מכתבים לאמא

sunlight 21/08/2018 1055 צפיות אין תגובות

שלומית יושבת במיטה, ככה עם המדים המלוכלכים.
היא בוהה במחשב.
והוא בוהה בה באור בוהק.
היא יודעת המכתבים האלא לא יגיעו ליעדם. הם ינוחו פה ואולי יישארו פה עד הקבר.
הם קשים. הם רחשי ליבה שאף פעם לא העזה להגיד בקול.
היא לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לכתוב.
“הרבה זמן רציתי לכתוב את זה ולא היה לי את האומץ או את הכוח הנפשי. ניסיתי להבין מה זה הדבר הזה שאני מרגישה.
אני יודעת מה זה אמא. אמא זה מה שהיית מזמן כשהייתי קטנה ולא היה לי אף אחד מלבדך. את היית האור בעולם הזה. בעולם של חושך. האור היחיד שראה אותי והוביל אותי בחשיכת הבדידות הזאת.
היום יש לי כמעט הכל חוץ ממך- אמא.
המילים הקשות זורמות וצורמות בגרון שלי. דמעות עגולות זולגות.
האמת קשה עוד יותר,
אני לא רוצה לאהוב אותך, למרות שזה לא מצליח.
ואני גם מפחדת ממך.
כשהייתי לבד בבית שבוע התחלתי לחשוב קצת. היה לי טוב את יודעת? אפילו חייכתי ברכבת בבוקר בדרך לצבא. חשבתי מחשבות טובות.
הרגשתי רגועה ומשוחררת.
זה הפתיע אותי. לא הבנתי איך לא הייתי ככה כל הזמן.
מה עצר אותי? מה השתנה?
לפעמים עברו בי מחשבות צורמות. כשאני בדרך הביתה בדרך כלל אני בלחץ. אני מרגישה שיש את מי לרצות שיש במי להתחרות. אני צריכה להתחיל לחשוב מה אני יעשה בבית ואיך אני יעשה את זה רק שלא תכעסי עלי.
אלא מחשבות נאיביות כי את תמיד תמצאי על מה לכעוס.
עלו בי המחשבות שאולי בעצם את הבעיה. אולי היית הבעיה כל הזמן.
אני מקנאה בימים שבהם אהבת אותי וחיבקת אותי.
הייתי חולה בשבוע הזה זוכרת? היה לי חום וטיפלתי בעצמי. למרות שהראת דאגה גם אז היה לך מה להגיד. אמרת שאני פחות עצמאית מנועה, אני לעומתה צריכה מישהו שיטפל בי שאני יותר מפונקת.
יום אחרי שהבראתי ניקיתי את כל הבית ובישלתי לכם אוכל כי הייתם צריכים לחזור מחול. ולך, הכנתי סלט פטריות וגבינות עיזים במיוחד בשבילך. תגידי אכלת אותו בכלל? כי את לא ראיתי שהשתנה גודל הגבינה שהיית צריכה רק לחתוך לשם. בטח הוא כבר התקלקל כי לא מצאת מתי לאכול אותו.
באותו לילה לא ישנתי בכלל. לא הרגשתי טוב והשתעלתי כל הלילה כשבאתם בחמש הייתי ערה ובכיתי מעייפות ומחולי.
אמרת שאין מה לעשות ומה אני רוצה שתעשו עכשיו באמצע הלילה כשרק חזרתם מחול. ביקשתי שרק תקפיצו אותי בעוד שעה לרכבת. גילגלת לי עיניים אמרת לי שידעת שאני יעשה הצגות כי אני צריכה ללכת חצי שעה לרכבת ברגל וש”טוב נו.. אם אין ברירה.” אז רק שתדעי שזה ללכת חצי שעה ברגל עם מדים באמצע אוגוסט כשאני חולה ואת במילא לא מאמינה לי.
הלכתי ברגל בסוף ואת אפילו לא התקשרת לשאול איפה אני כשקמת מתי שהו שם ב-12.
גם היום עברתי יום נורא שתדעי. או שאת כבר יודעת ולא איכפת לך. חזרתי מאוחר ואפילו לא בדקת איפה אני. ביקשתי שתקחי אותי כמובן שעשית לי על זה פרצופים לאורך כל הדרך. בין היתר אמרת שאת שמחה שאני מפחדת מהדיון של מחר שזה יתן לי ניסיון לחיים כמו שאת שמחה מבערך כל דבר רע שקורה לי כי זה “ניסיון לחיים” ו”צריך לראות את הדברים הטובים בכל דבר”.
סיפרתי לך איך אני אמורה לקבל דרגה ושתי הבנות שקבעו איתי הענקה הבריזו לי ועכשיו אני רוצה לשים את הדרגה לפניהם. אבל אני כמובן אגואיסטית שרוצה שההורים שלי יעשו הכל במקומי ואז התחילה סטנאת הצרחות המוגזמות באוטו אחרי שניסיתי להסביר את עצמי. שתקתי כי ידעתי שאצלך זה תחרות של מי צורחת יותר חזק ואני, רק שתדעי, עברתי את כיתה ד’, את כנראה לא.
בסוף הצלחתי להשחיל “אני מקווה שפעם הבאה תצרחי יותר חזק כדי שאני יוכל להקשיב.”
את מוציאה ממני דברים שאני לא אוהבת בעצמי. דברים שאף אחד לא מוציא ממני. את אומרת לי בצרחות. מאשימה אותי בהתנהגות הבוטה שלך.
אני תמיד מחרטת שאני מסיעה אותך. את מוסיפה. פעם הבאה אל תבקשי. אל תדאגי אמא אני לא אבקש. ניסיתי אותך. כבר ארבעה חודשים שלא הסעת אותי בכלל.
את יודעת- אמא
אני מקנאה קצת בחומי הכלב שלכם.
אולי בגלל זה אני כל כך שונאת אותו.
קראת לו “מסכן”, דאגת לו, ליטפת אותו. שמת לב איך העיניים שלו מתעקמות בעצבות וישבת שעות וניסית לפענח למה הוא כל כך עצוב. התכופפת אליו והסתכלת לו לתוך העיניים כששאלת אותו שוב ושוב “למה אתה עצוב” ואז ליטפת פעם אחר פעם.
מתי פעם אחרונה אהבת אותי, ליטפת אותי או דאגת לי. קשה לי לזכור מתי הכנת לי משהו לאכול. מתי בישלת לי. חוץ מארוחת שישי כמובן.
אז חוץ מלשלם עלי על דברים מסוימים כי אתם ההורים שלי אז זה קצת חובה איפה היית בשבילי פעם אחרונה?
כשצחקתי עלייך ואמרתי לך שהוא בכלל לא מסכן שכולם אוהבים אותו והוא כמו נסיך מפונק הסתכלת עלי במבט יוקד.
בטח הוא הרגיש שאת שונאת אותו אולי בגלל זה הוא כל כך עצוב עכשיו. אמרת לי.
אמא,
בואי נודה בזה פשוט,
זה לא שאני מוציאה ממך את הרע שבך,
ותאמיני לי ניסיתי לחפש מה אני עושה לא בסדר,
זה פשוט שנמאס לך ממני,
אני לא הבת שרצית
ואין לך כוח אלי יותר”
שלומית עוצרת, העכבר מרצד על האות האחרונה. היא לא מצליחה לרשום “באהבה שלומית” כי זה קצת צבוע. גם לא “שלומית” כי ככה לא רושמים לאמא.
אז היא מחליטה פשוט להשאיר את זה כך. מכתב יתום מאם ויכול להיות מיועד לאמא של כל אחת.

מכתבים לאמא
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך