עמי עיני
סיפור בדיוני אך לצערי יושב חזק על קרקע המציאות במדינה כמו שלנו... אשמח לתגובות, עמי עיני

עוגיות תמרים

עמי עיני 23/05/2017 1112 צפיות תגובה אחת
סיפור בדיוני אך לצערי יושב חזק על קרקע המציאות במדינה כמו שלנו... אשמח לתגובות, עמי עיני

לא מצליח לישון, לא זוכר מתי בפעם האחרונה ישנתי לילה שלם. ובכל זאת, קם בבוקר, כשאין באמת למה לקום, האינרציה מעירה אותי, לא השעון המעורר, עליו ויתרתי כבר מזמן, כשהפסיק להיות אכפת לי לקום ולהגיע לאיפה שהוא בזמן כלשהו. שוטף פנים, במראה שמעל הכיור מביט בי בחזרה טיפוס מזוקן עם עיניים כבויות שאני כבר כמעט לא מזהה. למעשה, אני לא ממש זוכר מתי בפעם האחרונה התגלחתי או לכבוד מה זה היה.

הולך למטבח ושופך לקערה קורנפלקס עם חלב, לאחר מספר דקות דוחף את העיסה שבקערה ללוע למרות שאין לי תיאבון או חשק לאכול, אלא כי הבטחתי לאימא שאני אוכל כשראיתי את המבט המודאג שלה ממה שקורה לי. כבר רזיתי כמעט 30 קילוגרמים ורואים לי את כל העצמות והורידים. “יכולתי להיות סטטיסט טוב בסרטים של השואה”, אני חושב לעצמי מדי פעם, אבל זה לא מצחיק אף אחד. בטח לא אותי. אני כבר לא זוכר את הקול של הצחוק שלי או את הבעות הפנים של האנשים סביבי כשהם ראו אותי צוחק.

שגרת היום שלי די קבועה, אם אפשר לקרוא לזה שגרה. לאורך היום אני נע בין הכורסא בסלון למיטה, לא עושה הרבה, בעיקר שקוע במחשבות ובניסיונות עקרים להירדם. לפעמים הטלוויזיה דלוקה, אבל אני לא מתעניין באף תכנית שעל המסך, אלא עסוק בעיקר בבהייה מתמדת ובלתי מפוקסת במרקע. אימא מעדיפה שאם אני כבר יושב בסלון, אז שהטלוויזיה תהיה דלוקה, כדי שלמראית עין אני אראה כאילו משהו מעניין אותי, למרות שהיא יודעת כבר מזמן שזה לא כך. לפעמים היא לוקחת אותי לטיול בשכונה, במחשבה שאור השמש והאוויר הצח יעשו לי טוב. הם לא, אבל אני משתדל בשבילה. אם יש דבר שעוד אכפת לי ממנו, אם אני עדין זוכר מה זה להרגיש אכפתי לגבי משהו, זאת אימא, שנמצאת איתי ולידי כל הזמן.
בהתחלה היא ניסתה לקחת אותי לכל מיני מטפלים- פסיכולוגים ופסיכיאטרים שזרקו לאוויר כל מיני מושגים כמו PTSD, “תגובת קרב” והידוע ביותר- “הלם קרב” היה אפילו אחד שאמר שאני ב”דיכאון קליני”. המשותף לכל המטפלים היא הקלות בה הם הלעיטו אותי בתרופות שלא ממש עזרו לי ולא בטוח שהם באמת פועלות. אחרי כמה חודשים בהם הייתי “זומבי” מהתרופות, אימא הפסיקה בכוחות עצמה לקחת אותי לטיפולים ולתת לי תרופות והעדיפה לטפל בי בכוחות עצמה, כמו שרק אימא יודעת.

לא תמיד הייתי כזה, אני זוכר במעומעם תקופה אחרת שבה צחקתי הרבה, אוי כמה שאני צחקתי והצחקתי, אהבתי לאכול והתחילה אפילו לבצבץ לי כרס קטנה, אהבתי סרטים וסדרות, בעיקר פעולה ומדע בדיוני והיו לי הרבה חברים. בקושי הייתי בבית, גם כשיצאתי לחמשוש מהצבא, כשאני עייף מת, במקום לישון הייתי יוצא עם חברים למסעדות ולפאבים. בהתחלה, החברים עוד ביקרו אותי וניסו להעלות חוויות משותפות ולספר סיפורים, אבל ככל שהזמן נקף הם באו פחות ופחות עד שהם הפסיקו להגיע. אני לא מאשים אותם, כמה כבר אפשר למחזר סיפורים, במיוחד כאשר אני לא ממש מגיב לניסיונות שלהם לדובב אותי. הניתוק מהחברים שליוו אותי כל חיי, לא ממש הטריד אותי. כשאני חושב על זה, בימים האלו שום דבר לא מצליח להטריד אותי. בעצם זה לא בדיוק נכון, ברגעים הבודדים שהגוף והמוח שלי נכנעים לעייפות ואני מצליח להירדם לשעה קלה, הזיכרונות מאותו האירוע מציפים אותי כאילו קרו עכשיו, בזמן אמת, ויריב, החבר הכי טוב שלי מתפוצץ שוב ושוב לחתיכות קטנות שמכסות את כל הגוף והבגדים שלי, והריח של הבשר החרוך שלו עוד טרי לי בקצה האף, וזה חוזר על עצמו בכל פעם שאני מצליח לעצום את העיניים. ייאוש!

היום, אימא כבר לא יכלה יותר ופרצה בבכי מול העיניים שלי בזמן שהיא הכינה עוגיות תמרים במטבח. פעם אלו היו העוגיות שהכי אהבתי בעולם. בדרך כלל, אימא משתדלת לא לבכות מולי, אבל אני רואה אותה בוכה בלילות. הפעם היא כנראה כבר לא יכלה לשמור את זה יותר בפנים וזעקה אלי בבכי-
“עד מתי תמשיך ותבזבז ככה את החיים שלך! יריב מת וכבר לא יחזור אלינו. הוא מת כבר לפני יותר מ-18 שנה כשעוד הייתם חיילים ואתה עדין שם. תבין, זה הוא שמת, לא אתה, תחזור לחיים! תחזור לחיים! אלוהים, תעזור לבן שלי לחזור לחיים!”.

כשראיתי את אימא מתפרקת לי ככה מול העיניים, לא יכולתי עוד לשאת את זה ופרצתי בבכי כשאני מחבק את אימא חזק בשתי הידיים. ככה בכינו שנינו יחד דקות ארוכות.

כשהתחלתי להתאושש מהסיטואציה, הרגשתי שמשהו השתנה ולא הבנתי בדיוק מה, אבל כשעלה באפי ריח העוגיות שאימא בדיוק הוציאה מהתנור הבנתי שמה שקרה עם אימא לפני כמה דקות גרם לי להרגיש משהו ושאותו משהו גרם ש”לעזאזל סוף סוף יהיה אכפת לי ממשהו!”

באותו הרגע ניגשתי למטבח, לקחתי מהתבנית החמה עוגייה, ולמול עיניה המשתאות של אימא, הכנסתי אותה לפה, לעסתי מספר לעיסות מדודות ובלעתי אותה ברעבתנות…

עוגיות תמרים
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (1)

זה יפה. בהתחלה חשבתי שזה אמיתי, כל התחושות שתארת היו מאוד אמינות. ודי הזכיר לי משהו שבעצמי כתבתי פעם. כתיבה מעולה, אם כי הסיפור די קצר ביחס לתקופת הזמן שתוארה בו… אבל בכללי הוא מעולה :)

23/05/2017 14:54
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך