החתול הסופר
disclaimer: אני לא חייל ומעולם גם לא הייתי, כן הייתי כמה זמן במשמר האזרחי. יש לי בעיה שתמיד אני מנסה להתחבא מאחורי תפקיד, מטלה, תחום עניין שבולע אותי לגמרי; אין לי מושג מי אני או מה האישיות שלי או מה קורה בכלל מרוב שהייתי עסוק בצרות חיצוניות לי, אולי הגיע הזמן להתבגר?

מול המראה

החתול הסופר 23/03/2020 99 צפיות 2 תגובות
disclaimer: אני לא חייל ומעולם גם לא הייתי, כן הייתי כמה זמן במשמר האזרחי. יש לי בעיה שתמיד אני מנסה להתחבא מאחורי תפקיד, מטלה, תחום עניין שבולע אותי לגמרי; אין לי מושג מי אני או מה האישיות שלי או מה קורה בכלל מרוב שהייתי עסוק בצרות חיצוניות לי, אולי הגיע הזמן להתבגר?

אתה עומד מול המראה, השפם לא מגולח, השיער שמנוני והשקיות שמתחת לעיניים גרועות מאלו של אנשי זאב.

אתה רגיל לומר שאתה בעצם שניים, אולי אפילו שלושה או ארבעה, שכל הזמן מתכסחים, כמו במלחמת קונגו השנייה, או כמו כל דימוי אחר שתרצה, כאחד שאוהב לשקוע במטפורות של ארץ החלומות. אבל אתה עומד פה אחד. אין פה אף־אחד אחר מלבדך, תרצה או לא תרצה.

אתה עומד מול המראה, לבד עם החולשות שלך, עם הנקודות הכואבות, עם כל הסיפורים שלך, עם כל מה שהסתרת. בתוכך אצורות כל האהבות וכל המסכות שעטית אי־פעם, וכל זה שלך, עם כמה שקשה לקבל את זה.

פְּשוֹט את המדים, הורד את הדרגות, עמוֹד מול המראה בחולצה לבנה ובשורט.
נכון, יראו לך את כל השערות של הרגליים, הגם שאין מי שמסתכל מלבדך. לאף־אחד גם לא אכפת.

נכון, עכשיו אתה כבר לא מגן האנושות, לא התלמיד המצטיין, לא מתנדב השנה, ואתה גם לא נראה מי יודע מה.

אתה בסך־הכל אַתָּה פשוט, וככה זה גם הכי בסדר, ככה זה הכי נכון.

הסר מעליך את כל התחפושות; אתה לא צריך את המילים היפות שאתה כל הזמן מתחבא מאחוריהן.
מרוב המשקל שיֵרד מעליך אתה תרגיש שלא נותר כבר כלום, אבל רק אז תוכל לגלות שיש עוד משהו בך, מעבר לדמויות שאתה משחק במחזה הגרוע של החיים, מעבר לתפקידים הטיפשיים שסיגלת לעצמך, מעבר למבצרים ולחומות שימים ולילות עמלת לבנות בתוך עצמך, אבן אחר אבן.

אתה מוזמן לא להרוס אותם, אין שום חובה כזאת, אבל אתה מוכרח להניח להם, לתת גם להם לישון.

הורד מעליך את הרובה, מישהו אחר ישמור כבר במקומך. וזה עצוב. המלנכוליה נשפכת פה בליטרים, בְּקוּבִּים דפוקים, מטנפת את הרצפה הדפוקה של חדר השינה הדפוק שלך. גם אתה קצת דפוק, וזה מצוין, כי ככה גם צריך.

אחרי כל הדמעות שרצית לבכות ולא הצלחת, אתה שואל את עצמך מה יקרה עכשיו, כשנגמרו כל המשחקים; האמת היא שכּלוּם.

כלום לא יקרה.

העולם ימשיך בקצב שלו, השירים יתנגנו להם, הכבישים יהיו מלאים במכוניות שתּזהמנה לך את האוויר, הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא ייפתר. אתה תראה רק שִגרה, שגרה יום־יומית פשוטה.

אתה מוכן להתעורר אליה?

מול המראה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

הקטע הזה פשוט מתוק.
אני קוראת ומחייכת לשורות, איך רבות מהן ננעצות בי בחוצפתן, כמו סכינים; היישר ללב, מותירות אותי אילמת אל מול מי שהצליח לכתוב את הרגשות והמחשבות שלי ולהניחם על השולחן, או על המסך איך שתרצה. ומצד שני מגיעות לאחר מכן שורות שגורמות לי לצחוק בקול ולשחרור קל בחזה.

ואני מפתיעה את עצמי בבחירת המילים שלי, אף פעם לא נתתי ציון ‘מתוק’ לקטע, אבל אני פשוט מתמלאת במתיקות בכל פעם שאני קוראת משהו חשוף כזה, פשוט כזה, חצי מטומטם חצי גאוני להחריד, כמו הנפש המתוקה והשברירית שלנו, וזה דבר שמקסים אותי בבני אדם כל פעם מחדש.

26/03/2020 00:15

    היי תודה רבה! אני שמח לשמוע שעדיין יש לי קצת חוש הומור, ובכלל זו תגובה מדהימה ואולי בין הכי מפרגנות שקיבלתי אי־פעם, באמת תודה רבה! :)

    26/03/2020 00:35
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך