22:29

joni c 15/08/2017 381 צפיות אין תגובות

“אם תעצמי את העיניים מספיק חזק כבר לא תראי אפילו טיפה קטנה של אור” היא מלמלה מחייכת, השמיים היו כהים, הירח עמד באמצע השמיים חצוי, והכוכבים פיזזו סביבו כמו הילדים ההם במשחקי הכדור בפארק.
היה משהו באפלוליות הזו שגורם לאדם להפסיק לחשוב.
כל כך רציתי להפסיק.
היא נראתה כל כך שלווה, מעולם לא ראיתי אותה כך, היא לא הייתה מאבדת שליטה באופן די שיטתי, אבל היה קל לזהות אדם שנלחם מלחמות קשות.
תמיד חשבתי שהיא פשוט התעסקה בכל הדברים שרובנו נמנעים מלהרהר בהם אפילו, אבל כשראיתי אותה שכובה על הדשא הלח, מתאמצת לעצום חזק יותר את העיניים, הבנתי אותה.
זה קשה לחיות כשאין לך אף רגע של שקט, שאין רגע בו המוח דומם ואת פשוט חווה.
החיוך שנמרח על פניה היה כל כך דומם ששמעתי אותו מהמקום בו שכבתי צמודה אליה.
היא הייתה מסוג האנשים שיש להם מין הילה מפוארת כזאת כך שהיא פשוט נכנסה לחדר ומילאה אותו בה.
האלגנטיות שלה,הקול הנעים והמזמין, חוש ההומור המפתיע והפנים המהפנטות ביופיין, לא השאירו איש אדיש לנוכחותה.
והיא קצת דפוקה וקצת לא יודעת מה לעשות עם כל מה שהמטיר עליה העולם, היא נלחמת את המלחמות שלה וכל היתר תפאורה.
השעון צפצף והראה שכבר צריך לישון או בעצם לקום, הצצתי עליה והיא פרחה, פעימות ליבה הואטו והמשיכו לדעוך, היא הסתובבה אליי וחייכה אליי את החיוך הזה שלה, החיוך היפה ביותר שקיים בעייני רבים אך גם העצוב ביותר בעיניי, פתחה את העיניים ולחשה בקבלה “הרי הכל משחק, זה ברור. אבל את המשחק הזה שיחקתי מול עצמי, וכיאה למשחקים מהסוג הזה, אני גם המנצחת וגם המפסידה”.
היא הסתובבה בחזרה ועצמה את עיניה ברכות, כיווצה את שפתיה באותה עדינות. לא נשמע דבר מלבד שריקת סוף המשחק.

22:29
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך