמו קודם, אני נאבקת ומשתחררת, אני רצה ורצה ולא יודעת לאן, העיקר להתרחק מהיצור הזה. אני מסובבת את הראש, רואה אותו מחייך, מיישר את החולצה והולך כאילו לא קרה דבר, כאילו הוא לא הרס אותי.
אני נכנסת לסמטה, מתיישבת על הרצפה ונשברת.
אני בוכה מגועל, בוכה מבושה. איך נתתי לו לגעת בי? הכל באשמתי. הייתי צריכה לצעוק, לומר לו שיפסיק. לומר שאני אפילו לא מכירה אותו, ושאין סיבה שבעולם שהוא יתקרב אלי ככה.
צריכה להתקלח, לשטוף את התחושה של הידיים שלו על הגוף שלי, מלטפות ונוגעות.

אני לא אצליח להתמודד עם זה עוד, שמישהו יגע בי, יחייך אלי.
התמונה שלו נוגע בי לעולם לא תעלם מהזיכרון שלי.
“למה זה מגיע לי?” אני צורחת אל הלילה
“מי נתן לך את הרשות לגעת בי? מי?” אני מתפרקת על הרצפה ופורצת בבכי. מתקפלת, רוצה להיעלם, לשכוח, בבקשה לשכוח.

Tears
דרוג הסיפור 3 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך